מרבה מיילים מרבה עבודה

יש לי כל כך הרבה חשבונות מייל שדק לדפדף בהם לוקח לי ערב שלם.ואחר כך עוד לכתוב מכתב כזה מכל הלב לאלה שמתכתבים איתי כל כך בשקדנות. ואז זה בכלל לא פלא שאני מגיעה לפה ומתה לכתוב ולא יודעת מה כי רצות לי בראש שבע התכתבויות שונות עם כל הענינים השונים שעולים בכל אחת מהן.


בדרך כלל אני גם מנהלת לפחות שתי שיחות מסנג'ר במקביל , כולל ממש ברגע זה, וד' טוען שהוא איבד אותי.


מה הפלא?


ובכלל הפרק של אנג'ל הסתיים היום בהופעת אורח של ווילו, החננה מבאפי, המתוקה הזאת.


יושבת אצלו בבית בפרצוף תשעה באב.


ואנג'ל הסתכל עליה ואמר -זאת באפי.


ככה בנימה דרמטית. והפרק הסתיים וכבר מזמן לא חיכיתי לפרק הבא של משהו.


ויש לי שבוע שלם ועד אז אני בטח אשכח את המתח והדרמה.


טוב, שאלה יהיו הצרות שלי.


אתם עוד איתי?

העניין הזה של אנג'ל עלה רק כי זה עוד עניין שמטריד כרגע את מוחי.


ואם חושבים על זה, טלויזיה זה כמו משחק ספיידר. זה סותם את המוח ככה שאתה עסוק בשטויות מוחלטות ולא משאיר מקום לדברים האמיתיים שמציקים לך.


תחי ההדחקה.

אני בכלל צריכה לספר פעם על המשפחה המטרידה שאני מגדלת בסימס שהתקינו לי בטעות.


זוג מטומטמים, מזל שהיה לי שכל לא לתת להם ילד.


לא מצליחים להסתדר עם המשכורת ומבואסים כל הזמן והבית שלהם מטונף.


והם שרפו את המטבח! פעמיים!


בתור עונש לא קניתי להם מטבח חדש.


והבעל הטיפש כל כך מיואש מזה, שהוא לא רוצה לחפש עבודה והם חיים מהמשכורת של זוגתו.


אני אומרת לכם, חרא של חיים יש להם, יותר גרועים משלי אפילו.


ואז ט' שואלת אותי בשביל מה לי להתבאס ואם זה מה שחסר לי בחיים.


ואני אומרת לה – מותק הזבל של אחרים תמיד מנחם יותר ותמיד אפשר לסגור את המשחק ושיחנקו להם שם.

במחשבה נוספת, אני קצת מצטערת שאני לא יכולה לעשות את זה לכמה אנשים אמיתיים…..


ובמחשבה נקמנית זו אני אותיר אותכם תוהים ומבולבלים עד לפוסט הבא.

היה חג אהבה?

זהו, נגמר חג האהבה, החג הממוסחר ביותר שיש.


למען האמת, אם ד' לא היה חושב שאני עצובה בגלל חג האהבה, אפילו לא הייתי זוכרת שהוא קיים.


אבל היי, אני לא בררנית, לא אכפת לי לקחת סיבה מן המוכן ולהשתמש בה.


בהתחלה אמרתי לו שאני לא עצובה בגלל חג האהבה. ורק אחר כך הבנתי שהוא מדבר מהירהורי ליבו.


אז אמרתי שאם הוא רוצה לדבר שיתקשר אלי, והוא אמר שהוא לא יהיה בבית.


חג האהבה מטריד אותו כי הוא הולך לבלות אותו עם מישהי שהוא כבר לא אוהב.


בשבילי זה היה סתם ערב ככל הערבים, שום דבר מיוחד לכתוב עליו הביתה, או אפילו לבלוג.

אולי רק שביקשתי מא' שיבוא לחבק אותי והוא אמר שהוא רחוק מידי והוא לא יכול.


לא הפתעה, תמיד הוא לא יכול.


הוא לא אוהב אותי כשאני נידי.


אמרתי לו שעוד כמה ימים אני אחזור להיות גיבורה כרגיל והוא אמר שמתאים לי יותר להיות גיבורה.


מעצבן. כי לא בא לי לשמוע שאני מתאימה למישהו רק כשאני במייטבי.


לא תמיד אני במייטבי וכשאני לא אני צריכה תמיכה.


ואני תמיד חוזרת לאותה נקודה איתו.


כשאני צריכה אותו, הוא לא שם בשבילי.


זאת אומרת, אם הייתי באה עד אליו , שזה בדיוק אותה שעה וחצי נסיעה, הוא היה מקבל אותי בשמחה ואפילו מכין לי שוקו ואוכל אם רק הייתי רוצה. הוא היה מוכן גם לעשות יותר מזה.


אבל הוא לא מוכן להטריח את עצמו עד אלי. זאת כבר הקרבה גדולה מידי.


מיטב הריבים שלנו, עד כדי נתק של חצי שנה היו סביב העניין הזה. שהוא מוכן לתת רק מה שנוח לו.


מעין – אם תבואי אלי תקבלי עד חצי המלכות, אבל אני לא זז מפה מילימטר.


ויש כמובן את האמא הקדושה שבילוי כל סופשבוע שני איתה הוא קדוש.


כמו הסדרי ראיה של ילדים, והוא לא מוכן להתגמש עם עצמו או להודיע לה ששבוע אחד הוא לא יבוא . ושיבוא שבוע אחר כך, או באמצע השבוע.


הוא תמיד מתלונן שהוא לא מוצא מישהי ואני תמיד חושבת שאם הוא היה מוכן להקדיש עשירית ממה שהוא מקדיש לאמא שלו, למישהי אחרת שקרובה יותר לגילו הוא היה מגלה שיש המון שהיו שמחות לקבל את זה ממנו.


זה די מרתיע שאיש בן 36 כמעט עדיין מחובר לסינור של אמא שלו.


כמובן שיש לו תירוצים ונסיבות מקלות.


היא אלמנה, ואחיו היחיד לא בארץ ואין מי שידאג לה וכאלה.


אבל אני חושבת שאם היא היתה דואגת לו קצת היא היתה משחררת אותו לחיות את חייו.


אבל כמובן שלא. היא כובלת אותו אליה ומפעילה עליו מניפולציות רגשיות איומות כל הזמן והוא נכנע . מקטר בלי סוף ונכנע.

כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי שאני לא צריכה אפילו לצפות ואז אני לא אתאכזב.


ורוב הזמן אני לא מצפה ולכן לא מתאכזבת. אבל זה רק רוב הזמן. כשאני צריכה נורא, אני טועה ומבקשת – ותמיד מתאכזבת, שוב ושוב.


אבל כשאני צריכה , ואני במקום כל כך חלש ונזקק אני לא מסוגלת לעצור את עצמי מלבקש.


אפילו אשת הפלדה נסדקת לפעמים.

עכשיו שמישהו יביא את המלחם ויסגור כבר את הסדקים האלו.


נמאס לי להרגיש ככה.