כשאין מה לעשות, מכינים עוגיות שוקולד

במצבי מצוקה קשים, כשאי אפשר לצאת להליכה ומדגדגות הידיים לעשות משהו, אני מחפשת מתכונים. בזמן האחרון אני מחפשת מתכונים לעוגיות.

הכל קשור להכל, כמובן, והחיפוש אחרי העוגיות התחיל בגלל הצלילות והצורך ההכרחי לאכול משהו ממש מוקדם בבוקר כשכל ישותי מתנגדת נחרצות שמשהו סמיך מקפה יחצה את דל שפתי.

על סתם עוגיות אין מה לדבר, אם כבר עוגיות, אז שיהיו מלאות בדברים טובים, שימלאו לי את המצברים בלי שאצטרך לאכול הרבה ושיחזיקו אותי עד שאצא מהמים.

בצלילה האחרונה, הגמל הכריח אותי לאכול שתי עוגיות שוקולד צ'יפס שברגיל הן סתם טעימות בטירוף, אבל בשש בבוקר הן כמעט עונש. מה שכן, העוגיות עשו את העבודה, ויצאתי מהמים בהרגשה טובה ולא גוועתי מרעב אחר כך. נשארה לנו עוגת לחם בננה שוקולד שחילקנו לצוללים האחרים אחרי הצלילה. הגמל היה סקפטי לגבי העוגה, ואפילו דאג לחלק אותה לאחרים לפני שטעם בעצמו. אבל אחרי שטעם, קצת הצטער שלא השארנו אותה לעצמנו, לו עצמו בעצם. ועל זה נאמר – מגיע לו. ככה זה כשמפקפקים בעוגה שלי.

אבל עם כל הכבוד לעוגות, דווקא מצא חן בעיני להכין עוגיות שקל יותר לקחת ולמנן.

וכיוון שהעוגה היתה כל כך מוצלחת מבחינת מרכיבים, חיפשתי משהו דומה בתצורה של עוגיה. לא מצאתי עוגיית שוקולד בננה, אבל מצאתי עוגיות שוקולד-שוקולד-אגוזים- חמאת בוטנים, מלאות בדברים טובים וטעימות כמו חטא:

עוגיות שוקולד-שוקולד צ'יפס-חמאת בוטנים ואגוזים

100 גרם חמאה רכה
125 גרם (1/2 כוס) חמאת בוטנים
200 גרם (1 כוס) סוכר חום דמררה
1 כפית תמצית וניל
1/2 כפית מלח
1 ביצה L
140 גרם (1 כוס) קמח
35 גרם (1/4 כוס) אבקת קקאו
1 כפית סודה לשתייה
200 גרם שוקולד צ'יפס מריר

חצי כוס אגוזים קצוצים

מכניסים למעבד מזון או מיקסר חמאה, חמאת בוטנים, סוכר דמררה, וניל ומלח ומערבלים

כשמקרים מוסיפים ביצה ומאחדים

בקערה נפרדת מערבבים  קמח, אבקת קקאו, סודה לשתייה , מוסיפים למעבד המזון ומערבלים רק עד שמתאחד בגסות. מוסיפים את השוקולד צ'יפס והאגוזים מערבבים או מערבלים בקצרה ביותר.

מניחים תלוליות בצק עוגיות על גבי תבנית מרופדת בנייר אפיה. אפשר גם לגלגל בכפות ידיים רטובות ולשטח מעט על התבנית.

לאפות בחום 170 מעלות למשך 12-15 דקות.

העוגיות צריכות להיות מעט רכות במרכז כשמוציאים מהתנור.

לקרר היטב ולאפסן בכלי אטום .

בנתיים אני כותבת ומשכתבת את פוסט הפרידה שלי מישראבלוג , מעבדת תוך כדי את הפרידה ומתחילה להתרגל למקום החדש….

גם בבלוג ספוט – בלוגגר

 

מודעות פרסומת

פוסט ראשון

לנטוש את כוכב האם הגוסס

התגובה הראשונה להודעת הסגירה של ישראבלוג היתה בהלה גדולה. מסוג האני-לא-מאמינה-שעושים-לי-את-זה, בהלה, פאניקה, זה באמת קורה! אשר יגורתי בא לי וכן הלאה. ואני בכלל עוד פוסט טראומטית מסגירת יואל… מה אעשה? לאן אלך?אני כבר מבוגרת מידי לשטויות האלה. אני בישרא כבר שלוש עשרה שנים, בדיוק חגגתי בלוגולדת….

אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות, סגרתי את המחשב ויצאתי להליכה.

בדרך חישבתי את האופציות שלי:

1. להשאר בישרא ולקוות שהאתר ינצל ברגע האחרון, שוב.

2. להשאר בישרא ולהעלם מהבלוגיה עם העלמות האתר.

3. לעבור למקום חדש.

אין לתאר כמה שלוש האפשרויות דיכאו אותי עד עפר. מזל שהלכתי על דרך עפר ולכן לא הייתי צריכה להתדכא יותר מידי כדי להגיע עד אליו.

אחר כך שאלתי את עצמי האם אני יכולה/מעונינת/רוצה להמשיך לכתוב או שזהו, עם סופו של ישרא תגמר גם הכתיבה?

והתשובה היא שאחרי שלוש עשרה שנים של כתיבה, אני לא רואה את עצמי מפסיקה.

אז אין ברירה אלא לעבור. ולקוות לטוב.

היתרונות של ישרא הם שזה אתר שאני מכירה, שיש קהילה מדהימה שאני לא חושבת שיש במקום אחר, שאני אוהבת את הדרך שבה עבדו הדברים.

ולהתחיל במקום חדש, עם חוקים וכללים חדשים, בלי קהילה…לא קל לעבור.

עכשיו אני צרכיה לעזוב את הבית, את כוכב האם שלי וללכת להתיישב במקום אחר.

ואם אני כבר עושה את זה, אז כבר עכשיו, כדי שמי שרוצה להמשיך להיות איתי בקשר, יוכל לעקוב אחרי לפה.

התלבטתי איפה לפתוח בלוג והחלטתי שזה לא ממש משנה, אני לא מתה על אף פלטפורמה אחרת ולכן החלטתי שבבלוגגר , שיהיה. מקסימום אעבור, זה לא שיש לי סנטימנטים למקום.

אז כזו אני, שורדת, כשצריך אני ממשיכה הלאה.

ומקווה לטוב.

מקווה שלא אתייאש ואקמול לאט במקום החדש, לא כל צמח מצליח לשרוד כששותלים אותו מחדש.

לפה עברתי. עוד לא מסודר, לא הבנתי איך לעצב ולארגן, תהיו סבלניים איתי.

לנטוש את כוכב האם הגוסס

התגובה הראשונה להודעת הסגירה של ישראבלוג היתה בהלה גדולה. מסוג האני-לא-מאמינה-שעושים-לי-את-זה, בהלה, פאניקה, זה באמת קורה! אשר יגורתי בא לי וכן הלאה. ואני בכלל עוד פוסט טראומטית מסגירת יואל… מה אעשה? לאן אלך?אני כבר מבוגרת מידי לשטויות האלה. אני בישרא כבר שלוש עשרה שנים, בדיוק חגגתי בלוגולדת….

אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות, סגרתי את המחשב ויצאתי להליכה.

 

בדרך חישבתי את האופציות שלי:

1. להשאר בישרא ולקוות שהאתר ינצל ברגע האחרון, שוב.

2. להשאר בישרא ולהעלם מהבלוגיה עם העלמות האתר.

3. לעבור למקום חדש.

 

אין לתאר כמה שלוש האפשרויות דיכאו אותי עד עפר. מזל שהלכתי על דרך עפר ולכן לא הייתי צריכה להתדכא יותר מידי כדי להגיע עד אליו.

אחר כך שאלתי את עצמי האם אני יכולה/מעונינת/רוצה להמשיך לכתוב או שזהו, עם סופו של ישרא תגמר גם הכתיבה?

והתשובה היא שאחרי שלוש עשרה שנים של כתיבה, אני לא רואה את עצמי מפסיקה.

אז אין ברירה אלא לעבור. ולקוות לטוב.

 

היתרונות של ישרא הם שזה אתר שאני מכירה, שיש קהילה מדהימה שאני לא חושבת שיש במקום אחר, שאני אוהבת את הדרך שבה עבדו הדברים.

ולהתחיל במקום חדש, עם חוקים וכללים חדשים, בלי קהילה…לא קל לעבור.

 

עכשיו אני צרכיה לעזוב את הבית, את כוכב האם שלי וללכת להתיישב במקום אחר.

ואם אני כבר עושה את זה, אז כבר עכשיו, כדי שמי שרוצה להמשיך להיות איתי בקשר, יוכל לעקוב אחרי לפה.

התלבטתי איפה לפתוח בלוג והחלטתי שזה לא ממש משנה, אני לא מתה על אף פלטפורמה אחרת ולכן החלטתי שבבלוגגר , שיהיה. מקסימום אעבור, זה לא שיש לי סנטימנטים למקום.

 

אז כזו אני, שורדת, כשצריך אני ממשיכה הלאה.

ומקווה לטוב.

מקווה שלא אתייאש ואקמול לאט במקום החדש, לא כל צמח מצליח לשרוד כששותלים אותו מחדש.

 

לפה עברתי. עוד לא מסודר, לא הבנתי איך לעצב ולארגן, תהיו סבלניים איתי.

למצוא חליפה מתאימה

זה לא פשוט כמו שזה נשמע.

 

לכל חליפה יש את הגזרה שלה, העובי שלה, הצבעים, הנוחות, יכולת ההצפה שלה במים, לכן יש משמעות לחליפה שבוחרים, ולקביעות של אותה חליפה. וכאשר משאילים חליפה ממועדון, הרי היא בהכרח לא החליפה האידאלית. מעבר למתאימה או לא, היא חליפה שכל פעם לובש אותה מישהו אחר. מה שדי מגעיל את נפשי האיסטניסית האנינה, העדינה.

בקורס עצמו לבשתי את אותה חליפה במרבית הפעמים, זו היתה חליפה שהתאימה לי בול והיתה נוחה מאד, וגם הלבישה הרציפה נתנה לי תחושה כוזבת של בלבדיות. אין על הדחקה טובה ובריאה.

 

ומאז שאני צוללת עם הגמל במועדון שלו, אני לובשת מה שיש, כל פעם חליפה אחרת. בגלל התקררות מזג האויר והמים, זה אומר חליפה ארוכה, של חמישה מילימטר, שזה אומר, להדחק לחליפה שתצמד אלי ותלחץ לי על הגוף בתחושה של חנק, מעורב בתחושת איירון מן מינוס יכולות התעופה.

בכלל ללבוש חליפת צלילה זה לא איזה כייף גדול. זה אומר למשוך את הנאופרן הספוגי במעלה הרגל, גם כשהוא נתקע, לא להתייאש. להמשיך למשוך, סנטימטר אחרי סנטימר במעלה המותניים, למרות החששות שהחליפה אולי קטנה וכל המאמץ לשווא, ואז להתלליין עם הכתפיים קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, על שהחליפה עולה והרוכסן נסגר. ואז לנשום, לראות שאפשר לזוז ושמחזור הדם עדיין מתפקד. אחר כך להדס בכבדות מסויימת לסירה וממנה להתגלגל בחינניות של דוב קוטב למים, שם באה הרווחה וכל הסרבול ואי הנוחות נעלמים. וזה השלב המדוייק בו אני מודה לאלוהי החליפות העבות והמחממות.

 

אחרי התנסויות פחות מוצלחות עם חליפות במועדון, גם הגמל הסכים שיהיה כדאי לקנות לי חליפה משלי. הוא היה עד להשתחלויות המיוסרות לחליפות שהיו בסופו של דבר גדולות או קטנות מידי, או ארוכות בידיים וברגליים טיפה, לצורך בשינוי כמות המשקולות עם כל חליפה ולמצוקה הבסיסית שלי.

אבל הוא חשב שיהיה נכון לחכות לקיץ הבא ולהתאים אז חליפה למידות הגוף שלי. צודק.

 

אבל אז הגיע בלאק פריידי, וחנות הדגל שלו עשתה מבצע של הנחה של שליש במחיר על חליפה של מארס.

הראיתי לו את המבצע וראיתי איך נדלקות לו העיניים.

אבל עדיין זה חתיכת סכום, ולכן התלבטתי, כי לא היתה לי אפשרות להגיע לחנות בתל אביב עד לסיום המבצע וכבר הבנתי שחליפה צריך למדוד.

אני אלך לשם ואביא לך חליפה למדידה, התנדב הגמל, אם לא יהיה טוב, אפשר להחליף, מכירים אותי שם.

ואכן הלך, והתקשר אחרי שיצא מהחנות, תארתי אותך למוכרים ובחרנו מידה, אמר בגאווה. אמר לי את המידה ואני אמרתי, נראה לי שיהיה קטן.

את סתם קטנת אמונה, אמר הגמל, את לא גדולה כמו שנדמה לך.

הוא היה כזה חמוד שלא התווכחתי, אבל בדקתי את טבלת המידות של מארס והבנתי שהחליפה תהיה קטנה עלי.

יומיים אחר כך הגיע אלי בערב כדי לאכול ארוחת ערב ולתת לי למדוד את החליפה.

נדלג על המדידה, כמו שחשבתי החליפה היתה קטנה עלי. היו מעורבות שם הרבה התפתלויות , משיכות ודחיפות שהסתיימו בקביעה שזה לא זה.

אין בעיה אמר הגמל, אלך מחר לחנות ואחליף לך את החליפה למידה גדולה יותר. ידענו שזה יכול לקרות, הכל בסדר.

לא מידה אחת יותר גדולה, אמרתי לו, שתי מידות יותר גדולה. למידה אחת יותר גדולה אני אכנס, אבל לא בנוחות, שתי מידות למעלה יהיו מושלמות עבורי. ונפגש ביום שישי, אני אבוא אלייך למדוד ואם זה לא טוב נוכל לחשוב מה הלאה, להחזיר ולהזדכות והכל.

