פגשתי את שירי ממש במקרה. מישהו פתח איזו באסטה של דברים כאילו הודיים ומכר הכל בחצי המחיר.
שירי הסתובבה משועשעת בין השרוולים לתיקי הבד, ואני ריחפתי משועממת משהו לייד וילונות האורגנזה.
משעמם. בכל מקום אותו דבר.
אותם בדים, אותם תכשיטים, אותם פסלונים, אותם תיקים.
אותו שאנטי בשני שקל.
לא אוהבת.
פתאום , על שולחן שעמד בצד קלטו עיננו סלסלות מלאות חפצים קטנים.
"אוי תראי, קראתי לשירי, "יש ברווזים כאלה, אומרים שזוג…."
"כן, בטח. היא קטעה אותי בחוסר סבלנות. "ההוא? נו, האדיוט? או קיי, הוא הביא לי זוג כזה ממש לפני שהעפתי אותו , יש לי זוג ברווזים בבית, ואין לי זוגיות, הכל חארטה."
אחרי שתי דקות היא נעצרה מול סלסלה מלאה בפרפרי בד צבעוניים מידי.
"אני אוהבת, היא גונחה " אבל אומרים שזה לא טוב…."
"היי שירי! , קצת עקביות. או שאת מאמינה בשטויות האלה או שלא. כאילו מה? הברווזים לא עוזרים אבל הפרפרים יעשו לך בעיות?"
שירי הרימה את העיניים וחייכה את החיוך הענק השמח שלה.
"סתם בזבוז כסף" היא אמרה.
"יאללה, בואי לקנות מה שחשוב באמת"
על קצות האצבעות 