אני לא מצליחה למצוא מילים לבטא את התסכול שאני מרגישה עכשיו.
בנסיון נוסף להגיע להדברות עברתי למייל.
אולי כשהמילים כתובות ולא צריך לדבר או להפגש פנים אל פנים יהיה קל יותר להבין, להניח בצד את הכעס.
אבל לא.
אני כותבת בצורה ברורה את מחשבותי ודעתי, את בקשתי ואת דרך הפעולה העתידית שלי והוא עונה לי בסיפור על פו הדב. אחר כך הוא מוסיף שצריך לכבד האחד את השני ובמשפט הבא קובע לי חד צדדית עובדות.
אני מתוסכלת וכועסת.
רותחת.
היום אני מתגעגעת ואני אפילו לא יודעת למה.
אחרי הבכי הגדול וההגעה להכרה שאין לי ממש ברירה ואני חייבת להתחיל הליך משפטי. שמיציתי את כל האופצויות שוחרות השלום האחרות, שניסיתי באמת ובתמים ושלא הכל תלוי רק בי. אחרי שהתאבלתי על אבדן התמימות ועל הדרכי הנעם והשלום שהייתי מעדיפה.
אחרי כל אלה זקפתי ראש.
ובשלווה ושקט התקשרתי לעורכת דין קילרית.
היא ביקשה שאשלח לה את כל המסמכים הרלוונטיים שאת רובם כמובן אין לי, כי אני מרחפת מחד וסומכת על זה שהכל יהיה בסדר מאידך. אבל תמיד יש מאיפה לאסוף אותם וזה מה שעשיתי ואני עדיין עושה הבוקר.
התמנון אמר לי שהוא שמח. לא על התהליך הקשה שאני צריכה לעבור, אלא על העובדה שהפסקתי להיות פאסיבית ולספוג, להגיב לאירועים, אלא על זה שהתחלתי ליזום. להיות אקטיבית.
ברור שזה מה שהוא מרגיש, התמנון הזה, כי הוא לא יודע לשבת בשקט והוא משתגע בשקט כשהיקרים לו לא פועלים באקטיביות שלו.
למען האמת זה לא ממש חשוב מה הוא חושב , או מה מישהו אחר חושב, את המלחמה הזו אנהל בעצמי ואת תוצאותיה אשא בעצמי.
זה יותר קל כשמגיעים להחלטה. הדגש על יותר. לא על קל.
הלוואי הייתה דרך אחרת.
אחרי יום שישי הנורא שבו התפרקתי לרסיסים, יום שבת היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
נסעתי לגמל, שהזמין אותי למסעדה ולא הרשה לי לשלם, אפילו לא את הטיפ.
נסענו למסעדה על האופנוע שלו, וזו היתה הפעם הראשונה שהוא הרכיב אותי.
אחר כך אני חושבת שהוא אמר, שאי אפשר היה לשים לב שזו הפעם הראשונה שלי בתור ברווזה (?) ושהייתי כמעט לא מורגשת. אני חושבת שהוא רצה להגיד שהייתי בסדר.
היה כייף ילדותי כמעט לשבת על הדבר השחור הענק, הרועם הזה, להתפתל בתוך התנועה, לטוס על גהה במהירויות שמעולם לא הגעתי אליהן. האדרנלין הציף אותי.
וירד במהירות כשהגענו למסעדה, ואז הרגשתי כמה אני רעבה.
הזמנתי צלעות, שהן מנה חביבה עלי במיוחד וצ'יפס כמובן, ודיברנו.
סיפרתי לו את כל ההתרחשויות האחרונות, אבל כבר לא הרגשתי כל כך בודדה ונואשת.
אחרי האוכל חזרנו הביתה ובמשך כמה שעות עשינו שם דברים שהשכיחו את העולם.
כשהגעתי הביתה זחלתי למיטה, תשושה בתשישות הטובה והבריאה של פעילות ארוכה ומהנה.
וישנתי מצוין.
בדרך הביתה דיברתי עם שירי שאמרה שהיא מאד גאה בי שאספתי את עצמי ולא נשארתי בבית לשכשך באומללות. שהיא יודעת כמה זה דורש לקום ולצאת במצבים כאלה ושהיא לא מקנאה בי בכלל על מה שאני עוברת.
זה קצת הצחיק אותי, כי אני מצידי ממש לא מקנאה בה על מה שהיא עוברת. אין לה את החיים הקלים והטובים ביותר, בלשון המעטה. אבל היא תמיד מנסה לראות הכל האור הכי אופטימי שאפשר.
מסתפקת במועט ושמחה בו.
יש מה ללמוד ממנה.
