קניתי לעצמי מצלמת רשת, מתנה על זה שאני לא מעשנת כבר חודש.
(קניתי לעצמי גם טלפון אלחוטי חדש, אבל עוד לא מצאתי צידוק ראוי לרכישה הפרועה והלא לגמרי מוצדקת).
מאחר ואני לא ממש מכירה אנשים חדשים ברשת ולא משתתפת בצ'טים בכלל וצ'טים עם מצלמות בפרט, הייתי צריכה לבדוק איפשהו איך זה עובד.
זה לפחות התירוץ שנתתי לעצמי כשהוא (נקרא לו אפונה) ביקש שאראה את עצמי.
לו עצמו אין מצלמה וגיליתי שזו חויה מוזרה ומביכה להצטלם באופן חד צדדי.
הוא ראה אותי ואני לא ראיתי אותו.
זה מחמיא ונעים שמישהו מסתכל עלייך ומוצא אותך מדהימה.
בשלב כלשהו של השיחה הפסקתי כמעט לחוש אי נוחות לנוכח העובדה שהוא צופה בי ובוחן כל תנועה וכל הבעה שלי.
בעיקר בגלל שהוא לא הפסיק להגיד לי כמה אני נהדרת.
חשבתי על הסיכון שהוא לקח, לנהל שיחת וידאו כשהוא לא לבד בבית ואחר כך החלטתי שזו בחירה שלו.
ממילא הסיפור הזה מסובך מידי. הרבה יותר מידי. מספיקים לי רגשות האשמה שלי, אני לא אקח גם את שלו.
השיחה התמשכה לתוך הלילה. הוא רצה קצת יותר מאשר צילום וידאו שלי מול העיניים והיה מוכן לספר לי סיפור בתמורה לכך שאשיל בגדים.
הסכמתי להשאר בגופיית לייקרה צמודה.
לא מעבר לזה.
והוא לא סיים את הסיפור.
ולמרות זאת ביקש לראות את כפות הרגליים שלי.
הוא הבן אדם היחיד בעולם שחושב שהן מדהימות ביופיין, כל השאר רק חושבים שהן ענקיות.
הבוקר חיכתה לי בתיבת המייל תמונה שהוא צילם.
שאני אדע מה החשיפה המינימלית שלי עשתה לו.
אכן טופוגרפיה מרשימה.
על קצות האצבעות 