למחרת הוא היה אצלי שוב. שאל אם זה בסדר ובא אלי לעבודה. למזלי היה שקט מאד בעבודה אותו יום. הביא חליפה במידה אחת גדולה יותר, כי בחנות חסרה המידה הבאה ואמרו לו שזה יהיה בסדר.

אמרו ובא עד אלי? מדדתי.

אין לתאר כמה שצדקתי, החליפה עלתה עלי בקלות גדולה יותר ועדיין היתה צמודה מידי, עוד מידה אחת היתה יכולה להיות בול.

טוב, הוא הבין שאין ברירה, וקבענו שאבוא אליו בשישי בבוקר.

 

בשישי בבוקר קמתי ממש מוקדם ונסעתי אליו.

אחרי חווית המצעים המיטיבה, נסענו לחנות, שם הציעו לנו למדוד דגמי גברים, כי הם גדולים יותר.

מדדתי, ונכון, הם גדולים יותר, אבל פחות מתאימים למבנה הנשי שאני אוחזת.

מדדתי שתי חליפות משני דגמים, נדחקתי לתוכן בתא ההלבשה המזערי, היה לי חם בצורה מזעזעת, ובסוף זה גם לא הצליח.

הן עלו עלי, אבל לא היו מספיק נוחות בשביל להצדיק את המחיר. לא, אמרתי לגמל, לא מספיק טוב. עמדתי מתחת למזגן וחשבתי לעצמי שטוב שאני לא מודדת חליפה באוגוסט. אז מה הלאה? 

אפשר להזמין את המידה אחת כלפי מעלה מחנות באינטרנט בחו'ל, עכשיו שאנחנו יודעים את הדגם ואת המידה המדוייקת, או לחכות שבחנות יזמינו עבורי.

אבל הגמל כבר היה חדור מטרה. הוא לקח זיכוי והודיע לי שנוסעים לחנות אחרת שיש לה חליפות צלילה מחברה אחרת לגמרי.

נסענו לשם, וכשהגענו שוב נדחקתי לחליפה שהיתה מגושמת ומכוערת, אבל מה, עלתה וישבה טוב על הגוף, חוץ מבידיים וברגליים שהיו מקומות שהיא היתה רפויה או גדולה מידי. גם אותה היה צריך למשוך במעלה הרגליים והאגן, הצלחתי לשבור ציפורן בתהליך והגמל התחלחל למראה הדם. אבל בסופו של דבר היא היתה עלי וברובה ישבה בנוח, צמודה אבל בלי לחץ. וחמה כמו בגהינום.

זה לא בעיה אמר המוכר, עושים אצלנו תיקונים במקום, תיכף נקרא לתופרת.

בנתיים עמדתי מזיעה את נשמתי בחליפה והיה לי חם שרציתי למות. תחושת הסטרס שאני מרגישה ממילא כשאני דחוקה בחליפות הצמודות האלה גברה עם המאבק החוזר בלבישה שלהן בתאי ההלבשה הקטנים ועם תחושת החום וההזעה המאסיבית. לדעתי איבדתי חצי ליטר נוזלים רק בלבישת החליפות האלה.

 

[אני לא סובלת בגדים צמודים, מלבד כמה מכנסי ג'ינס צמודים יחסית, אך גמישים, אין לי בגדים צמודים, ובעיקר לא בגדים צמודים נוקשים. אני לא מבינה איך אנשים לובשים חולצות כפתורים צמודות או מקטורנים שיושבים על הכתפיים ומגבילים את התנועה. בגדים כאלה, בעיקר בפלג הגוף העליון מכניסים אותי לתחושת קלאסטרופוביה היסטרית, ואחת ההתמודדויות הלא פשוטות שיש לי בצלילה זה עם חליפות שלוחצות אותי, בעיקר החליפות העבות יותר של החורף ]

 

המוכר הלך לחפש את התופרת ואני חישבתי את קיצי לאחור.

לא יכולה יותר, אמרתי לגמל, אני מורידה את החליפה.

בסוף התפשרתי על להוריד רק את החלק העליון שלה וללבוש חולצה עד שתבוא התופרת. הפשרה היתה על ללבוש חולצה. היה לי כל כך חם שלא היה אכפת לי מי בחנות ומה הוא רואה.

בסופו של דבר בא עוזר לתופרת וסימן את החלקים שצריך לקצר ולהצר. לא דיקדקתי בפרטים כי רק רציתי להפטר כבר מהחליפה הזו.

הוא סימן מה שסימן, השארנו את החליפה שם לתיקונים, והלכנו לדרכנו.

הגמל ניצל את העובדה שלקח לי כמה דקות לצאת מהחליפה והלך לשלם עליה. הייתי אומרת, חמק ומיהר לשלם לפני שאשים לב ואטיל וטו. יצא שהחליפה הזו שלא היו עליה שום מבצעים עלתה לא מעט.

 

אז עכשיו אני מחכה שהחליפה תחזור מההתאמות, בחרדה קלה, אני מודה, כדי למדוד אותה. מקווה שהסימונים היו מדוייקים ושלא אגלה פתאום שאחרי התיקונים היא לא מתאימה.

ואני מתעוררת בלילה וחושבת על להחזיר את הכסף לגמל שבנתיים לא רוצה לשמוע על זה. (תחזירי בתשלומים, לאט לאט, אבל לא עכשיו, קודם תקבלי את החליפה, תראי שהיא טובה ואז נדבר, היום אני לא מוכן להתעסק עם כסף).

 

[מה אכפת לי שהוא משלם עלי?

אכפת לי.

גם ככה אני נותנת לו לשלם על הצלילות שלי, כל פעם.

והוא גם נוסע לקחת אותי ולהחזיר אותי, שעה לכל כיוון.

הכל מרצונו, כלום לא ביקשתי ולרוב גם ניסיתי להתנגד ללא הצלחה מרשימה.

אז מה אכפת לי כל כך ?

לא יודעת, אבל אכפת לי.]

 

בצלילה האחרונה דיברתי עם אחד הצוללים הותיקים כשחזרנו לסירה.

החליפה האלה של 5 מ"מ, הוא אמר, ממש מגושמות, אני מרגיש איתן כמו רובוט. תחשבי איך זה יהיה בינואר עם החליפות של 7 מ"מ …

לא יהיה, אמרתי לו, אין סיכוי שאני נכנסת לחליפת 7 מ"מ. אני אחכה לקיץ.

מצעים

תעזרי לי להחליף מצעים במיטה? הוא שואל.

בטח, אני עונה. והולכת לחפש בארון שלו מצעים תואמים.

יש לו סטים של מצעים, אבל הוא משתמש בהם במעורבב.

אני אוספת סדין, ציפה, ציפיות של סט אחד מתוך ערימה מעורבבת של מצעים, ממששת אותם לראות שהם נעימים לי ומחליטה שכן.

הוא עוזר לי למתוח את הסדין והולך לקנות חלב לקפה בשבילי.

אני מבקשת רשות, והוא מסכים, ולכן כשהוא חוזר עם החלב, הוא מוצא את המיטה המסודרת עמוסה בסדינים, ציפות, ציפיות מכל הסוגים.