היא מזכירה לי את הדברים החשובים בחיים.
מאיפה בא הצער האינסופי שמזרים לי דמעות לעיניים?
מהרגע שהתרוקן הבית אני לא מפסיקה לבכות ומרגישה הכי לבד בעולם.
העיניים נפוחות לי מבכי והאף אדום.
אני בורחת לספר, קוראת שם שורה ומתחילה לבכות.
אחרי עשר דקות אני מכריחה את עצמי להפסיק , הולכת לשטוף פנים ולקנח את האף.
לוקחת מהמקרר פחית חצי ליטר של בירה.
נכנסת לאמבטיה, עם הבירה הקרה והספר.
הטלפון מצלצל. אני יודעת מי זה.
נעלמתי לתמנון באמצע שיחה בבמסנג'ר והוא דואג.
אבל לא יכולתי כבר לראות את המסך, הכל היה מטושטש מאחורי מסך הדמעות.
אני לא עונה.
הוא לא משאיר הודעה.
אני מרגישה הכי בודדה בעולם.
הבדידות כל כך מכאיבה לי ואני שוב בוכה. אולי האמבטיה תעלה על גדותיה, אולי אני אטבע.
הלוואי.
שוב שוטפת פנים. הפעם במים החמימים של האמבטיה. חופפת ראש ויוצאת.
ישר למיטה , עם שאריות הבירה והספר, קוראת עוד משהו בספר והסכר נפרץ שוב.
אני מצליחה להרגע רק כדי לבכות שוב כמה דקות אחר כך.
העדשות שורטות לי את פנים העפעפיים הנפוחים והרגישים.
אני מרגישה עייפה ומותשת , כאילו התאמצתי מאד.
כשחזרתי מהעבודה מצאתי במייל שלי סיכום של הדיון.
עורכת הדין שלחה את הסיכום כפי שהוחלט ביננו.
פתחתי את המייל כדי לקרוא את המסמך ואם הדיון סוכם כראוי וגיליתי שהוא התקשר אליה בערב שלאחר הפגישה והודיע לה שהוא דוחה מכל וכל חלק מההצעה שהגשתי לו, ועל החלק השני הוא עוד צריך לחשוב. היא רשמה את תוכן השיחה שלה איתו בקצרה בסיכום הדיון ובכך קבעה עובדה.
הייתי המומה שכך שהיא הכניסה את תוכן השיחה שלהם לסיכום הפגישה שלנו, כיוון שהשיחה לא היתה חלק מהפגישה, כיוון השיחה לא התנהלה בין שלושתינו וכיוון שהיא נגדה באופן מפורש את התנאים שאני הצבתי. שאין א בלי ב
בנוסף גם הייתי המומה מהעובדה שהוא בחר למסור את החלטתו לעורכת הדין ולא לי כפי שסוכם בפגישה.
התקשרתי אליו והזכרתי לו את הסעיף שאומר שהוא צריך לשלם לי סכום גדול בהרבה ממה שדרשתי ממנו עד שנגיע להסכמה.
הוא אמר שלא אכפת לו.
אני חושבת שברגע שהוא יצטרך להעביר את הסכום הגדול הזה , שהוא יותר מכפול ממה שהוא משלם עכשיו, הוא יחשוב אחרת.
עד עכשיו השתדלתי לראות את טובתו, מתוך הבנה ששמירה על טובתו שומרת על טובת התהליך כולו.
אתמול החלטתי שהחלק הזה נגמר.
ושאם לא נצליח להתפשר ונגיע לבית משפט אני אעשה כל שביכולתי כדי לפגוע בו הכי חזק שאוכל.
רק כשהבנתי באופן חד משמעי שהחוק אכן עומד לצידי ושאני יכולה לנקנק לו את הצורה יכולתי להפסיק לכעוס עליו ולהיות נדיבה. להפחית את הדרישות שלי אל מתחת למה שבית משפט יפסוק לי.
ידעתי שזה קלף המיקוח שלי. ההבנה שלו שיכול להיות הרבה יותר גרוע אם הוא לא יתפשר.
אבל עד אותו רגע הבנה ישבתי ורעדתי מכעס ותיסכול. שזו אגב תגובה אופינית למערכת היחסים איתו.
יש לו יכולת מדהימה לעשות כאילו הוא שומע ותכונה מדהימה עוד יותר להתעלם לחלוטין מכל מה שנאמר. שתי התכונות המופלאות האלה הופכות את דו השיח איתו לבלתי צפוי מחד ומתסכל מאד מאידך. כמו גם לא בטוח ולא סגור.
