מאד התלבטתי אם להגיד לו, לתמנון, מה אני מרגישה כמו שכתבתי פה: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=75582&blogcode=3318832
לתמנון, כמו גם לשאר חברי, אין מושג איפה נמצא הבלוג שלי והם בהחלט לא מוזמנים לקרוא בו.
אם יש משהו שאני רוצה שיקראו אני מעתיקה ושולחת להם בוורד.
לפה, הכניסה אסורה והפרטיות שלי נשמרת, יחד עם היכולת לכתוב מה שאני רוצה.
אחרי יומיים של לבטים, כשהרגשתי שזה עדיין מעיב על תחושת השמחה הכללית שלי, אמרתי לו שיש משהו שאני רוצה להגיד לו.
ביקשתי ממנו שלא יבטיח דברים ושלחתי לו את הקטע.
תוך שבע דקות מצאתי את עצמי מתגוננת –
-לא, אני לא מאשימה אותך שאתה שקרן ושלא התכוונת לזה באמת.
-לא אתה לא צריך להוכיח שאין לך אחות.
-לא היתה לי כוונה להביע חוסר התחשבות בחיים העמוסים שלך.
-כן, אני זוכרת שגם אתה מרגיש דברים.
עכשיו כבר הייתי עצובה, כועסת ומותקפת גם יחד.
שיפור משמעותי לעומת העצב בלבד של מקודם.
בסוף התנצלתי על זה שאני חיה ושאלתי איך אני אמורה להתייחס עכשיו לאמירות שלו, כמו זו שהתייחסה לזה שיבוא אלי לסופ'ש ושאותה הוא שכח לחלוטין.
הוא אמר – לא יהיו אמירות כאלה.
לא שאלתי אותו למה הוא מתכוון ואם אפשר כבר לחתום את הגולל על יחסי החברות שלנו.
עדיף לתת לזה לנוח ולהרגע כמה ימים.
על קצות האצבעות 