אני נהנית למשש את המצעים ולהחליט מי לחסד ומי לשבט ובעיקר למיין ולעשות סדר, מי שייך למי. אני נהנית לסדר לו.

מה עם הקפה? הוא שואל

רגע, חסרים לי פה מלא סדינים, יש עוד סדינים באיזה מקום?

אולי בדלת השניה בארון הוא עונה, ואנחנו הולכים לארון ושולפים ממנו עוד תועפות של מצעים.

אני עומדת מול המיטה ומזווגת זיווגים, מראה לו איך לעטוף את הסדין והציפיות בציפת האם ולשמור על סט ביחד.

אבל, מה עם הקפה? הוא שואל

שניה, אני אומרת ומראה לו איך להבדיל בין מצעים איכותיים למצעים זולים. הוא מבין שהוא יודע לעשות את זה, ממילא הוא אוהב את הסטים האיכותיים יותר מאשר את הסטים הזולים, רק צריך לשחרר את הזולים ולהעיף אותם מהבית.

יש לו כמה סטים באיכות מצויינת וכמה כאלה שהפח הוא מקום טוב מידי בשבילם. 

איך יש לך כל כך הרבה מצעים? אני תוהה, ערימות על גבי ערימות שהיו דחוסות בארונות ומפוזרות בבית, ועכשיו פרושות על המיטה, מכסות את כולה.

זה מצטבר עם השנים, הוא אומר, ומה עם הקפה? אנחנו לא נשתה היום?

נימת התלונה בקולו מלמדת אותי שהוא מאד מרוצה כי יש בה חיוך גדול.

 

בסופו של דבר נאספים המצעים ומצוותים זה לזה, יש כמה שנשארים בודדים, אבל הגמל נשבע לי שזהו, בדקנו בכל המקומות שיכולים להיות בהם מצעים. אני מסדרת אותם בחזרה בארון, מסבירה לו איזה סטים שמתי בצד שראוי לזרוק ואיזה בצד שרצוי לשמור, ושבכל מקרה ישאיר ציפיות חסרות סטים, כי יש לו יותר כריות מראשים להניח עליהן, ותמיד הוא יצרך ציפיות נוספות לכל סט מצעים. אני דוחסת לארון בצורה הכי מסודרת שאני מצליחה בתנאי הדוחק הקשים ושואלת את עצמי איך זה היה מסודר קודם? אני מבקשת שיבטיח לי שיזרוק חלק ויעשה מקום, אתה יכול להעביר לתרומה, אני מציעה והוא אוהב את הרעיון ומבטיח שיעשה.

אפשר לעשות כבר קפה? הוא שואל

ואני מחווה על המיטה המסודרת ואומרת – בטח.

 

אנחנו שותים קפה במיטה הנקיה והמסודרת, מתכרבלים קצת ביחד ומדברים בשקט.

אני מתפעלת מהסידור החדש של החדר, מהריהוט החדש, ומהטלויזיה הענקית החדשה שתלה מול המיטה.

הוא מרוצה, שותה את המחמאות המוצדקות בצמא.

כל כך חלמתי כבר שהחדר יהיה ככה, מסודר , עם מצעים נקיים וחדשים, ואת עזרת לי להשלים את זה. לא אכפת לי שעוד נשאר לסדר את כל הבית, החדר הזה הוא מה שחשוב עכשיו.

אני מבינה על מה הוא מדבר. החדר כל כך נעים והרמוני שיש הרגשה של בועה שקטה ומרגיעה בתוכו.

ואני מבינה עד כמה הוא שמח. ועד כמה הוא שמח שעשיתי את זה עבורו.

 

אחר כך אנחנו נוסעים לקנות לי חליפת צלילה, שזו בכלל הסיבה שבגללה הגעתי אליו.

בדרך החוצה אני קולטת בזוית העין מצעים של אחרי כביסה מונחים על אחד מכסאות פינת האוכל.

אני מושכת בכתפיים ויוצאת החוצה.

לישון לבד

אני אוהבת לישון לבד.

עוד יותר מזה, אני ממש ממש לא אוהבת שישנים איתי באותה המיטה.

כשהכרתי את מי שאיתו התחתנתי ואחר כך ממנו התגרשתי, ישנו באותה מיטה.

אלא מה, ככה זה כשחיים ביחד, לא?

לא העליתי על דעתי אופציה אחרת, ורק הפרדתי מייד את השמיכות, אמרתי שאני לא יכולה לסבול שגונבים לי את השמיכה, או את החור הזה שמזרים אויר קר כמו בקוטב הצפוני, שנוצר, כשהישנים יחד מתרחקים זה מזה במהלך הלילה, מתוך שינה.

 

מייד עם השקיעה לתוך השינה, הייתי מפנה אליו את הגב, מתכרבלת היטב בשמיכה שלי, עד מעל לראש (את נושמת דרך כפות הרגליים, הוא היה אומר לי) ונרדמת.

אני לא יכולה להגיד שהוא אהב את הריחוק שיצרתי במיטה, הוא תמיד היה מעיר, כאילו בצחוק, על הפנית הגב שלי אליו וההרדמות המכורבלת שלי בתוך עצמי. אבל הוא קיבל את זה, כי זה מה שהיה.

וגם אני קיבלתי את השינה יחד כי זה מה שהיה, לא שהיתה לנו אופציה אחרת, של לינה בחדרי שינה נפרדים, אבל גם אם היתה כנראה שלא היתה עולה על דעתי, ואם היתה עולה, בטח הייתי נרתעת ממנה, כי זוג שחי ביחד – ישן ביחד. ואם לא ישנים ביחד זה סימן שמשהו רע מאד קורה בזוגיות. ככה כולנו יודעים.

אבל סבלתי מהשינה המשותפת. אף פעם לא אהבתי את הנוכחות של אדם נוסף במיטה בזמן השינה, לא אהבתי להתעורר מהתזוזות שלו, מהמרפקיות והברכיות שלו, מהנחירות שלו, מהשעון המעורר שלו. לא אהבתי להריח את הפלוצים שלו (סלחו לי על הצרפתית) ולא את ריח הפה שלו בבוקר.

לא אהבתי שהיה שולח ידיים מתוך שינה (?) ומעיר אותי לתוך סקס שלא רציתי ונמנעתי ממנו בשעות הערות.

כל כך לא אהבתי שזה נשאר לי חקוק כמו טראומה, כמו אונס. מין כפוי.

 

עם השנים הרתיעה שלי מהשינה המשותפת הלכה וגדלה.

כשכבר לא אהבתי אותו, זה היה עונש אמיתי לישון איתו, וכל מגרעת שלו החמירה פי אלף בלילה במיטה.

הייתי עושה הכל, ממש הכל, כדי להגיע למיטה בשעה אחרת ממנו.

אם לפניו, אז למהר להרדם לפני שהגיע, ואם אחריו, אז לחכות עד ממש מאוחר, שיהיה סיכוי שהוא ישן.

 

תחושת ההקלה הכי ברורה שהיתה לי אחרי הגירושין, היתה במיטה, בחדר השינה שלי, במבצרי.