אף פעם לא יכולתי לדעת עם מה מדברי הוא מסכים ועם מה לא. מה הוא מבין ומה נשמע לו כמו סינית. התגובה שלו לכל המצבים האלו דומה תמיד – הנהון והמהום לא מחייב.
עוד תגובה מעצבנת במיוחד שלו, היא הנטיה לחייך כאשר הוא כועס או לא מרוצה. מזה היה נגזר שבריבים הכי גדולים שלנו, כשאני על סף דמעות, הוא עומד מולי ומחייך. אני רועדת מכעס והוא מגחך לעצמו מתחת לשפם.
לא צריך לומר שהייתי מרגישה על סף איבוד עשתונות לנוכח החיוך. לא משנה שידעתי שזו הדרך שלו להגיב למעמד המתוח, שהוא לא יודע טוב יותר. לא עזר לי בכלל. החיוך הזה תמיד הצליח לדרוך על יבלות כואבות במיוחד.
גם היום הוא חייך. ואני שיננתי לעצמי שאסור לי לאבד עשתונות בנוכחות עורכת דין. לא נעים. וצעקתי עליו רק קצת ורק דברי טעם.
באופן משעשע למדי (רטרואקטיבית כמובן, בזמן אמת לא הייתי משועשעת בשיט) שנינו היינו לבושים בחולצות שחורות ומכנסי ג'ינס. כאילו לבשנו מדים מיוחדים לדיון הזה. אבל השיער שלי היה מסודר יותר ואדום יותר והיתה לי השרשרת והצמיד היפים במיוחד שקניתי אתמול. וגוני הזהב וירוק שלהם השתלבו בצורה נפלאה עם אודם השיער וירקרקות העיניים, על רקע החולצה השחורה.
הבנתי שהוא מתערער כשראיתי שהידיים שלו רועדות. הוא מחייך והידיים שלו רועדות.
אחר כך הוא הרים את הקול והבנתי שהוא מאוים ומבוהל.
ואז ידעתי שגם הוא מבין שהחוק לצידי ושאני יכולה לנקנק לו את הצורה.
ואז נרגעתי. כמעט לגמרי, ויכולתי להיות נדיבה כלפיו ויכולתי להרפות קצת מהרצון שלי לנקום בו. ולזכור שיש דברים חשובים מנקמה.
בסוף הגשתי את ההצעה שלי והוא אמר שהוא צריך לשקול ולחשוב על זה. בטח, אין לי ספק שהוא יחשוב על זה. הוא יביא את ההצעה לאישור ההנהלה שלו. היא ממילא זו שמחליטה הכל.
אני חושבת שהוא הפנים את ההבנה שבבית משפט הוא עלול להפסיד הרבה הרבה יותר.
הוא נראה קצת מובס כשיצא מהחדר.
אבל אצלו אי אפשר לדעת, אלמנט ההפתעה קיים תמיד.
אולי אסור לי להרפות מהדריכות עד שאקבל תשובה.
אני מניחה שאם אני אבדוק את זה, אז גם רוסית, איטלקית , ערבית, אתיופית, צרפתית, ספרדית וסינית הם לא מבינים.
גברים מבינים רק מה שמתחשק להם להבין.
אתמול פנה אלי עלם, שצעיר ממני באחת עשרה שנים, שבעיני זה ממש די הרבה.באופן כללי יותר מידי אפילו. הפרש גילאים שלא ממש מאפשר לדברים לקרות. דברים מהסוג שאני מייחלת לו.
ולא שאני לא מאמינה שזה לא יכול לקרות בהפרשי גילאים גדולים , אבל סטטיסטית זה לא קורה כמעט אף פעם.
וכשאני אומרת קורה אני לא מתכוונת לסקס. סקס יכול, תיאורטית לקרות גם בהפרשי גילאים של שלושים שנה. (איכס).
אני מדברת על מערכת יחסים. כמו זו שאני מאחלת לעצמי. של זוגיות וחברות ויחד אמיתי.
למען האמת העיתונאית, יש לי חברה שיש לה חבר שצעיר ממנה בשש עשרה שנה. מה חבר? בן זוג. זה שהם לא התחתנו זה רק בגלל שהיא לא רוצה, אבל היא כבר הודתה בפני שאם הוא ילחץ עוד קצת, היא תשבר ותסכים. הם חיים יחד כבר יותר מעשר שנים ויש להם זוגיות מדהימה שאני משתדלת מאד לא לקנא בה.
אעפס, לא נראה לי שזה מה שהוא רצה.
הוא פנה אלי וביקש לדבר במסנג'ר. מתוך הכרטיס לו למדתי שהוא צעיר ממני בהרבה ולכן הפניתי אותו לאינפורמציה על גילי הסטטוס שלי ומקום מגוורי ושאלתי אותו אם הוא עדיין מעוניין.
