את מסננת אותי

מאז שיש לי טלפון סלולרי , אני כבר לא כל כך רצה לענות לטלפון הרגיל של בזק.


מי שמחפש אותי, תמיד יכול למצוא אותי, או לנסות למצוא אותי בנייד.


אפשר לומר שחל פיחות במעמדו של הטלפון השולחני (שאינו שולחני כלל וכלל אלא אלחוטי למהדרין).


מי שמכיר אותי מהחיים יכול למצוא את המספר שלי בבית בספר טלפונים. רק לאנשים שקרובים אלי במיוחד אני נותנת מספר סלולרי.


ולמי שאני מכירה בנט, אני נותנת דווקא את הסלולרי בלבד. ובדרך כלל, לפחות לתקופה מסויימת אני גם שמחה על השיחות האלה.


כך יוצא שהטלפון הביתי – צלצול שלו יותר קשור למטלות.


והסלולארי כשהוא מצלצל אני יודעת שזה חשוב או כייפי .


ובאורח פרדוקסלי מי שנעשה חשוב לי מהאינטרנט מקבל את המספר בבית שהשיחות לא יגמרו לי את תאי המוח.


ואז הוא חוזר לכמה דקות או כמה שעות למעמדו החשוב, הטלפון הזה של הבית.


מה קרה לי שאני מתעסקת בטלפונים היום?


כאילו לא היה אצלי הבש'ח 🙂

מה אכפת לי אני?

למה אכפת לי שהחברה שלי העבירה את הילדים שלה לאקס (שאיתו היא מסוכסכת) כדי שהמאהב התורן יוכל לבוא?


למה אכפת לי שהיא יצאה שעתיים לפני הזמן מהעבודה כדי להספיק לנוח לפני שהוא בא?


תשובות אפשריות (שחלקן לא מחמיא לי בכלל) :


-אני מקנאה בגמישות שהיא מאפשרת לעצמה.


-אני כועסת כי היא חוצה קווים שבעיני נראים בלתי ניתנים לחציה.


-כי אני אהיה זו שעל כתפיה היא תבכה כשיבוא הדאון אחרי ההיי המטורף.


-כי היא משקיעה בו הרבה יותר ממה שהוא בה ואחר כך היא תבכה את זה (על כתפי כמובן) ובעוד שבוע או חודש היא תיילל לי על כמה היא השקיעה בו ולי אסור יהיה להגיד את ה"אמרתי לך" המתבקש


-כי נראה לי שהיא פוגעת בילדים שלה ובעבודה שלה בשביל משהו (מישהו) שלא שווה את זה/לא יעשה את זה בשבילה.


-כי אני כבר באובר דוז היסטרי של העליות והירידות שלה

ומה אני יכולה לעשות עם זה?


להתרחק, לא להקשיב ולא לדעת, לא להיות שם כשתבוא הנפילה הבלתי נמנעת.


וזה לא פשוט כמו שזה נשמע.

זה שלא כתבתי יומיים

זה רק בגלל שכואב לי הגב נורא.


עשיתי תנועה לא נכונה כשרכבתי ואחר כך כבר לא יכולתי לשבת לייד המחשב, (או לשבת בכלל).


וואלה אם הייתי מאמינה בעין רעה , אני חושבת שהייתי יודעת מי עשה לי אותה.

איזה קריזה?

פרח אמרה לי שהסוסה הקבועה שלי נפצעה בריב עם הסוסה הקבועה שלה ולכן נוכל לרכב על שימי ועל איזה פונית. לא פונית גמדה אבל נמוכה יחסית לסוס רגיל. והיא מצפה שאני ארכב על הפונית כמובן.


היא מייד מיהרה להלל את הפונית ולהגיד כמה שהיא נפלאה וחזקה ומכניסה את שימי בכיס הקטן.


ברור ששתינו מתבאסות לרכב על סוס שהרגליים שלנו משתלשלות כמעט עד לרצפה. וברור שברור לה שאני זאת שאמורה לרכב על הסוס הפחות שווה.


מניאקית.


אמרתי לה שממש לא בא לי לגרור רגליים על האדמה כל הטיול ושזה מוציא לי את החשק לרכב.


היא נורא אוהבת לתמרן אנשים לעשות בדיוק מה שהיא רוצה. ואני כבר מכירה אותה מספיק כדי לא לתת לה לתמרן אותי.


אמרתי לה שאולי נבטל הכל , כי כבר לא בא לי.


אני רק חושבת על הצעדים הקטנים של הפונית ועל התחת המסכן שלי בסוף הרכיבה. לא כייף.


פוני זה לילדים שלומדים לרכב, לא לבנאדם שגמר לגדול וגדל לא רע בכלל.


כשהיא הבינה שאני עלולה לבטל את הרכיבה כולה היא התנדבה באבירות לרכב על הפונית בעצמה.


אבל זה עוד לא סגור. אני מכירה אותה והיא עוד תנסה לתמרן את זה ככה שאני ארכב עליה.


