כל מה שלא נתן לי לישון בלילה

סידורים ששכחתי לעשות.

אירגונים שפרחו מזכרוני.

שיחות טלפון שחמקו דרך סדקי זמן בלתי נראים וחזרו למודעות מאוחר מידי בלילה.

חובות חברתיים.

חובות של עבודה.

חובות של הנשמה.

כמעט את כולם מילאתי.

אני אעשה הכל כדי שיעבור כבר הזמן.

אולי אפילו חלק מהעבודה שאני צריכה לעשות ממש עכשיו.

למרות שזה מחייב אותי להתרחק מהמחשב. (אני לא אמשיך את המשפט כי זה נשמע פתטי אפילו לי).

את כל מה שהפריע לי להרדם סידרתי.

תיקנתי, תפרתי קצוות.

ושאלה כללית:

האם כולם סובלים מהפראנויה הזו שגורסת שדווקא מי שאנחנו לא רוצים שיקרא את הבלוג, דווקא הוא מצא אותו?