הוא הופיע במסנג'ר, אבל לא פנה אלי.
פשוט היה און ליין וזמין.
ולא מדבר.
פניתי אליו אני ודיברנו בקצרה.
המתח לא פורק.
ניסינו לקבוע זמן לשיחת טלפון , למנוע את אי ההבנות שצומחות כל כך בקלות דרך המילים הכתובות.
לא הצלחנו.
אולי מחר.
לא הצלחתי לשמור פאסון, בסוף ביקשתי, כמעט התחננתי, שלא יעלם לי ככה. שלפחות יגיד שהוא מתכוון לא להיות בקשר.
שלפחות יודיע.
הוא לא הגיב על זה והמסנג'ר התנתק.
אתמול ריחמתי על עצמי ממש.
נתתי לעצמי ליפול לתוך הנאחס, נפילה חופשית עם הראש למטה.
בערב מצאתי את עצמי נאבקת בבחילה שנגרמה בגלל המתח.
הוא נעלם לי. הוא עושה את הגרוע מכל ומתפייד.
אחרי שביקשתי ממנו שיודיע לי כשהוא מחליט להתנתק.
הוא בחר בפתרון הקל מבחינתו, הקשה עד זוועתי, מבחינתי, ונעלם.
כל הערב התהפכה לי הבטן.
ככה זה אצלי – הכל ישר משפיע לי על הבטן.
מתי שהוא, מאוחר בלילה, התמנון התיצב במסנג'ר והקשיב לביצת האומללות ששחיתי בתוכה.
מאוחר בלילה הכל נראה גרוע.
כשיש חושך בחוץ, כל הפחדים יוצאים וכל ההגנות נופלות.
אני רוצה להגיד משהו. משהו חשוב.
התפיידות, כלומר ניתוק הקשר תוך התאדות לאויר הדליל, בלי הסברים ואפילו בלי הודעה חד צדדית, זה אחד הדברים האיומים ביותר שאפשר לעשות.זה אכזרי ומרושע וחסר לב.
מי שמתפייד בוחר לעצמו את הדרך הקלה. ככה לא צריך להתמודד עם שאלות, כעסים, האשמות, עצב, בכי…. מה לא. (לא שתמיד כל אלה או אפילו חלקם מופיעים, אבל זה בהחלט אפשרי) כשמישהו מתפייד, הוא בוחר בדרך הפחדנית והאגואיסטית.
או במילים אחרות – הדרך הגברית.
יש בזה משהו ילדותי בנוסח של – אם אני מתעלם ממנה, גם היא תתעלם ממני. כמו ילד שמכסה את עיניו בכפות ידיו וחושב שאף אחד לא רואה אותו.
אז תנו לי לפקוח את עיניכם. זה לא עובד ככה.
מי שהתפיידו לו, לא כל כך מבין מה קרה. איזה דבר איום הוא עשה שגרם להעלמות הזו.
הוא נשאר באמצע משפט.
באמצע מחשבה.
ננטש לנפשו. ושיתמודד עם זה לבד.
הוא שואל את עצמו איפה היתה הטעות ומכה על חטא שביצע או לא.
הוא מתנדנד בין תחושות של עצב לכעס ולדאגה.
התפיידות שורטת את הנשמה ומחזקת את חרדת הנטישה.
כמו תינוק שאמא נעלמה לו והוא לא מבין למה ולא יודע שהיא עוד תחזור.
זה אולי קצת יותר קשה, אבל בוודאי הרבה יותר הוגן להגיד- אני מצטער, אני לא מעוניין יותר. ביי.
אמרתי אתמול לתמנון שהתפיידות נוגעת בעצבים שמעוררים התנהגות מטורפת.
חברה אחת שלי, כשמישהו התפייד לה. סרבה לקבל את האפשרות שהוא סתם לא מעוניין להיות בקשר. היא היתה בטוחה שקרה לו משהו. כי אחרת הוא היה אומר משהו….
היא התקשרה לכל חדרי המיון בבתי החולים, בטוחה שהוא נפגע באיזו תאונה.
ואחר כך כשלא מצאה אותו בשום בית חולים, הגישה תלונה למשטרה על העדרות. בטוחה לגמרי שקרה לו משהו שאינו בשליטתו ואינו מאפשר לו להתקשר ולהגיד לה מה קורה איתו ואיתה.
בסופו של דבר, כשהוא הבין שהיא הגישה תלונה למשטרה על העדרות, הוא יצר קשר וביקש ממנה שתפסיק, שהוא לא רוצה ודי.
הוא היה יכול לחסוך כל כך הרבה זמן וסבל אם היה עושה את זה יום וחצי קודם.
אבל לא. הוא לא עשה את זה.
זה לא פלא, אמרתי לתמנון , שאני לא נותנת לאף אחד מקום בלב.
תראה מה קורה אם אני רק מורידה טיפה את ההגנות.
חושפת את עצמי לפגיעה.
לא רוצה.
אולי עדיף להיות לבד.
על קצות האצבעות 