לא קל

יום מגעיל, כבר כמה זמן לא היה לי כזה. בטח כבר חודשיים או שלושה.


אני מזכירה לעצמי שההרגשה הרעה הולכת. שכמו בפוביות, שום תחושה רעה וגועלית ככל שתהיה לא נשארת לנצח.


שלפני שלושה חודשים נפל לי העולם על הראש והתאוששתי יפה, כמעט לגמרי.


ועכשיו מה קרה? לא נפל לי עולם ולא נעליים, ואפילו אם זה מרגיש ככה, זה לא קצה קצהו של הדבר האמיתי ואני יכולה להתגבר.


רק עניין של זמן.


חשבתי היום שדברים שאכתוב פה עכשיו יראו לי מטופשים וחסרי חשיבות בעוד כמה זמן. אבל זה בסדר. מטרת הכתיבה היא להפוך אותם למטופשים וחסרי חשיבות.

היום התגעגעתי ליציבות של הזוגיות שהיתה לי.


אין לי הרבה דברים טובים לומר על הזוגיות ההיא מלבד שהיתה יציבה מאד.


כמובן שבאופן פרדוקסלי לחלוטין היציבות הזאת, שתורגמה לשיעמום קטלני היא בדיוק מה שגרם לקשר להתפרק בסופו של דבר, הרגשתי מתה לגמרי.


כמובן ששיעמום לא היה הדבר היחיד, אבל היציבות הזאת שנראית לי היום כל כך קוסמת היתה אז כלוב של זהב.


כמעט אמרתי לו היום, ללשעבר שלי שאני מתגעגעת היום ליציבות של היחד שלנו.


אבל איזה מלאך שומר שעבר בסביבה וראה שהמכות שנמרצות שהוא נותן לי בראש לא מסבות את תשומת ליבי, דאג שכל הזמן יהיה מישהו בסביבה, כדי שלא אגיד דברים כאלה.


זה הזמן להודות לך מלאך.


תודה.


אני אפילו לא צריכה פרספקטיבה של זמן כדי להבין שזו היתה יכולה להיות טעות איומה, כיוון שאין לי באמת רצון לחזור לזוגיות הזאת, ואין שום טעם להכאיב לו או לי באמירות שווא.


אבל הלוואי שהייתי יכולה להתחבק איתו. עם האיש שהיה הכי בטוח בחיי מאז ומעולם ולבקש קצת נחמה.

לנסות למצוא את הטוב הכל רע

בכל חרא יש משהו טוב.


אם למשל אני מרגישה חנוקה ובא לי למות ו/או להרוג מישהו, אני מייד מפסיקה לאכול.


תגובה אוטומטית של הגוף שלי למצבים כאלה.


אתמול הבנתי משהו כזה שעושה לי חשק להכנס למיטה ולא לצאת יותר. ואני לא יכולה להרשות לעצמי התפרקות כזאת. ומאז יש לי בחילה איומה, לא יכולה להכניס שום דבר לפה.


אז מה טוב בזה?


בטח אני ארד ככה קילו שניים והנאחס בסוף יעבור, תמיד זה עובר.


זה בדיוק כמו החרדה של הפוביות אי אפשר להרגיש אותו חרא כל הזמן.


עוד כמה ימים אני אשתפר.