אח שלי

היום התקשרתי אליו בבוקר והערתי אותו מהשינה.


הקול שלו היה מנומנם קצת.


אבל שמח לשמוע אותי.


"אחות!" הוא אמר בחיבה.


"אח שלי!" השבתי בחיוך.

הוא צעיר ממני בהרבה שנים.


כשהוא היה ילד, הוא היה בלתי נסבל, באמת. ילד צרחן ומרגיז, בן הזקונים המעצבן שהכל היה מותר לו.


עד גיל חמש הייתי מוכנה שיקחו אותו לאיזה מקום וישכחו אותו שם.


הייתי מוכנה לקחת אותו בעצמי אם זה מה שידרש.


אחר כך הוא התחיל להשתפר, לאט. לאט מאד.

כשהוא היה בגיל הנעורים, אני הייתי עסוקה בלהקים משפחה, בללמוד את המקצוע שלי ובבניית הקריירה שלי.


שנים מפוספסות.

צפיתי בו גדל די מרחוק.


כשהוא היה בכיתה י'ב , החבר הכי טוב שלו התאבד.


חרדתי לו, אבל הוא רק הסתכל לי בעיניים ואמר – אחות, אל תדאגי, זה כואב אבל אני שומר על עצמי.


כשהיה בצבא נהרגו שלושה מחבריו הטובים. בהפרש של כמה חודשים זה מזה.


הסתכלתי בהערצה איך הוא מתמודד עם האבל החוזר, עם הפחד והכאב .


איך הוא הולך לבקר את ההורים.


איך הוא ממשיך לבקר את ההורים שלהם גם היום.


שומר על קשר.


הוא גדל להיות איש חכם ורגיש ואוהב ואיכפתי.


יצירתי ונמרץ ונלהב.


כולו אש וניצוצות ושמחה.

היום בבוקר, אחרי שסגרתי את הטלפון חשבתי כמה אני גאה להיות אחותו של איש מופלא כזה.


יש לי מזל.

גם כן פורים

כגודל התוכניות…..


קצת נסחפתי כהרגלי החביב.


ערבבתי יותר מידי ובאופן כללי, כל חלק וחלק מעירבוביה נצרך בכמות מוגזמת.


ובנוסף שכחתי שאני לחלוטין לא בליגה של מי שהיה בפרה פרטי. ושלנסות לעמוד בקצב שלהם יהיה טיפשי, שלא לומר מטופש, ואפילו אדיוטי לחלוטין.


התוצאה המובנת מאליה בפרספקטיבה של יום וחצי היתה עיניים אדומות מידי וחוסר יכולת מוחלט להבין מה קורה סביבי. וזה היה עוד לפני המסיבה עצמה.


באחורי הדייסה שפעם היתה המוח שלי, קול קטן אמר לי – תלכי הביתה, מותק. (הקול הקטן תמיד חביב אלי כשאני חסרת יכולת להתגונן…) יותר עדיפה לך המיטה שלך על פני התמודדות עם מתקפת מוזיקה ואנשים ואורות. לכי הביתה , תנוחי, יהיה בסדר מחר.


כשלתי הביתה.


לא זוכרת את הדרך, אבל הרגליים לקחו אותי למקום הנכון, כי התעוררתי ארבע שעות אחר כך מיובשת לחלוטין. לגמתי בזריזות ארבע כוסות מיים , אחת אחרי השניה, וחזרתי למיטה.


אסירת תודה לאי הקטן של השפיות ששוכן במעמקי הדייסה לאחר שגיליתי שחלצתי את הנעליים לפני שהתרסקתי למיטה. 


התעוררתי בבוקר לריחוף נעים ונפלא, בדיוק מה שהייתי צריכה ערב קודם. אבל כבר לא היתה מסיבה ללכת אליה.


אז ביליתי את היום בהתחפרות בבית ובעשיית שום דבר, מידי פעם גם עשיתי כלום , בשביל שלא ישעמם לי.


וכמובן שקמתי הבוקר עייפה כאילו לא ישנתי שבוע.


אלא מה?

פורים

תיכף פורים.


כלומר ה-מסיבה היא ביום שישי.


שתי מסיבות ליתר דיוק.


