איך מטפלים בפוביות

משהו שלמדתי פעם באחד המדורים של אודטה. (מה שמעיד שהדברים החשובים בחיים באים לפעמים מהמקומות הכי לא צפויים).


קודם כל הרעיון הבסיסי – פוביה היא חרדה קשה ומשתקת, תחושה כל כך חזקה ומאיימת עד שההתנהגות שלנו הופכת לאינסטינקטיבית והאינסטינקט אומר לנו לברוח ומהר.


אנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים לעמוד בתחושה האיומה הזו ושאם נמשיך להרגיש את זה אולי אפילו נמות . ואני מתכוונת ברצינות. כל מערכות האזעקה בגוף עובדות האדרנלין מופרש ביתר שאת, הדופק מהיר, הנשימה שטוחה תחושה של fight or fleet . במצב הזה אנחנו מעדיפים לברוח לרוב. כי זה פשוט קשה מנשוא.

אני פחדתי מעכבישים. כל כך פחדתי מעכבישים שרק המילה היתה מצמררת אותי. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליהם בתוכניות טבע בטלויזיה ומפגש עם עכביש היה מותיר אותי משותקת מפחד. ארכנופוביה. פוביה די נפוצה.


אחרי שקראתי את המדור ההוא של אודטה שלימד איך להתמודד עם פוביות ניסיתי על עצמי והצלחתי להביא את עצמי למצב שבו אני כבר לא משותקת יותר. לא מחבבת אותם, אבל מסוגלת להתמודד ואפילו להתפעל מהיופי שלהם בתוכניות טבע כשהם רחוקים ממני. זה לא שאני חושבת שאי פעם אוכל להחזיק טרנטולה (ברררררר צמרמורת) אבל אני יכולה לחשוב על אחת ואפילו לראות מישהו אחר מחזיק כזו בלי לרצות למות.

כמובן שאודטה המליצה לעבור את הטיפול עם תרפיסט מוסמך, אבל אני ניסיתי לבד והצלחתי לא רע.

והנה הרעיון:


אין שום תחושה שיכולה להחזיק מעמד בשיאה לנצח. שום תחושה בעולם! לא אהבה ולא עצב ולא פחד, ולא שום דבר אחר. לכל רגש ותחושה יש עליה , שיא וירידה. ברגע שמבינים את זה אפשר להתחיל להתמודד.


אם ניקח לדוגמא עכבישים, ונגיד שהאדם המדובר לא יכול לשמוע או לומר את המילה עכביש אפילו. מתחילים בשיחה על עכביש. וברגע שהחרדה מגיעה לשיא נשארים. לא  בורחים, לא מתעלפים, לא מחפשים מוצא אחר. וראה זה פלא, כחלוף הדקות מגלים שהתחושה האיומה כבר לא איומה כל כך ואפשר להגיד עכביש ולהשאר בחיים.  החרדה הגיעה לשיא וירדה כיוון שנשארנו שם ולא הנצחנו אותה בשיאה. בריחה בשיא החרדה מותירה בנו את הרושם שאנחנו לא יכולים להתמודד. ושאין אפשרות לחוש אי פעם אחרת.


זו פשוט דרך למידה. מלמדים את הגוף שהמילה עכביש אינה מסוכנת.


בשלב יותר מאוחר, לאחר שחשים בנוח עם אמירת המילה אפשר לעבור לשלב הבא, למשל להחליט לראות תמונה של עכביש בספר. ושוב מתמודדים עם גל החרדה , מתחילים מתמונה של עכבישון קטנטן, (לא צריך להתחיל מהתגלמות האימה – טרנטולה נאמר) ולאחר שלומדים לחיות עם תמונת העכביש בשלום ממשיכים לשלב הבא. וכך הלאה. השלבים הם חשיפה איטית ועדינה לגירוי המאיים. והשארות במקום של החרדה עד שהיא שוככת.


מאחר ומעולם לא היה לי צורך קיומי להחזיק עכביש ביד חשופה , לא הגעתי עד לשם. אבל הלכתי לראות את הסרט ארכנופוביה ואפילו יוכלתי לראות שזה סרט די אוילי ולא מפחיד בכלל בגלל הדביליות שלו.