טוב, נראה מחר, אולי בשמש הנפלאה לא יהיה אכפת לי מכלום.

מראות

ביומיים האחרונים, אני כל הזמן עסוקה בהצבת מראות מול פנים של אנשים.


לא נותנת להם להתמקד בנקודות העיוורון.


לזכותי יאמר שהם מבקשים את עצתי או את דעתי ואני לא יכולה להסבול שקרים משום סוג, אפילו לא שקרים עצמיים.


ואני כל הזמן בעמדת התגוננות, שתיכף יכעסו עלי, כי אמרתי דברים שלא רוצים לשמוע.


שיעור חשוב בשבילי בניסוחים עדינים ולא בוטים.


ואני כל כך גרועה בניסוחים דיפלומטיים.


יש לי נטיה לישירות ובוטות וללהגיד הכל כמו שהוא , נקי ולא מרוכך.


לא מתה על ההרגשה הזאת של " צריך ללכת פה על קליפות ביצים" ולהרגיש כמו השליח שבא עם הבשורות הרעות. הראש של מי יערף בסוף?


שום דבר מהדברים לא נראה מאד דרמטי בעיני המתבונן האוביקטיבי, אבל בשביל העיוור הנקודתי, מדובר במנגנוני הגנה שהוא בנה בעמל כה רב. והנה אני באה ורומסת אותם ברגל גסה ומשאירה אותו חשוף בצריח הרגשי.


אולי אני צריכה לסתום את הפה ולהנהן באמפתיה לפני שמישהו (אני) יפגע פה בסוף….

בוקר אופטימי משהו

על הבוקר התקשרתי לפרח.


ידעתי שהיא קמה לפני התרנגולות, וזה לא מפחיד אותה טלפונים בשעות האלה.


תשמעי מותק, ככה אמרתי לה, אנחנו הולכות לרכב בשבת.


אה, יופי, היא אמרה, אין בעיה אני אדבר עם מי שצריך ואארגן את הכל.


איזה יופי שיש לי חברה שאוהבת לארגן דברים.


ותהיה שבת שמשית ומקסימה על בטוח ואני אוהב את העולם ואחשוב שהנוף הזה המואר בשמש הוא הכי יפה שיש ואדע שאני מאושרת.


אני רק צריכה לזכור ללבוש חוטיני כי אחרת יכאב לי התחת במקום של הגומי של התחתונים. זה לקח שאני תמיד רושמת לעצמי ותמיד שוכחת ליישם.


היה אפשר לחשוב שבשלב מסויים בחיים, סימנים אדומים וכואבים והגבלה ביכולת הישיבה ילמדו אותי משהו.


כנראה אני חסרת תקנה.

היום אני אנטיפתית

אין לי חשק לדבר עם אף אחד.


יש לי ימים כאלה. או אולי להיפך, יש ימים שאני לא אנטיפתית.


אבל אני אתייחס לעצמי יפה היום, גם ככה אני אנטיפתית, ואני אחליט שזה יום חריג.


יום שנגמרות לי האנרגיות ולא בא לי להיות נחמדה לאף אחד ולא בא לי לתמוך ולחייך ולהיות בסדר.


בא לי לא לחשוב. אז אני שוקעת במשחקי ספיידר אינסופיים, מסננת שיחות בסלולארי, את כ-ו-ל-ן , לא יכולה לחשוב על מישהו שיתקשר וארצה לענות לו.


המסנג'ר שלי על מצב של "לא נמצאת", שומעת שירים מהפליי ליסט במחשב ומוחקת את אלה שמעצבנים אותי בלי שום סנטימנטים.


מידי פעם אני דומעת מאיזה שיר שחוצה את מסך האנטיפתיה הכללית. אבל זה עובר לי מהר.


אחר כך אני אלך לבהות באיזו סדרה מטומטמת בטלויזיה ואולי אפילו אקרא איזה ספר לפני השינה, כזה שלא יכריח אותי לחשוב על כלום.


בטח כשאלך לישון זה יהיה נורא מאוחר, אני צריכה הרבה זמן אנטיפתיה וניתוק מוחשי מהעולם כדי להיטען.


ומחר אני אקום ליום חדש וארכיב חיוך על הפנים ובסוף אפילו לא אצטרך להתאמץ והחיוך יהיה אמיתי.


אבל זה יהיה רק מחר. היום אני אנטיפתית

רגע של חסד

היה משהו באויר היום , משהו נקי וצלול, לא רגיל לגמרי.


כשנסעתי לעבודה יכולתי לראות את ההרים שממול, אפילו את הבתים שבנויים עליהם. כמעט את האנשים שחיים שם.


היה אור  אחר, העננים הצלו חלקים מההר והשמש האירה חלקים אחרים.


הצטערתי שאני לא יכולה לעמוד ולהסתכל.


הצטערתי שאין לי מצלמה להנציח את היופי הזה.


לרגע היה נראה כאילו העולם הוא מקום טוב.