ולפניהן פרה פרטי, כך שאני אגיע למסיבה הראשונה לאחר עיבוד ראוי. כלומר לא יודעת איך קוראים לי ולמה.


כמו שצריך בפורים.


אני לא ממש שומרת מסורת, בלשון המעטה, אבל פה אני מתכוונת להקפיד את מצוות עדלאידע כלשונה.


למסיבה השניה אני אגיע רק אם הראשונה לא תמלא את הצפיות וכמובן אם אצליח לשנע את עצמי עד לשם.


זה אמנם במרחק הליכה, אבל אלוהים יודעת אם אני אהיה במצב של הליכה בכלל.


יש למה לצפות

שעות לא נראות

כבר כמה חודשים שאני הולכת בלי שעון יד.


מאז שהתקלקל לי הסווטש הקודם, לא ממש יצא לי ללכת לקנות חדש.


וכשכבר הלכתי נבהלתי מהמחירים.


אז יצא ככה שלא קניתי שעון וסימן הבהיר על היד במקום של האין שעון הולך ומתכהה, עוד מעט לא יראו שהיה שם שעון אי פעם.


יש לי בעיה עם שעונים.


אני רוצחת סידרתית שלהם.


תמיד הם חוטפים אצלי מכות איומות מכל מיני דברים ומתקלקלים תוך שבוע, גג חודש.


ורק הסווטשים מחזיקים אצלי לנצח, או לפחות עד שנגמרת להם הבטריה, ואז כשאני מחליפה בטריה השעון כבר לא עמיד למיים ולכן מת במיידי.


אתמול הייתי בביקור משפחתי ודיברנו על שעונים, ופתאום קפצה השכנה ואמרה – תשמעי יש לי שעון שטייל איתי בהודו, הוא עמיד מאין כמוהו וגם די יפה – רוצה?


אמרתי כן.


היא הביאה את השעון, גדול ומאסיבי וחזק בעליל, עם רצועת בד עמידה במיוחד.


ענדתי אותו על היד וזה הרגיש מוזר נורא.


הלכתי איתו כל הערב והלילה כדי להתרגל.


אבל בכל זאת הרגשתי כאילו שמו עלי אזיקים.


בבוקר הורדתי אותו לפני המקלחת כי לא התחשקה לי רצועה רטובה על היד כל היום.


ושכחתי לענוד אותו מחדש.


ורק עכשיו שמתי לב.


יצאתי לחופשי שוב.


איזו הקלה.


אולי אני באמת צריכה ללכת בלי שעון בכלל?

ימים זיגזג

אתמול היה יום מזעזע.


אחד מהימים שהכל נופל על הראש ומתחשק להרוג מישהו, מישהו מאד ספציפי אפילו או פשוט למות.


למשאית הכדבה שנסעה לפני היה חן מיוחד, בעצם היותה כבדה.


יכולתי לדמיין את הרגל שלי לוחצת על דוושת הגז בכל הכוח ואת הפגיעה וההחלקה מתחתיה.


ובעיקר את השקט שיבוא מייד לאחר מכן.


כמובן שלא עשיתי את זה.


אבל רציתי.


לרגע אחד קצר.


יכולתי להבין את אלה שעושים את זה בהחלטה של רגע ואפילו לא משאירים מכתב הסבר.


זה פשוט לא חשוב באותו רגע. והאומללות הקיומית לא מאפשרת מקום לאף אחד אחר. להתחשבות במישהו שהוא לא אתה או העצב הנוראי הזה שלא משאיר מקום לשום מחשבה אחרת.


אצלי היה מקום למחשבה אחרת. אז לא עשיתי את זה.


אבל המחשבה על הזמינות של השקט קרצה לי מאד. וניחמה אותי.


אפשר למות גם ביום אחר.

היום קמתי בבוקר ליום שמש מדהים.


החיים האמיתיים הרימו ראש והזכירו לי ששום דבר לא שווה להרגיש כמו אתמול.


שימים כמו אתמול עוברים ובעוד חודש אפילו לא אזכור למה הרגשתי כל כך נורא.


פגשית הסיום של הקורס שאני מעבירה היתה מרגשת ונפלאה. ישבנו בשמש והיתה המון התרגשות ושמחה.