לא התפרשתי על פני כל המיטה ולא ישנתי באלכסון, אבל ידעתי שהמיטה חזרה להיות מקום שקט, רגוע, בטוח, שליו, שלי. רק שלי.

 

חברתי האמיצה יוגה, שמרשה לעצמה להיות חריגה, אם הנוחות שלה דורשת את זה, חיה עם בן זוגה הפעוט בבתים נפרדים כל זמן שיכלו להרשות את זה לעצמם כלכלית. ואחר כך, מאז שעברו לחיות ביחד, הם ישנים כל אחד בחדר השינה שלו, בנפרד. חדר השינה שלה בקומת הקרקע, ושלו בקומה השניה.

היא אומרת שהיא לא סובלת שנוגעים בה בשינה ושיש הרגלים שונים מאד של אנשים שאין סיבה לסבול אותם, אם אפשר לא.

גם היא כמוני, מרגישה שחדר השינה שלה הוא מבצרה ושפלישה, כל פלישה, אפילו של בן זוג אהוב, אינה רצויה.

יוגה ובן זוגה הפעוט חיים יחד כבר מעל עשרים שנה בזוגיות יציבה, תומכת ואוהבת שאין הרבה כמוהן. אני יודעת, אני רואה מקרוב.

יש להם שיחות ותקשורת, אינטימיות ויחד יותר ממה שיש לרוב הזוגות הנשואים, אבל הם לא ישנים באותה המיטה.

 

יוגה היתה הראשונה שאמרה לי מפורשות שאין שום סיבה לישון יחד באותה מיטה, אם זה לא משהו שאוהבים לעשות ושזה בסדר גמור. ולמעשה אפשרה לי להכיר בתחושות שלי שהן חריגות בתפישתן. ולהבין שגם אם אני לא כמו כולם, אני עדיין בסדר. ושזה לגיטימי לגמרי לרצות משהו אחר.

 

תגידו, בסדר, לא אהבת את הגרוש ולכן לא רצית לישון איתו.

אז לא. בהתחלה כן אהבתי אותו ועדיין לא רציתי שיתקרב אלי בלילה.

ויותר מזה, עם הגמל, שאיתו יצא לי להעביר כמה וכמה לילות, אני גם לא ישנה יחד.

בלילות הנדירים שבהם הוא ישן אצלי, הוא מחכה שארדם, מכורבלת בזרועותיו, ואז חומק לישון על הספה.

בהתחלה היה קשה לו לקבל את הסידור הזה, אבל יום אחד נפל לו האסימון שככה שנינו ישנים טוב יותר ומאז המעבר פשוט לו יותר.

הוא מודה שגם הוא ישן ככה טוב יותר ולא סובל מרגשות אשמה שהוא מעיר אותי כשהוא מתהפך במיטה.

אני אוהבת להתחבק ולהתכרבל ואוהבת להיות יחד, אבל בשינה אני רוצה להיות לבד.

בשקט, רוגע ושלווה, לבד ובנוחות, במיטה שלי.

מסעדת הבית

יש מסעדה אחת שהיא מסעדת הבית של הגמל ושלי.

אמנם היא ממש לא קרובה לבית שלי ועוד פחות לבית של הגמל, אבל היא מסעדה ששנינו אוהבים במיוחד.

מסעדת שף קטנה וחמודה שהשף בכבודו ובעצמו מבשל בה.

היו שנים שהיינו מגיעים אליה פעם בחודש וחצי-חודשיים. ושנים, כמו השנה, שבהן הצלחנו להגיע רק פעמיים שלוש.

 

למרות שזו מסעדת שף, המחירים בה סבירים לגמרי, היא קטנה ואינטימית ואנחנו מרגישים בה בבית.

יצא לנו לדבר כמה פעמים עם השף, פעם אחת אחרי שהמלצרים הלשינו לו שאמרתי שמנה שאכלתי היא אלוהית, והוא יצא מהמטבח וניגש לשולחן לשמוע מה אהבתי. 

בפעמים אחרות החלפנו איתו כמה מילים כשיצאנו מהמסעדה בסוף הארוחה.

איש נחמד, השף.

 

כשנסענו למסעדה בפעם האחרונה, אמרתי לגמל בדרך שמה שממש בא לי, זה שהמסעדה תהיה ריקה ונוכל לבקש מהשף שיכין לנו מה שבא לו.

מה פתאום, הגמל אמר, אני יודע בדיוק מה אני רוצה לאכול, אני מפנטז על המנות המדוייקות מהבוקר כבר.

אוף, אמרתי לו. אני אוהבת שהשף נותן חופש לדמיון שלו, כמה פעמים אכלתי מנות מחוץ לתפריט שהיו מופלאות.

 

כשהגענו למסעדה עצרנו רגע בחוץ, כמו תמיד הגמל הוציא ג'וינט קטן ואני לקחתי שאכטה אחת.

תזהרי, זה חומר טרי, הוא אמר, תחזיקי כמה שניות, לא יותר מידי.

אבל זה היה כל כך טרי שהתחלתי להשתעל מיד עם השאיפה. לא נורא, שיעול הוא המדד שלי לטיב החומר. אם השתעלתי, כדאי לי להפסיק כדי שלא אעוף גבוה מידי ואלך לאיבוד.

 

כשנכנסנו למסעדה, המלצר היחיד הפנה אותנו לשולחן וניגש להציע לנו תפריטים.

עוד לפני שהניח את התפריטים, הגמל אמר לו, אני יודע מה אני רוצה, ומסר לו את ההזמנה למנה ראשונה ולעיקרית.

גם אני יודעת מה אני רוצה, חייכתי. אשמח אם תשאל את השף ואם הוא יסכים – שיכין לי מה שבא לו.

מנה ראשונה ועיקרית ולבחירתו. הסייג היחיד שלי הוא שאני לא אוכלת דגים ופירות ים, חוץ מזה הכל הולך.

זו המשאלה שלך להיום? שאל המלצר, אני כבר הולך לשאול עבורך.

ואל תגיד לי מה הוא מכין, ביקשתי, שיפתיע אותי.

 

למנה הראשונה קיבלתי סלט מקסים שהיתה בו חסה, נענע, סוג של צננון, אבוקדו, פלחי אשכולית אדומה, עדשים, סוג של גבינה ועוד כמה דברים. 

סלט מושלם למנה הראשונה.

הסלט הורכב במיוחד בשבילך, אמר המלצר, אין אותו בתפריט.

הגמל אכל קלמארי וטעם מהסלט שלי.

 

דיברנו, בהתחלה הגמל ואחר כך אני, ניסיתי להעביר לו איזה רעיון על תחושה שהיתה לי בצלילות שלנו המשותפות, משהו על הציפיה שלי שמתחת למים התחושות יהיו שונות, כי אנחנו נמצאים במימד שונה שמצריך תקשורת אחרת והחושים עובדים בו בצורה אחרת לגמרי, ושבסופו של דבר התחושה היתה שונה אבל דומה.

לא הצלחתי להעביר את הרעיון והגמל ביקש שאסביר.

אני לא יכולה להסביר, אמרתי לו ברצינות רבה. אני לא זוכרת מה אמרתי ממש עכשיו.

אבל זה היה משפט די קצר, הוא אמר.