הסיבה היחידה להעביר את עצמך את המסע הקשה הזה (וזה קשה, שלא יתקבל שום רושם שזו קיינטת צופי ראש העין) זה שתוכל לחיות טוב יותר. הפוביות מעצם קיומן ממררות את החיים וצריך לטפל בהן על מנת שאיכות החיים תהיה טובה יותר.


זו הדרך שבה מטפלים בחרדת טיסה ובחרדות רבות אחרות.


ומי שיחליט לנסות, אני מחזיקה לו אצבעות ואשמח להיות פה לתמיכה, לפני , תוך כדי ואחרי.

מוקדש באהבה לפיקציה הכי אמיתית שיש.

מרגלים אחרי!!

נשבעת לכם.


חוץ מהקשקשת הרגילה שאתר האסטרולוגיה מנפק לי ברמה היומית, היום הם כתבו לי את השורה המזעזעת הבאה:

רצוי לנקות את ביתך בתכיפות גדולה יותר, הצטברות אבק עשויה להשפיע על הרגשתך הכללית

אז אני פונה אלייכם כותבי תחזית יקרים מעל מסך הבלוג שלי – צאו לי מהוריד! גם ככה אני לא מספיקה כל מה שאני מתכננת ואני נשבעת שניקיתי את הבית בסופשבוע האחרון בצורה כמעט די יסודית. וקבינימט תתחילו לחזות לי עתיד מזהיר באהבה וכספים במקום להתמקד בעצות-עוגיות-המזל שלכם. זה גובל בעלבון כבר.

יש כאלה שחוזרים

הנה תראו את מר פיצה. שאגב זכה לשם שלו בצדק גמור, כשביקש להפסיק שיחת טלפון ראשונה ביננו, על מנת שיוכל לאכול את הפיצה שהביא השליח בעודה חמה.


כבר אז הבנתי שמשהו מריח לא טוב. אם מישהו מעדיף להפסיק שיחת טלפון שכביכול כל כך חיכה לה על מנת לאכול פיצה, סימן שמשהו בסדר העדיפויות שלו לוקה לחלוטין.


אחר כך החלטתי להתעלם מהאינטואיציה המפורסמת שלי וחזרתי לדבר איתו אחרי שהתחנן ארוכות על נפשו.


אחר כך נפגשנו פעם אחת בקצרה. הוא היה מוזר משהו, הפגישה כולה היתה מוזרה משהו ולכן קיצרתי אותה מאד. הוא אמר שהוא נוסע לחו'ל בעניני עסקים ויצור איתי קשר לכשיחזור.


כנראה הוא לא חזר. לא הופתעתי.


רק אחרי חצי שנה בערך ראיתי אותו ליין והערתי את תשומת ליבו לכך שיהיה מנומס יותר לומר – תודה, אך לא תודה. מאשר להתפייד ככה סתם.


הוא מצידו נשבע שלא היה בארץ כל הזמן הזה ושהיה לו מקסים איתי (מה שמעיד ביתר שאת על כך שהוא מוזר לגמרי) ושהוא ישמח מאד לחדש איתי את הקשר. הגבתי בקרירות מסויימת והוא נעלם שוב.


והנה אתמול, אחרי שבטח עברה שנה מאז הקשר האחרון הוא פנה אלי פתאום, כולו לבביות ואושר, ונורא רוצה לדבר איתי, ובכלל מה שלומי, ואולי אני אכניס אותו לרשימת החברים שלי במסנג'ר ובכלל לא היה לו מחשב כמה חודשים ותשמעי יש חיים גם אחרי המחשב.


נו שיהיה.


התכוונתי להעלות אותו לרשימת החברים רק כדי לברר מה בדיוק הוא רוצה מחיי. אולי חסר לו במיידי איזה זיון או משהו דומה… ואז להכניס אותו לרשימת התעלמות ולמחוק אותו לתמיד.


אבל יצא שמשום מה לא הצלחתי להכניס אותו לרשימה שלי וההתכתבות התארכה.


ואני בכלל לא רציתי שמץ ממנה.


נו טוב, עכשיו יש לי משימה ברורה. לדבר איתו ולהגיד לו במילים שאינן משתמעות לשתי פנים שילך לחפש מי ינענע אותו, פשוט כי אני לא יודעת לא להגיד את המילה האחרונה…


ולסיום, תהיה קיומית – למה אלה שחוזרים זה לא אלה שאנחנו רוצות שיחזרו?