אתמול נחתה עלי הבנה עצובה.
מידי פעם זה קורה לי.
בשיחת מסנג'ר עם התמנון, היה ברור שהפעם זה תורו.
הוא מספר ומשתפך ואין לו חשק להקשיב.
התפקיד שלי במצבים כאלה הוא להקשיב ולעודד, שזה בעיקר להגיד לו פעם בכמה דקות כמה שהוא נפלא.
ואני אפילו לא צריכה לשקר או ליפות את האמת, אני באמת חושבת שהוא מוצלח וגבוה וחכם.
הוא לא מגיב על המחמאות בדרך כלל, אבל זה מדרבן אותו להמשיך ולספר ולהוסיף ולהכביר.
וזה בסדר.
ואז, רגע אחרי הקטרזיס שלו, הזכרתי לו שהחורף נגמר עוד מעט.
והוא אמר שהוא זוכר את תוכניות המעיינות החמים שתיכננו לחורף. ושהוא עובד כאמור מאד קשה עכשיו ושהוא ינסה למצוא זמן.
זה היה בסדר גמור במבחינתי.
אבל אז הוא אמר שאם זה לא ילך, מקסימום הוא יקח אותי לסוף שבוע בחו'ל כשתגמר התקופה הלחוצה ורווית הרווחים שהוא עובר עכשיו.
פתאום לא יכולתי לנשום.
אל תבטיח, מלמלתי לעצמי. אל תבטיח.
ובמסנג'ר הקלדתי – אל תגיד .
ועצב גדול נפל עלי.
הרגשתי פתאום כמו ילדה קטנה שבפעם המאתיים לא קויימה הבטחה שקיבלה.
חזרתי לרגע לילדות ולאכזבותיה.
יותר מידי פעמים הבטיחו לי דברים ויותר מידי פעמים לא קיימו.
עד שלמדתי שלא באמת מגיע לי.
עד שלמדתי לא לצפות לכלום.
עד שלמדתי לא להאמין.
עד שלמדתי לסמוך רק על עצמי.
ועדיין הפינה הקטנה הזאת, התמימה, הילדותית רוצה לקוות שהפעם זה יהיה אחרת. ומפחדת.
אל תבטיח בבקשה.
אל תבטיח מה שאתה לא יכול להיות בטוח שתקיים.
על קצות האצבעות 