כן, אבל אפילו את נושא המשפט אני לא זוכרת, הבהרתי לו.

נכון, הוא הסכים איתי, גם אני לא זוכר על מה דיברנו.

שיח מסטולים.

 

המלצר שאל אם אנחנו מוכנים לעיקריות ושאל אותי אם אני רוצה לדעת מה המנה העיקרית או להשאיר כהפתעה?

הפתעה, אני לא רוצה לדעת כלום.

 

הוא הביא לגמל את צלעות הטלה שהזמין ולי הביא צלחת עם פסטה טריה ברוטב עם זוקיני וגבינה מלוחה.

עכשיו, אני לא אוכלת קישואים למינהם, אפילו אם קוראים להם זוקיני.

אבל את זה הכינו במיוחד בשבילי. אז החלטתי שאני מנסה, מה יש לי להפסיד?

הפסטה היתה מדהימה, לזוקיני היה טעם מופלא, ולא הצלחתי לפענח מה עוד היה שם, אבל לא השארתי בצלחת אפילו פירור.

הגמל הציע לי בנדיבות, שלא לומר בהקרבה, מהצלעות שלו, אבל אני ויתרתי במידה דומה של נדיבות והקרבה, ואפשרתי לו להתמוגג מעונג.

ושאלתי את עצמי אם אני מרוצה מההחלטה שלי לתת לשף להחליט עבורי.

התשובה היתה בעקרון כן. המנה היתה טעימה להפליא ואפשרה לי להתנסות במשהו שלעולם לא הייתי בוחרת לבד מהתפריט. מצד שני, צלעות טלה שכבו לגמל על הצלחת.

המסקנה שלי היא שבפעם הבאה, אם ארצה הרפתקאה כזו שוב, אצטרך להגדיר יותר טוב. ולהגיד שאני רוצה שהמנה העיקרית תהיה בשרית. כי למרות שהיה טעים להפליא, הרגשתי טיפה מרומה עם מנת הפסטה שלי.

 

כשיצאנו מהמסעדה השף עמד ליד הדלת והיתה לנו הזדמנות להודות לו.

הוא לא שאל אם אהבתי את המנות שבחר להכין לי ולכן פשוט אמרנו תודה והגמל אמר שבשביל האוכל שלו, הוא בא מרחוק רחוק, במיוחד.

 

האויר הקר בחוץ עזר לנו להצליל מעט את הראש והמחשבות.

אתה יודע, אמרתי לגמל, אני לא חושבת שהמסעדה הזו ראתה אותנו פעם אחת כשאנחנו לא מסטולים.

תכלס, הגמל אמר, ממש ממש נכון.

פגישות עם אנשים

במפגש הראשון והשני עם אנשי מועדון הצלילה של הגמל הייתי מאד נבוכה ומאד שקטה.

אני חושבת שהמילה דמומה מתאימה יותר. כאילו מישהו לחץ לי על כפתור ההשתקה והיכולת שלי להשמיע קולות כמעט ונעלמה. גם כשכבר דיברתי ועניתי לשאלות, של הגמל, בעיקר, זה היה בקול שקט מהרגיל.

 

הגעתי למקום שהוא לגמרי חדש לי.

בלי להכיר את המקום והאנשים, ואפילו את הפעילות אני בקושי מכירה.

בפעם הראשונה הגעתי לפני הגמל והסתובבתי קצת מסביב לראות איך הדברים נראים, אבל התביישתי לפנות ולשאול מאיפה לוקחים ציוד ואיך מתנהלים פה, חיכיתי לגמל שיגיע ויסדר לי את הדברים. והוא אכן הגיע וסידר הכל, אפילו הלביש אותי בחליפה. לא היה לי צורך כמעט לתקשר עם הסביבה, עם כל מי שהוא לא הוא.

 

בפעם השניה הגענו יחד.

הוא שלח אותי לדלפק לקחת ציוד ואחר כך בא לבדוק שהדברים מתקדמים לשביעות רצונו. הפעם נתן לי להתלבש לבד, להרכיב את המאזן על המיכל בהשגחה, לראות שהכל מחובר כמו שצריך ורק עבר על הציוד ועלי.

אחר כך שלח אותי לשתות מים. זה חלק מההכנות לצלילה. נשימת האויר הדחוס מייבשת מאד וצריך לאזן את הנוזלים בגוף.

איפה יש מים? שאלתי, כי במועדון הקודם היה מכשיר מים מוצב במקום נגיש ולידו כוסות חד פעמיים.

שם, בפנים . הוא אמר, מחווה לכיוון ה-נקרא לזה- מזנון.

נכנסתי ולא ראיתי מכשיר מים ולא בקבוק או משהו גלוי, הסתובבתי קצת והצצתי לפה ולשם ובסוף חזרתי את הגמל.

לא מצאתי…

תיכף, אולי הם לא הוציאו, נבקש מהמוכר במזנון, הגמל אמר. וניגש לבקש מהאיש.

המוכר הוציא קראף זכוכית, ומילא אותו במים.

ראיתי אותה מסתובבת ומחפשת, וחיכיתי שתשאל, אבל היא לא שאלה. אמר לגמל.

מזגתי מים לכוסות החד פעמיות, לגמל ולי, חייכתי, אמרתי תודה והלכתי לתת לגמל את הכוס שלו. תוהה על עצמי ועל המבוכה הזו שאני כבר לא זוכרת את עצמי בתוכה.

 

אחר כך הלכנו לסירה, עלינו עליה והפלגנו לנקודת הצלילה.

אחרי היציאה מהמים, ואחרי שהפסקתי להרגיש ממש נורא, הקשבתי לשיחה שהתנהלה מאחורי והצטרפתי בשאלה. קצת מרשה לעצמי להיות אני.

מאוחר יותר במועדון, עם חלוקת העוגה, התפתחו שיחות קצרות, עם שאלות הכרות מצד הצוללים הותיקים, המוכר במזנון כבר הכין לי קפה, אחרי שביקשתי, ובעל המועדון הניד לי בראש וחייך.

 

בדרך כלל כשאני מגיעה למקום חדש, אני קצת מביטה סביב ומנסה לקלוט את האווירה ואת הדמויות המרכזיות לפני שאני פונה, מדברת, יוזמת.

אני מנסה להזכר במקומות חדשים, ולא היו לי הרבה כאלה בשנים האחרונות, אולי הלימודים לתואר השני, מועדון הצלילה הראשון, מקום העבודה הנוכחי והקלב"וש.

בתואר השני כולנו היינו חדשים, ולא הכרנו, לא את המקום ולא את הסטודנטים האחרים, כך שלא הייתי לבד בתחושה. די מהר הייתי בין אלו שיזמו, דיברו, התבלטו.

במקום העבודה הנוכחי ובקלב"וש – ובכן זו עבודה. אני מכירה את העבודה ויודעת מה לעשות, אפילו כשאני חסרת בטחון, אני מלאת בטחון. אז היו תחושות של התחלה חדשה, חוסר ידע, וחוסר בטחון, אבל לא כאלה שמשתיקות או משתקות אותי. בטח לא כאלו תחושות שנראות כלפי חוץ.

