ג'ינג'ית

סתם ככה בשביל לשבור את רצף הפתאטיות (וגם בשביל להעביר קצת את הזמן), היפה מכולן:

אני אצליח?

לא להתקשר ראשונה?

או לסמס?

לשמור פאסון ולא לספר לו כמה חיכיתי?

אני לא טובה במשחקי כוח האלה. אני שקופה כמו חלון בבית של החברה שלי, חולת הנקיון.

אני יכולה להתאפק כמה זמן ולא לספר כמה התגעגעתי וכמה חרדתי לגורל הקשר, אבל לא להרבה זמן.

ובטוח שלא אצליח אם הוא ישאל ישירות.

אבל למה שהוא ישאל… אולי בעולם שלו לא קרה משהו מיוחד. רק עברה שבת שבה לעולם אינו מתקשר. ואולי עכשיו עמוס לו בעבודה כמו כל יום ראשון.

ואולי הוא החליט להתנתק ממני.

התנתקות חד צדדית ובלי העדינות של החיילים בגוש קטיף.

יתכן שזה יותר דומה לפינוי עמונה.

קריעה אלימה וכועסת שכולם יוצאים ממנה פצועים, נאשמים ואשמים גם יחד.

לפחות עכשיו יש לי סיבה טובה למה לא לתת לו לקרוא את הבלוג שלי. שיהיה לי סיכוי כלשהו לשמור פאסון.

אני הולכת לחפש סרט כתום.

סידורים ששכחתי לעשות.

אירגונים שפרחו מזכרוני.

שיחות טלפון שחמקו דרך סדקי זמן בלתי נראים וחזרו למודעות מאוחר מידי בלילה.

חובות חברתיים.

חובות של עבודה.

חובות של הנשמה.

כמעט את כולם מילאתי.

אני אעשה הכל כדי שיעבור כבר הזמן.

אולי אפילו חלק מהעבודה שאני צריכה לעשות ממש עכשיו.

למרות שזה מחייב אותי להתרחק מהמחשב. (אני לא אמשיך את המשפט כי זה נשמע פתטי אפילו לי).

את כל מה שהפריע לי להרדם סידרתי.

תיקנתי, תפרתי קצוות.

ושאלה כללית:

האם כולם סובלים מהפראנויה הזו שגורסת שדווקא מי שאנחנו לא רוצים שיקרא את הבלוג, דווקא הוא מצא אותו?

למה זה כל כך מעסיק אותי מתי והאם בכלל הוא יתקשר?

בגלל שנפרדנו בריב ביום חמישי?

בגלל שאני יודעת שאני מתנהגת כמו כלבה?

חרדת נטישה פשוטה?

אני שונאת את התחושה האובססיבית הזאת. כאילו כל האושר שלי תלוי בהחלטה שלו להתקשר.

ברור שלא, אבל זה הלך ותפח במהלך סוף השבוע לממדים מפלצתיים. הצורך שלי באישור ממנו שהוא עדיין.

ומה אם לא? האם עולמי יתמוטט? אז זהו שלא, אבל בטח יהיה לי עצוב לכמה זמן.

הרי המגננות שלי כבר הורדו חלקית וקצת הרשיתי לעצמי להרגיש.

ולרצות.

יאללה שיתקשר כבר.