איך מטפלים בפוביות

משהו שלמדתי פעם באחד המדורים של אודטה. (מה שמעיד שהדברים החשובים בחיים באים לפעמים מהמקומות הכי לא צפויים).


קודם כל הרעיון הבסיסי – פוביה היא חרדה קשה ומשתקת, תחושה כל כך חזקה ומאיימת עד שההתנהגות שלנו הופכת לאינסטינקטיבית והאינסטינקט אומר לנו לברוח ומהר.


אנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים לעמוד בתחושה האיומה הזו ושאם נמשיך להרגיש את זה אולי אפילו נמות . ואני מתכוונת ברצינות. כל מערכות האזעקה בגוף עובדות האדרנלין מופרש ביתר שאת, הדופק מהיר, הנשימה שטוחה תחושה של fight or fleet . במצב הזה אנחנו מעדיפים לברוח לרוב. כי זה פשוט קשה מנשוא.

אני פחדתי מעכבישים. כל כך פחדתי מעכבישים שרק המילה היתה מצמררת אותי. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליהם בתוכניות טבע בטלויזיה ומפגש עם עכביש היה מותיר אותי משותקת מפחד. ארכנופוביה. פוביה די נפוצה.


אחרי שקראתי את המדור ההוא של אודטה שלימד איך להתמודד עם פוביות ניסיתי על עצמי והצלחתי להביא את עצמי למצב שבו אני כבר לא משותקת יותר. לא מחבבת אותם, אבל מסוגלת להתמודד ואפילו להתפעל מהיופי שלהם בתוכניות טבע כשהם רחוקים ממני. זה לא שאני חושבת שאי פעם אוכל להחזיק טרנטולה (ברררררר צמרמורת) אבל אני יכולה לחשוב על אחת ואפילו לראות מישהו אחר מחזיק כזו בלי לרצות למות.

כמובן שאודטה המליצה לעבור את הטיפול עם תרפיסט מוסמך, אבל אני ניסיתי לבד והצלחתי לא רע.

והנה הרעיון:


אין שום תחושה שיכולה להחזיק מעמד בשיאה לנצח. שום תחושה בעולם! לא אהבה ולא עצב ולא פחד, ולא שום דבר אחר. לכל רגש ותחושה יש עליה , שיא וירידה. ברגע שמבינים את זה אפשר להתחיל להתמודד.


אם ניקח לדוגמא עכבישים, ונגיד שהאדם המדובר לא יכול לשמוע או לומר את המילה עכביש אפילו. מתחילים בשיחה על עכביש. וברגע שהחרדה מגיעה לשיא נשארים. לא  בורחים, לא מתעלפים, לא מחפשים מוצא אחר. וראה זה פלא, כחלוף הדקות מגלים שהתחושה האיומה כבר לא איומה כל כך ואפשר להגיד עכביש ולהשאר בחיים.  החרדה הגיעה לשיא וירדה כיוון שנשארנו שם ולא הנצחנו אותה בשיאה. בריחה בשיא החרדה מותירה בנו את הרושם שאנחנו לא יכולים להתמודד. ושאין אפשרות לחוש אי פעם אחרת.


זו פשוט דרך למידה. מלמדים את הגוף שהמילה עכביש אינה מסוכנת.


בשלב יותר מאוחר, לאחר שחשים בנוח עם אמירת המילה אפשר לעבור לשלב הבא, למשל להחליט לראות תמונה של עכביש בספר. ושוב מתמודדים עם גל החרדה , מתחילים מתמונה של עכבישון קטנטן, (לא צריך להתחיל מהתגלמות האימה – טרנטולה נאמר) ולאחר שלומדים לחיות עם תמונת העכביש בשלום ממשיכים לשלב הבא. וכך הלאה. השלבים הם חשיפה איטית ועדינה לגירוי המאיים. והשארות במקום של החרדה עד שהיא שוככת.


מאחר ומעולם לא היה לי צורך קיומי להחזיק עכביש ביד חשופה , לא הגעתי עד לשם. אבל הלכתי לראות את הסרט ארכנופוביה ואפילו יוכלתי לראות שזה סרט די אוילי ולא מפחיד בכלל בגלל הדביליות שלו.


הסיבה היחידה להעביר את עצמך את המסע הקשה הזה (וזה קשה, שלא יתקבל שום רושם שזו קיינטת צופי ראש העין) זה שתוכל לחיות טוב יותר. הפוביות מעצם קיומן ממררות את החיים וצריך לטפל בהן על מנת שאיכות החיים תהיה טובה יותר.


זו הדרך שבה מטפלים בחרדת טיסה ובחרדות רבות אחרות.


ומי שיחליט לנסות, אני מחזיקה לו אצבעות ואשמח להיות פה לתמיכה, לפני , תוך כדי ואחרי.

