כמה שאני שונאת פרוייקטים.
למילה הזו יש צליל של התפרצות אנרגיה ממוקדת וקדחתנית.
כזו שתמיד באה בדיוק כשבא לי לשכב קצת במיטה ולעצום עיניים, או לקרוא ספר, או לראות משהו טוב בטלויזיה.
יש אנשי פרוייקטים, כאלה שחיים מההתעסקות בפרטים הקטנים, מדקדקים בקטנות ונהנים מהתחושה שהם גורמים לדברים לקרות, נהנים לראות את הפרוייקט הולך ומתממש למול עיניהם.
אני לא כזו, תנו לי שגרה איטית ורגועה, נטולת פרוייקטים. שיהיה לי הזמן שלי השליו , שלא אכלה את עיתותי על איזה פרוייקט מזרה איימים. אפשר לקרוא לזה עצלנית, אני לא אעלב.
ודווקא לעבודת הסיום של התואר בחרו לקרוא פרוייקט.
לא מספיק שהיא הולכת להיות עבודת ענקים מזעזעת ומחרידה , אז גם לקרוא לה פרוייקט?
מישהו באמת חושב שמעבודה שאעשה משהו יכול לקרות, איזה גילוי מופלא, איזה ריבוזום חדש? אני אפילו לא בטוחה שאוסיף משהו משמעותי לדבר הערטילאי שנקרא גוף ידע. סתם אקרע את התחת ואמרר (שלא לדבר על אמרמר) את חיי בחודשים הקרובים, ולשם מה?
אני בעד תכליתיות ומשמעותיות, לא בטוחה שיש ולו מעט מאלו בפרוייקט המתוכנן.
מרכזת החוג מתלהבת ומספרת על הפרוייקט, מזהירה אותנו שזה לא כמו בתואר הראשון, הפעם זו צריכה להיות עבודה שמתאימה לתואר שני, רצינית! מעמיקה! ביבליוגרפיה! הרבה ביבליוגרפיה! ועומק! ומשהו שיהיה אפשר להמשיך ממנו, ללמוד, להכין תוכנית עבודה או מחקר חדשים!
היא מפרטת את הדרישות ההתחלתיות ואת אוסף המכשולים שנתקל בהם בודאות בתחילת הדרך ואני מתחילה להצטער , בפעם הראשונה, על הלימודים האלה. בשביל מה אני צריכה את כל זה?
אחר כך היא מתארת את ערב או יום הצגת העבודות שהיא מתכננת עם אנשי מקצוע מכל הסקאלה שיבואו ויקשיבו לנו כשנציג את העבודות.
בא לי להתחפר מתחת לאיזו בלטה.
במקביל פונה אלי האמא הטריה שיושבת מאחורי ושואלת אם היא יכולה להיות שותפה שלי לעבודה.
אני מבהירה לה שנכוותי קשות בעבודה הקודמת ואני לא מוכנה להכנס למצב שבו אעשה את העבודה לבד עבור מישהו אחר.
היא מבטיחה שהיא פנויה כי היא בחופשת לידה, שבעבודה הקודמת כל אחת מהשותפות עשתה את החצי שלה. אמרתי לה שאם היא מבינה שהעבודה היא גם שלה, אז בסדר. היא השאירה לי לבחור את נושא העבודה. ולעשות את ההרשמה לפגישה אישית עם המנחה. לדאוג בנוגע לפרטים. אכן התחלה מבטיחה…
לא נראה לי שהיא באמת תשתתף באופן פעיל בעבודה.
אני יודעת שצריך לעשות את העבודה צעד אחרי צעד, ולא להסתכל על כולה , כי ההיקף יכול להמם ולהפיל את הרוח הנפולה גם ככה. אבל אפילו הצעדים הראשונים נראים לי קשים מנשוא.
אני שונאת עבודות.
אני שונאת פרווייקטים.
בשביל מה אני צריכה את זה?
על קצות האצבעות 