למועדון הצלילה הראשון באתי ללמוד ושאלתי הכל כמו תלמידה ביומה הראשון בבית ספר. זה לא היה מביך, משתיק או משתק. הרבה הסתכלתי ולמדתי ממעשיהם של האחרים המנוסים יותר, אבל שאלתי וביקשתי עזרה כל הזמן.

ובנוסף, לא הייתי לבד. הייתי עם בת הזוג ופנינו זו אל זו, שוחחנו והיינו יחד.

 

למועדון של הגמל הגעתי אחרת.

עיקר השוני נעוץ בתחושה של להכנס למקום שהוא שלו, בפעם הראשונה במערכת היחסים המוזרה שלנו, אני מגיעה למקום שהיה רק שלו, ופוגשת שם אנשים שהוא מכיר ואני לא, ויוצרת רושם אישי שקשור אליו. כי הוא קשור אלי.

עד עכשיו לא הבנתי כמה חשוב לי ליצור רושם טוב בעיני אנשים שקשורים לגמל. בשבילו.

אולי כדי לשמח אותו, או לא להביך אותו.

אולי בגלל שאני חושבת שזה ישפיע על איך שהוא רואה אותי, או שאני רוצה לעמוד בצפיות שלו, הלא מדוברות.

שיהיה גאה בי.

שלא יתבייש בי.

שירצה שאמשיך לבוא.

זה בטח הכל בראש שלי, או לפחות הרוב בראש שלי.

אבל עכשיו אני פתאום שמחה ומוקלת מזה שלא הפגיש אותי עם המשפחה שלו…

 

 

 

עריכה מאוחרת – פתאום שמתי לב שאתמול היה לי בלוגולדת 13. אז מזל טוב.

למרות שבר מצווה, אני לא אערוך חגיגה באולם אירועים, ברשותכםחיוך

 

Under the sea

ויכוחים עם עצמי לחוד, ומציאות לחוד.

לא רק שלא הצלחתי להתווכח איתו על נשיאת המיכלים, הוא גם די קבע עובדה ובא לקחת אותי מהבית.

רק כדי לסבר את האוזן – המרחק מהבית שלי למועדון הצלילה הוא קצת יותר משעה נסיעה, המרחק מהבית שלו למועדון הצלילה הוא קצת יותר משעה, והמרחק מהבית שלו לשלי הוא קצת יותר משעה (אפשר לדמיין משולש שווה שוקיים לצורך העניין). כלומר, הוא נסע אלי קצת יותר משעה ואחר כך נסענו יחד למועדון, עוד שעה וקצת, ובדרך חזרה – אותו דבר, כמובן. אבל ככה הגמל, ולטענתו הוא נהנה מזה, הדבר הראשון שאמר לי היה שהנסיעה בבוקר מוקדם היא נסיעה נהדרת, שלווה ונעימה מאד.

 

מההודעות של ערב קודם, לא כל כך הבנתי שהוא בא לקחת אותי,זה כאילו נשאר לא סגור, אבל ההודעה שקיבלתי בחמש וחצי בבוקר, והעירה אותי עשר דקות מוקדם מכפי שתכננתי לקום, הבהירה לי שבעוד עשרים דקות הוא אצלי.

אז קמתי והתארגנתי בזריזות, מזל שכל הדברים היו מסודרים כבר בתיק מערב קודם, וכשהוא הגיע כבר יצאתי אליו עם התיקים עם הציוד, שתי כוסות קפה, אחת לי ואחת לו, ועוגה לדרך. אני מכינה עוגה לפני כל צלילה, כי צריך לאכול לפני צלילה, כי אני אוהבת להכין עוגות וגם כי לחלק עוגה טריה תוצרת בית, זו דרך מצויינת להכיר אנשים במקום חדש.

הנסיעה היתה נהדרת, אני אוהבת לנסוע איתו. אני אוהבת להיות איתו. 

הקפה היה במקום והוא נהנה מהעוגה. לי קשה לאכול בבוקר כל כך מוקדם, אז הסתפקתי בביס קטן לצאת ידי חובה.

אני חושבת שגם הוא היה שמח מאד, ברמה שהיה קשה לפספס, כי כשהגענו למועדון, מנהל המקום קיבל אותו בשמחה ואמר, וואו, עם איזה אנרגיות הגעת היום!

 

לקחתי ציוד מהמועדון – החליפה היתה ארוכה וגדולה קצת עלי – התלבשנו והגמל התפשר איתי בנושא נשיאת המיכלים ואמר שיקח אותם בנגלות במקום את שניהם יחד, ולגבי הפעם הבאה שבה לא יכאב לי הגב ושאני רוצה לקחת אתה מיכל שלי בעצמי, כבר נדבר בפעם הבאה…כן, בטח.

מצב הרוח שלנו היה כל כך טוב, שהחלטתי שאני לא אתחיל להתווכח עכשיו. כשנגיע לגשר, נעבור אותו. או שסביר יותר להניח שניתקל בחומה בצורה.

הוא הביא הפעם מצלמת גו פרו שחיבר למסיכת הצלילה שלו, והתחיל לצלם כבר כשעלינו על הסירה.

 

כבר בדרך דיברנו על הצלילה הקודמת ועל מה שאנחנו מתכננים לצלילה הזו.

התוכנית היתה לעבוד על האיזון שלי במים, הגמל אמר שהוא רוצה שאתאזן ואהיה עצמאית במים, שניתן ידיים בשביל הכייף ולא כדי שלא אצוף לו. הוא תיאר לי את הירידה לתוך המים, מתי להוציא אויר מהמאזן ומתי ולהוסיף, מה נעשה וכמה זמן נהיה מתחת למים ובאיזה עומק בערך.

 

ואכן כשנכנסנו למים שקענו לפי התוכנית והתחלנו לצלול ישר לתוך להקת דגיגים ענקית ומהממת.

המים היו קצת פחות צלולים מהצלילה הקודמת, והיו פחות חיות ים גדולות, אבל הנוף התת מימי היה מהמם, היו להקות ענקיות של דגיגים וראינו חתול ים ישן על הקרקעית, להערכתי הוא היה יותר ארוך ממני. לא הערנו אותו ולא הצקנו לו, הסתפקנו בלהתפעל מהגודל שלו. בזה אנחנו מאד דומים, שנינו באים כאורחים ומשתדלים לא להפריע לשוכנים הקבועים של המים.

 

האיזון במים היה קצת קל יותר, ולכן הגמל שיחרר אותי ונתן לי להיות עצמאית יותר. כשנתנו ידיים זה היה כי רצינו למשוך תשומת לב למשהו מיוחד שראינו, או כי פשוט רצינו לגעת.

לקראת הסוף התחלתי להרגיש עייפה מאד ורציתי לצאת כבר מהמים. איך שהוצאנו את הראש מהמים, ביקשתי מהגמל שיקח ממני את חגורת המשקולות שבשלב הזה היתה כבדה והחמירה את ההרגשה הרעה שלי. הוא ראה שלא טוב לי והוריד ממני גם את המאזן והסנפירים ואפשר לי לעלות מייד לסירה. כשעליתי לסירה התחושה הרעה התחלפה לבחילה של אל-תדברו-איתי-כי-עוד-שניה-אני-מקיאה, אז רק ישבתי על הספסל, עצמתי עיניים, נשמתי לאט וחיכיתי שארגיש יותר טוב. אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אקיא, לא הכי כייף, אבל יש דברים גרועים מזה.

