האיפוק משתלם

זה נעשה קל יותר.


באמת.


לא יכולה להגיד שהכי קל בעולם. אבל אם דוחים לרגע את הדחף הראשוני, הוא הולך ומתעמעם.

במקום זה אני קובעת שיאי עולם חדשים.


כמו למשל בלריב עם מישהו שאני מכירה וירטואלית בלבד.


אנחנו מדברים במסנג'ר ובטלפון לעיתים.


רק לעיתים, כי הטלפון שמור רק כדי להבהיר דברים שעליהם התחלנו להתווכח במסנג'ר.


אתמול הוא נזף בי ארוכות ונמרצות באמצע הלילה.


ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.


זה נראה לי כל כך מגוחך ותלוש.


בשביל מה לנסות להפגש אם אנחנו רבים עוד לפני שנפגשנו.


אם זאת ההתחלה, עוד לפני ההתחלה אפילו, מה יהיה אחר כך?

הוא נותן לי הרגשה של my way or no way  ואני לא אוהבת את זה.


אף פעם לא אהבתי. אני דעתנית ואוהבת שהדברים מתנהלים בדרכי.


אני יכולה להתפשר, אבל לא על דברים עקרוניים.


על זה התווכחנו.


אחר כך רבנו בטלפון על זה שהוא החליט שהספיק לו לדבר על זה ואני כעסתי על זה שהוא מחליט החלטה חד צדדית.


אני מבחינתי לא אמרתי כל מה שרציתי והרגשתי שמשתיקים אותי.


אני שונאת שמשתיקים אותי.


הבעיה העיקרית היא שהוא יודע להתווכח. ואני לא הייתי במיטבי, בנוסף.


הלכתי לישון בתחושה של – למה לטרוח בכלל?

ורק לפני שנרדמתי חשבתי שהוא בעצם משרת מטרה לא רעה בכלל, נותן אפיק לכעס שלי לצאת.


אולי אם הייתי מגיעה עם פחות מטענים שלא קשורים אליו, לשיחה הזו , זה לא היה מגיע לריב כזה.


אפשר להעביר את הדברים האלה, את אי ההבנות ואי ההסכמות הקטנות, בחיוך.


אבל אני באה טעונה ממילא וזה יוצא שם.


אני חושבת שלכל אדם שמופיע בחיינו יש תפקיד מסוים. אולי אפילו שהוא מגיע כדי למד אותנו שיעור מסוים.


אני עוד לא יודעת מה התפקיד שלו בחיי, אבל בנתיים הוא עושה אותו לא רע.