חברה באה לקחת ממני משהו והאושר על הפנים שלה קרן לי ישר לתוך הנשמה.


חברה אחרת חיבקה אותי במשך חמש דקות רצוף ואמרה לי שהיא אוהבת אותי.


ועוד שלושה חברים התקשרו בדאגה לשאול מה שלומי היום.


אפשר  לחיות גם היום.

סרט

הלכתי אתמול לראות סרט.


אמרו לי שוירה דרייק זה סרט מעולה.


קראתי אפילו ביקורות אוהדות במיוחד. למרות שאני לא נוטה להתרשם מביקורות עיתונות או אינטרנטיות. בדרך כלל הטעם האומנותי שלי איך שהוא לא תואם את טעם המבקרים.


בואו נודה בזה בגלוי. יש לי טעם די זול בבידור שאני צורכת.


בדרך כלל אני אוהבת סרטי אקשן, ורצוי שיהיו מצחיקים. בזמנו סרטי מת לחיות הרסו אותי מצחוק, אני חולה על השטויות האלה.


כל סרטי הדרמה הרגישים ומעוררי המחשבה בדרך כלל עושים לי לזוז באי נוחות על מושב הכיסא.


ואני עוד זוכרת את התקופה שהכיסאות בקולנוע לא היו כל כך נוחים… לפחות היום אפשר לשקוע בהם.


ובכל זאת הלכתי לראות את וירה דרייק.


סרט כבד ומעורר מחשבה.


מצולם מדהים ומעביר את הסיפור בצורה מרתקת. איטי וארוך.


מחייב אותך לחשוב.

לא יודעת איך להמליץ עליו, אז אני אצטט את השיחה שניהלנו ביציאה:


אני – וואו , איזה סרט.


א' – עושה לך לחשוב.


ת' – סרט כבד….


מ' – כן


א' אז מה? הולכים הביתה?


אני – יאפ.


ת' – (בשקט באוזן שלי) פעם הבאה, סרט אקשן!

משתרללת?

לא , אני לא משתרללת, זו סתם תקופה כזו של שפע יחסי.


אם אחד מגיע בסופי שבוע לעשות לי נעים ואחר מגיע באמצע השבוע למלא את החסר (חסר?) שאני אגיד לא?


שניהם לא מיועדים ליחסים ארוכים טווח ושניהם, כל אחד בגישתו, עושים לי מאד מאד נעים וטוב.


והרי כולנו יודעים שיבואו תקופות שאני אשאל את עצמי, בדיוק כמו חברתי א' האם עוד יהיו גברים בחיי.


אז לעכשיו אני חוגגת, עד שיגמר.


מישהו מכיר סידור טוב יותר?

זמזום באוזניים

ישיבה של כל בכירי ונכבדי.


אני שונאת את זה.


משועשעת מאיך הקודקודים הגדולים מתקפלים בפני הקודקודים הגדולים מהם.


אפשר לראות איך דג גדול אוכל דג קטן.


ורק אני, טיפשה, אין לי אלוהים. כי מה הם כבר יכולים לעשות לי? לפטר אותי? לא שאני כל כך רוצה שיפטרו אותי, אבל אני חסרת יראת כבוד בצורה מדאיגה.


לא שאני לא מכבדת ואדיבה. לא שאני לא נותנת להם את התשובות לשאלות שהם שואלים… רק שאין לי את חרדת הבכיר המסוכן.


ברור לי שזה פגם ביצור , כי רוב הבכירים חיים על הפחד מהם ואני לא מספקת את הסחורה.


ובגלל שאני לא מפחדת, אני שואלת ואומרת את דעתי בלי להתבלבל.


ומר בוס ענק, זה שכל הגדולים מתקפלים ליידו מסתכל עלי ישר בעיניים וקורא בשמי , שוב ושוב, פניה אישית כזאת.


אני לא מתבלבלת ונועצת לו מבט ישר ללבן של העיניים. מקשיבה לנאומים המרוצים מעצמם שהוא מנפק ולאט לאט מתחיל זימזום באוזניים.


אבל אני חייבת להשאר ממוקדת כי הוא מדבר ישירות אלי.


