נדמה לי שאני מחפשת את הדרך החוצה.
כבר יומיים או יותר שאני מוטרדת מאד מהתמשכות הקשר עם אפונה.
תמיד זה ככה.
הקשר מתחדש אחרי בערך חצי שנה של ניתוק.
בהתחלה זה נחמד, בשליטה.
מדברים פעם ביום יומיים, אחר כך פעם ביום. אחר כך כמה פעמים ביום.
ולאט לאט (בצעדי ענק) מתברר שאי אפשר ככה.
או הכל או כלום.
ומאחר והכל הוא בלתי אפשרי, אז זה נעשה כלום, עד לפעם הבאה.
גם עכשיו התחלתי להרגיש שזה גוזל ממני יותר ויותר משאבים נפשיים וגופניים.
אני הולכת לישון מאוחר מידי, מבזבזת שעות שאמורות להיות מוקדשות לעבודה בשיחות איתו.
חושבת עליו יותר ויותר.
מצב הרוח שלי מושפע ממנו ומשפיע על הבית שלי כולו.
ומתחילות מחשבות של – מה הלאה?
מצד אחד זה נעים ומרגש ומצחיק.
ומצד שני הולך והופך לתובעני יותר ויותר.
לא רוצה שיגמר ולא יכולה שימשיך.
אולי בגלל זה נפגעתי עד עמקי נשמתי מאיזו שטות שהוא אמר.
והפסקתי את השיחה איתו.
הוא פנה אלי בסלולארי, בשיחה שלא נענתה ובהודעת SMS .
אחר כך דרך המסנג'ר, לא האמין לי שלא שמעתי את הצלצול של הטלפון.
בסדר, אמרתי, אני גם מסננת וגם שקרנית.
הרגשתי שאני פשוט לא רוצה לדבר איתו באותו רגע. שאני כועסת מידי.
אחר כך כתבתי לו מייל.
הוא עוד לא ענה וגם לא התייצב במסנג'ר כהרגלו מידי ערב.
צפוי.
אבל תחושת אי השקט שזה מעורר בי מרגיזה אותי.
עכשיו יש לי המון מה להגיד ואין למי.
אולי הוא החליט להעלם.
זו לא תהיה הפעם הראשונה.
שפן.
על קצות האצבעות 