הוא היה נלהב וביקש שוב לדבר במסנג'ר.
כתבתי לו שאני לא מאמינה שזה יכול להצליח ביננו. שאנחנו לא רוצים אותו דבר.
הוא התעקש לדבר במסנג'ר.
נתן לי כתובת מסנג'ר, אז הכנסתי אותו לרשימה.
השורה הראשונה שלו היתה – אז את חושבת שהגיל זו בעיה?
עניתי לו – אני חושבת שההפרש הגדול בגיל הופך את זה לבלתי אפשרי. זה לא יכול לקרות ביננו.
בהמשך השיחה הוא ניסה לשכנע אותי שאף פעם אי אפשר לדעת. והדברים קורים לפעמים מעצמם ואי אפשר לתכנן כלום. ואין שום ערבות שגבר בגילי יתאים למה שאני רוצה. הסכמתי עם כל מילה והוספתי שסטטיסטית הסיכוי שזה יצליח עם בן גילי גדול יותר ושאין לי חשק לבזבז את משאבי האנרגיה המוגבלים שלי על היכרויות שהסיכוי שלהן להצליח נמוך מים המלח.
(משאבי האנרגיה שלי המוקדשים להיכרויות נמצאים בשפל חסר תקדים. כמעט לא קיימים. אין לי חשק ואין לי כוח ולא בא לי בכלל על היכרות חדשה, איך אני מצפה להכיר ככה מישהו?)
עכשיו, לי זה נראה מאד ברור.
מסתבר שהגבר המצוי שומע רק מה שבא לו.
הוא בכלל לא ייחס משמעות למילים שכתבתי לו. עצם העובדה שעניתי לו ויותר מזה, הסכמתי לדבר איתו במסנג'ר הפכה אותי לאחת שרק משחקת הארד טו גט. כשאני אומרת לא אני לא באמת מתכוונת.
כשהמשכתי להתעקש שהקשר לא יכול להצליח והרחבתי והסברתי למה, הוא נעלב.
הוא: אז למה ענית לי? למה לא אמרת שאת לא מעונינת וזהו?
אני: כי ניסיתי להיות מנומסת ולתת את אותו היחס שאני מצפה לקבל. התעלמות היא לא יחס כזה.
הוא: למה לא אמרת שאת לא רוצה?
אני: אמרתי ויותר מפעם אחת. אפילו פתחתי בזה את השיחה פה. תגלגל למעלה ותראה.
הוא: עזבי מה זה משנה עכשיו? טוב, אני צריך ללכת ביי.
אסף את שאריות כבודו האבוד ונעלם לי מרשימת הזמינים.
איזו שטות זו לקנות לעבודה שוקולד עם קוקוס.
שטות איומה, טוב ששאלתם.
קוקוס ככה סתם, בעיקר כשצובעים אותו בורוד ואורזים אותו בגלילים, יש לו טעם של סבון.
אבל רק תקחו את אותו קוקוס עצמו, מינוס הצבע הורוד, תעטפו אותו בשוקולד וכבר יש לכם משהו שאני לא יכולה לעמוד בפניו.
ומאחר וזה בא בחטיפים קטנטנים, אני מצליחה לעבוד על עצמי ולהגיד לעצמי שזה כלום, רק חטיפון קטנטן, חסר כל משמעות קלורית. כן , בטח חסר משמעות. ועוד יותר בטח רק חטיפון אחד.
הרי עד שלא נעשית לי בחילה מרוב מתוק אני לא יודעת להפסיק.
בדרך לעבודה עצרתי בחנות מפעל קטנטנה לייצור תכשיטים מחרוזים וקניתי שרשרת מדהימה שאני משוכנעת שבכוחות ניבוי מפליגים הם הכינו במיוחד בשבילי. והתאמתי לה צמיד , אלא מה.
הם ארזו לי את זה כל כך יפה וכל כך מתנתי שאולי אני אחכה ואתן את זה לעצמי כשיגיע לי.
כלומר כשאפסיק לאכול כל כך הרבה שוקולד עם קוקוס או כשאוכל כל כך הרבה ממנו עד שארחם על עצמי ואצטרך פיצוי.
מה שיבוא קודם.
את השבת העברתי בחישובים מסובכים.
התמנון נזף בי והורה לי להתכונן לפגישה עם עורכת הדין.
עכשיו אני צריכה להתקשר אליה ולקבוע פגישה.
רק המחשבה על זה עושה לי בחילה. אבל אין ברירה. דרכים אחרות לא עובדות.
אני שונאת אותו.
הוא מכריח אותי להתפלש בגועל.
על קצות האצבעות 