בסוף זה נגמר, והבכירים הזוטרים יותר, אוספים את עצמם מהכיסאות, חוטפים פלח פרי אחרון או עוגיה אחרונה. לוגמים את שארית תה הפסיפלורה שהכנתי להם וחומקים בלאט החוצה.


אני מלווה את השותפה שלי לאוטו וחוזרת לחדר השקט להפליא.


נשאר לי רק הזמזום באוזניים.

יום שישי חזר

אני אוהבת את ההתעוררות ביום שישי.


בדרך כלל אני דואגת שלא יהיו לי דברים לעשות על הבוקר, כדי שאוכל לקום לאיטי ולא למהר לשום מקום.


סופשבוע אחרי הכל.


ודווקא הבוקר קבעתי לי מפגש נוסף לקורס שאני מעבירה, הזמן מצטמצם וצריך להספיק.


שטויות אמרתי לעצמי עד תשע וחצי אני אספיק לקום , לסדר קצת את הבית לשתות את הקפה השלישי ולהיות חביבה מספיק.


ואכן השעון צלצל בבוקר בשעה שקבעתי לו, שבע וחצי. מה שמשאיר לי זמן להתפנק במיטה ולשתות קפה וגם להתקלח ולסדר קצת ובאופן כללי להתעורר.


התפנקתי לי במיטה, נמנמתי טיפה התמתחתי טיפה ובסוף החלטתי שכדאי כבר לקום ולהתחיל לזוז.


כדרכי בקודש, הכנתי את הקפה הראשון וישבתי מול מסך המחשב , לבהות בו תוך כדי התעוררות.


משהו מוזר משך את תשומת ליבי לצד הימני התחתון של המסך.


המספרים שהופיעו שם, אלה שמסמנים מה לעזאזל השעה הראו תשע.


בלתי מאמינה לחלוטין קרבתי את הראש למסך לראות אם אני רואה נכון.


אחר כך קמתי והלכתי לבדוק בשעון הרגיל – במצבים כאלה אני תמיד בטוחה שהמחשב מתנכל לי. או שאני פשוט לא רואה טוב.


ראיתי מצוין. (אבל אני עדיין לא סגורה על זה שהמחשב לא מתנכל לי)


לקח לי עוד שלוש דקות להפנים את העובדה שאני צריכה למהר מאד מאד.


נכנסתי לתירגולת צבאית שכוללת מקלחת מהירה שבלעדיה אין מצב שאני אקבל את פני העולם.


סידור מהיר של הבית, והכנת אוסף התנצלויות בפני מי שאמורים להגיע.


עכשיו עם הקפה השני אני כותבת בזריזות, אחרי הכל אני חייבת את זמן ההתעוררות שלי מול המחשב. סדר צריך להיות.

יום כזה

אני קצת בהיי.


תחושת היפראקטיביות מוזרה.


זה התחיל אתמול בהליכה נמרצת עם חברה, טוב לא כל כך נמרצת, חצי מהזמן צחקתי כל כך שלא היה לי אויר לנשום. כאבה לי הסרעפת והצלעות וכאבו לי השרירים של החיוך. באיזה שלב אפילו התקפלתי לחצי, לא מסוגלת לעמוד ישר, עם דמעות צחוק בעיניים.


זה המשיך בקורס שאני מעבירה שהיה מוצלח במיוחד הפעם ועשה לי חיוך עוד יותר גדול מהרגיל על הפנים.


והיום הסתיים ביציאה עם אותה חברה לפאב חמוד לשתות ולהמשיך לצחוק. לא הצלחנו להזכר או לשחזר מה הצחיק אותנו כל כך בהליכה, אבל מצאנו מספיק נושאים אחרים.


הלכתי לישון עם חיוך וקמתי בחיוך.


רק כדי לגלות שמתקיימת לי ביקורת פתע במקום העבודה.


זה הוריד את ההיי לחמש דקות בדיוק.


כי מייד אחרי שנגמרה הביקורת המוצלחת חזר אלי ההיי במלוא עוצמתו.

אז מה הבעיה?


או!


החלק הפולני שלי אומר שמכזאת שמחה יכולות לבוא רק צרות. שאחרי כל עליה חייבת לבוא ירידה. ושכגודל העליה כך גודל הנפילה.


ואני אומרת לחלק הפולני שלי – תשתוק ותן להינות.