הגמל עלה לסירה, מצא בקבוק מים ונתן לי לשתות. עד שכולם עלו, כבר הרגשתי טוב יותר. וכשהגענו לחוף, הוא שילח אותי קדימה והביא את הציוד אחרי. אחר כך שכנע אותי ללכת לשתות קפה, למרות שלא האמנתי שאצליח ללגום מהקפה, הצלחתי, והלגימה שיפרה את התחושה שלי עוד יותר.

זה בגלל שלא אכלת בבוקר, הוא נזף בי, אמרתי לך לאכול. חייבים להכניס משהו לבטן לפני צלילה.

אז אולי נביא את העוגה מהאוטו ונזמין את כולם לאכול? הצעתי.

הגמל נראה שמח, הוא אהב את הרעיון ומיהר להביא את העוגה שהתחממה בנתיים בחלל המכונית והפכה לטעימה ועסיסית יותר, פרס אותה והציע לכולם.

 

העוגה, שיצאה מוצלחת מאד קיבלה שבחים, ומילאה את תפקידה כשוברת קרח, ואני התחלתי להרגיש קצת יותר חלק מהחבורה.

 

אחר כך התקלחנו ונסענו הביתה.

הנסיעה היתה נהדרת ומלאה באושר התוסס והרגוע של אחרי.

אחרי שהגיע הביתה, הגמל שלח לי סרטונים מהצלילה וכתב:

מדהים הנוף התלת מימדי ואת בתוך כל זה.

 

ועוד לא אמרתי מילה על זה שהוציא את הווסת מהפה מתחת למים כדי לנשק אותי נשיקה תת מימית.

לא למות עליו?

 

כאב גב

השבוע כאב לי הגב כמו שלא כאב לי כבר כמה שנים.

התעוררתי בארבע לפנות בוקר מהכאב, בלי להבין מה מציק לי. רק כשהתיישבתי בשירותים על האסלה והייתי צריכה לתמוך את עצמי כי לא הצלחתי להחזיק את עצמי ישרה בלי לילל מכאבים, הבנתי שיש בעיה.

באמצע הלילה לא היתה לי הרבה ברירה, לא יכולתי לעשות הרבה, אז רק לקחתי אופטלגין וחיכיתי לבוקר.

בבוקר אכלתי מוקדם, הרבה לפני שהרגשתי רעבה, כדי לרפד את הבטן, ולקחתי סלקוקס ומוסקול, הכל כדי שאוכל ללכת לעבודה.

 

הכניסה לאוטו היתה סיוט והנהיגה היתה קשה מאד, כל הזזת רגל על הדוושות הכאיבה לי. הייתי צריכה להשעין עוד אחורה את גב הכסא כדי שאוכל לשבת בצורה נסבלת.

אבל אמרתי לעצמי שיהיה בסדר ושהכדורים יעבדו עוד מעט.

אני לא יכולה לא להגיע לעבודה.

זה היה יום עבודה בקלבו"ש, יום שאני עובדת עם מישהו שלא יכול לעבוד בלעדי, ואין מי שיחליף אותי, ויש עבודה. בלי עין רעה יש.

כן, אני יודעת שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, אבל זו אני וככה זה עובד אצלי.

יצאתי מהאוטו ניסיתי להתיישר ופסעתי בגבורה לעבודה, נושמת עמוק, אבל בזהירות.

כשהגעתי אמרתי למישהו הזה שאיתו אני עובדת, שהיום הוא צריך לעזור לי ושיתכופף להרים את זה ואת זה מהמדפים הנמוכים כי הגב שלי לא משהו. אחר כך התחלנו לעבוד , יחסית היה סביר…היה קשה לי בעיקר במעברים מישיבה לעמידה, בהתכופפויות ושאר תנועות, אבל ברגע מסויים התעטשתי, והאפצ'י טלטל לי את הגוף ככה שהייתי צריכה להשען על השולחן כדי לייצב את עצמי שלא אפול. דמעות כאב עלו לי בעיניים ואני הבנתי שאני לא אצליח להחזיק מעמד עד שהכדורים ישפיעו.

התקשרתי לאחראית ואמרתי לה שניסיתי, אבל אני לא מצליחה להשאר לעבוד ושאני חייבת ללכת הביתה.

היא ניסתה לראות מי יכול להחליף אותי, ולא הצליחה למצוא אף אחד.

לא נשאר אלא לבטל את העבודה של אותו יום. זה לקח שעה וחצי, אבל בסופן הלכתי הביתה.

 

הגעתי אסירת תודה למיטה שלי ולכרית החשמלית וקרסתי, רושמת לעצמי שהנסיעה היתה קלה הרבה יותר מהנסיעה לעבודה בבוקר.

לא היה לי הרבה מה לעשות, אז נחתי, קראתי ספר, וחיכיתי. משתדלת לא להרגיש אשמה שהלכתי מהעבודה, בעיקר כשהכאב הלך ושכך לאיטו.

אחר הצהריים הכאב חלף כמעט לגמרי. מה שאף פעם לא קרה לי, בדרך כלל כאבים ברמה כזו לוקחים כמה ימים עד שהם מתחילים להשתפר.

החלתי לחשוב על הסיבות לכאב הגב, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה העובדה שהייתי במחזור ושכאבי המחזור היו חריגים בעוצמתם הפעם.

 

למרות שעכשיו אני מרגישה ממש בסדר, אני ממשיכה לקחת כדורים נגד כאבים, בעיקר מהפחד שמא הכאב יחזור, וגם בגלל שאני רוצה ללכת לצלול בסוף השבוע ולא בא לי שזה ישבית אותי או שלא אהיה מאה אחוז תקינה.

 

אחרי הפעם הקודמת החלטתי שלא ארשה לגמל יותר לסחוב בשבילי את המיכל, הרגשתי ממש אדיוטית כשהוא התעקש לקחת אותו בשבילי. ועכשיו אני בבעיה. מצד אחד יהיה נכון להרשות לו לקחת את המיכל בשבילי, על מנת להגן על הגב שלי שהשבוע כנראה נמצא במצב בעייתי יותר, מצד שני, לתת לו לקחת את המיכל שוב יקבע את המצב ויהפוך אותו להתנהלות הרגילה ואחר כך יהיה לי קשה יותר להתווכח איתו על זה.

אוף. אני שונאת שונאת שונאת להיות תלויה באחרים, אפילו אם הם הגמל.

 

אני אצטרך להגיד לו שזו פעם אחרונה שאני מרשה לו לקחת לי את המיכל. ואחר כך אצטרך לריב איתו על זה. אני יודעת.

או שפשוט לא אספר לו על מה שקרה השבוע, מה שהוא לא ידע לא יבהיל אותו. לא הכל הוא חייב לדעת. כבר סחבתי דברים כבדים מזה.

כנראה שאמשיך להתווכח עם עצמי עד שאפגש איתו.