מוקדש באהבה לפיקציה הכי אמיתית שיש.

12 תגובות בנושא “איך מטפלים בפוביות

  1. אני אישית סבלתי מפוביה לצבים(צב-החיה). הפוביה הגיע לפחדים ברמות בלתי הגיוניות ונסבלות שבהן ויתרתי על המון דברים. כמו טיול שנתי ברמת הגולן והכינרת. הייתי נכנס לסרטים מזה שאולי אני יוכל לשמוע את המילה צב מחברים שאולי ראו אותו. את מבינה מה זה היה?! זה היה מטורף.
    מאז שאני זוכר את עצמי סבלתי מהפוביה הזאת, 17 שנה בערך. אני בן 17 + בימים אלו.
    בתחילת השנה התחלתי ללכת לפסיכולוג מיוחד שמטפל בופיות מכל סוגיהן על סוגיהן. אני טופלתי בשיטת ההחשפות. כמו שאת אמרת לאט לאט נחשפים לעוד שלב בפוביה. בהתחלה מדיבור על צב ואז לבובות ציורים ועד צילומים באינטרנט. הטיפול היה טיפול דרך היפנוזה. הפסיכולוג היה מהפנט אותי ודרך התת מודע שלי הצלחנו לגלות מהיכן הגיעה הפוביה ואיך לטפל בזה. תוך 11 שמתוכם עשינו 8 מפגשים עם היפנוזה והיפנוט מלא הצלחתי להתגבר על הפוביה. בפגישה האחרונה אפילו הבאנו צב של ידידה שלי. צב בינוני. צב רגיל. ואני עמדתי ליד הצב,התסכלתי עליו מכל צדדיו,צמוד אליו. אומנם לא נגעתי בו כי בשבילי לנצח את הפוביה היה לא לגעת בצב.
    עכשיו אני נקי מפוביות,אך עדיין במעקב לראות אם הטיפול עבד.
    הפוסט היה טוב. 🙂

    אהבתי

    1. תודה שסיפרת.
      מאחר ועכבישים הם מציאות יומיומית, אני למעשה במעקב קבוע אחרי החרדה שלי.
      ואני חייבת לציין שחשיפה לגורם החרדה על בסיס כל כך קבוע עוזרת לשמר את הפוביה במקום הקטן וחסר המשמעות שנתתי לה בטיפול העצמי.

      אני מוקסת מהתיאור שלך, כי למי שאינו סובל מחרדה, קשה להבין עד כמה דבר "פעוט" כזה יכול לשבש את החיים.
      אז תודה, באמת תודה 🙂

      אהבתי

      1. עכבישים זאת פוביה מאוד נפוצה,בעכבישים נתקלים כמעט כל יום ולכן יותר קשה אם הפוביה לא מטופלת אך יותר קל כדי לתרגל את ההתמודדות אם כן טיפלת בה.

        אני מסכים איתך לגבי העניין של האנשים שלא מבינים את עניין הפוביה, חושבים שזה דבר שטותי שילד בן 17 מפחד מצבים. בצו הראשון-אגב, הייתי בטוח שהם לא יתייחסו לזה אבל מסתבר שכן.
        תודה לך שכתבת על זה,אני לא מכיר אנשים שסבלו או סובלים מפוביות.
        🙂

        אהבתי

      2. יש המון אנשים שסובלים מפוביות. רק שהם לא ממש גאים בזה ומשתדלים שלא כל העולם ידע….
        וההוכחה עבורך היא העובדה שבצו ראשון התייחסו לכך , כלומר הם מכירים את הבעיה ואת השלכותיה.
        מקווה שזה לא פגע לך בתוכניות להיות רמטכ’ל 🙂

        אהבתי

      3. אל דאגה,התוכניות שלי לגבי הצבא שואפות לנמוך.
        אם הייתי שואף לגבוה לא הייתי מזכיר את זה כל רגע בראיון האישי,וגם לא בבדיקות הרפואיות. וגם לא בעימות נתונים. 🙂

        אהבתי

      4. אפשר בטח שאפשר.
        האמת היא שלאחר שקיבלתי זימון לבדיקה במדור בריאות הנפש אני חושב שאולי אני פשוט יוריד את הפרופיל לנמוך ולא ילך לקרבי-התוכנית המקורית שלי.
        קצת מפחיד אותי העניין עם הקב’’נ..
        העיקר שאני יקבל את מה שאני רוצה:) שזה אומר לנצל את הצבא לצרכי ולא שהצבא ינצל אותי לצרכיו.

        אהבתי

      5. זה כמובן שבכמובן. אפילו יש לי כיווני חיים. לא שהם סגורים או משהו כזה אבל יש כיוון כללי.. 🙂
        אני אזכור זאת תמיד:) כמובן שבגיל 80 כבר לא אצטרך את זה אבל מי יודע..

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s