והוא התקשר פתאום.
מזל שיש שיחות מזוהות והוא לא שמע את ההפתעה בקול שלי.
באמת ובתמים חשבתי שהוא התפייד.
ואפילו תכננתי למחוק בימים הקרובים את מספר הטלפון שלו.
(אני מניחה שאני אעשה את זה בכל מקרה).
הוא שאל אם אני עסוקה, ואמרתי שאני באמצע קניות ולא לבד.
הוא אמר שיש לו כמה תובנות ושאל מתי יהיה נוח יותר לדבר.
אמרתי שמחר באותה שעה.
הוא אמר אוקיי , הוא יתקשר מחר.
אמרתי בסדר וסגרתי.
אחר כך עמדתי רגע בסופר ובהיתי בחלל, שאלתי את עצמי מה אני מרגישה.
בעיקר מוזר, עניתי לעצמי, כמו מישהו שראה רוח רפאים.
עבר שבוע של חוסר קשר ומבחינתי הקשר מת.
את שמחה שהוא התקשר? הקשיתי.
כן. עניתי.
לא, בעצם.
לא יודעת.
אולי.
אולי עדיף שהיה דבק בנטיתו להתנדף ולא לחזור.
ממילא כבר השלמתי עם העובדה שהוא נעלם לבלי שוב ואין לי כוח להתחיל באבל והשלמה מחדש.
כן אני משוכנעת שאלה התובנות שלו.
שזה חייב להגמר ויפה שעה אחת קודם.
שהוא לא חושב שהוא יכול להיות בקשר עם מישהי לא צפויה כמוני.
שממילא זה קשר קשה שברגעים הסוערים שלו גורם לו להפסיק לתפקד בעבודה ובבית.
ושעדיף לשנינו להמשיך הלאה.
וכן, אולי הגיע הזמן שאני אמצא כבר מישהו.
ושכדאי שאהיה אסירת תודה על זה שמילא את בקשתי ולא נעלם בלי התראה, ממש כמו שביקשתי.
בטח יהיו לו עוד כמה תובנות כאלה שישאירו אותי עם חור שחור בבטן ועצב תהומי.
אולי באמת היה עדיף שהיה מתנדף ככה סתם ולא טורח לעשות לי שיחות סיכום שיבהירו לי כמה אני איומה וכמה כדאי לברוח ממני.
שיגרמו לי להרגיש קטנה ונזופה, חסרת ערך וטיפשה מאד.
טוב, עד מחר….
על קצות האצבעות 