סדנה

ברגע שאומרים לי סדנה, או דינמיקה קבוציתית , אני חוטפת כלבת.

כשמצרפים את המילים- חובה, אסור להעדר. אני מרגישה איך נעשה לי שחור בעיניים.

וזה בדיוק מה שכתבו לי במייל לפני שבועיים: סדנה אופנתית – כוחה של הקבוצה.

מייד אמרתי- לא באה.

אמרו לי – חובה.

חשפתי שיניים ונהמתי, אבל זה לא עשה רושם על המחשב ולא עבר במייל.

 

עצבנית ונרגנת הגעתי באיחור של עשרים דקות, רק כדי לחכות עוד ארבעים דקות להתחלתה האמיתית של הסדנה.

את הזמן הזה העברתי במחשבה זועפת- אני לא מאמינה שהפסדתי ואני ממשיכה להפסיד עבודה בשביל לחכות פה למשהו שאני לא מעונינת בו.

פגשתי את אלה שאני תמיד פוגשת במקומות האלה. שזה תמיד נחמד, קצת רכילות ארגונית עוד לא הרגה אף אחד, מכינת הקובות שהגיעה לפני, שמרה לי מקום לידה. 

מאחר והיה מדובר במעגל (בטח שמעגל, כי איך אפשר סדנה בלי מעגל? רק מלראות את הכסאות מסודרים ככה אני חוטפת חום) מצידי השני ישבה כבר מישהי שאני רואה כבר שנים.אני מכירה אותה, היא למדה איתי בתיכון, אבל היא לא התנהגה כאלו היא מזהה אותי ואני לא טרחתי אף פעם לגשת ולהציג את עצמי שוב. הפעם היא באה ללא השותפה הקבועה שלה והגורל הושיב אותנו יחד.

 

אמרתי שלום ושאלתי לשלומה, היא ענתה והתחלתנו שיחה קלילה. היא שאלה על מקום עבודה ומקום המגורים שלי, אמרתי לה וחיכיתי שהאסימון יפול, זה לא קרה, אבל איזה פעמון מרוחק התחיל כנראה לצלצ בראשה כי היא שאלה אותי לשם משפחתי ולשם משפחתי הקודם. אמרתי לה איפה גרתי בתקופת התיכון ומה היה שם משפחתי והיא אמרה – את …פועה? באמת? איך לא זיהיתי אותך?

אני דווקא זיהיתי אותך, אמרתי, אבל הייתי מסוייגת אז לא נגשתי.

מפה לשם פצחנו בשיחת השלמת פערים ,היה כייף לדבר עם מישהי שזוכרת אנשים מתקופת הנעורים. השווינו חוויות חיים ומסלולים שבהם נענו לאורך השנים. המשכנו לדבר לאורך כל הזמן שהיינו בסדנה.

וזה היה טוב. כל כך נחמד זה היה שמצב הרוח שלי השתפר פלאים ואמרתי לעצמי שאפשר להתמודד עם כל סדנה, רק צריך לקחת אויר ולהסתכל על זה בצורה אנתרוופולוגית. בגלל שמנהלות השתתפו בסדנה רצוי לא לעשות פרצופים חמוצים מידי, להשתתף במה שנדרש ולחכות שיגמר. הנה פגשתי מחדש מישהי שנחמדה לי, אפשר למצוא משהו טוב בכל דבר.

 

זה עבד מצויין עד שהמנחה המעצבן של הסדנה התחיל אותה הלכה למעשה בחלוקת קלפים עם תמונה ומילה, וביקש שכל אחד מאיתנו יגיד משהו על עצמו, על העבודה שלו ויברך את השכן שלו בהקשר של המילה שמופיעה על הקלף.

עצבני, הו לא, מלמלתי לעצמי, אני שונאת את הדברים האלה.

הקלפים חולקו וכל אחד אמר משהו ובירך את השכן. המנחה התעופף ודילג מפה לשם ועלץ לו, אמר דברים שנראו לו (ולו בלבד) מצחיקים נורא.

כשהגיע תורי  אמרתי שהמילה על הקלף שלי היא תקשורת והיא בעיקר מעוררת בי את המחשבה שתקשורת היא דבר חשוב מאד, אחד הדברים החשובים ביותר בעבודה, כי כשהמחשב לא עובד, אי אפשר לעשות כלום. אחרי כל האמירות הרוחניות שהופרחו לחלל האויר זה היה אנטי קליימקס רציני וכולם פרצו בצחוק. גם המנהלות , ובעיקר כל אלה שהתמרמרו בתר על שאילצו אותן לבוא להשתתף בסדנה הזו.

סימנתי לעצמי וי קטן, טפחתי לעצמי על הכתף וברכתי את עצמי על כך שהצלחתי להתחמק מהכדור בשלום. ועברתי את החלק הקשה של הסדנה.

 

ככה היה נדמה לי, כי אחרי שנגמר הסבב, המנחה הלא מצחיק הקרין לנו קטע מסרט אמריקאי שעוסק במוטיבציה, סרט אמוציונלי ומניפולטיבי שעצבן אותי מאד. העסקתי את עצמי בקנדי קראש, חרקתי בשיני והבטחתי לעצמי שגרוע יותר לא יכול להיות.

 

שוב טעיתי, כי המנחה הנמרץ ביקש מאיתנו לחשוב כמה קפיצות על רגל אחת אנחנו חושבים שאפשר לעשות בחצי דקה ואז ביקש שנקפוץ חצי דקה ונראה כמה עשינו באמת. אני מצאתי את הזמן כמתאים ללכת לעשות פיפי ולמלמל לעצמי בזעם מילים לא יפות בכלל. משכתי את הזמן וחזרתי רק לאחר שהבטחתי שהתרגיל המתועב הסתיים.

 

בהמשך הוא חילק את הקבוצה לשלוש קבוצות ונתן לקבוצות משימות קבוצתיות מעצבנות וטיפשיות. אני הלכתי להכין לי קפה.

זה לקח תרגיל וחצי ובתרגיל השלישי נאלצתי להשתתף. גרמתי לקבוצה שלי לרמות ולנצח את שתי הקבוצות האחרות. נו, אמרתי להן מראש שזה מטופש בעיני. ורובן, למצער שמחו מידי על הנצחון ולא היה אכפת להן שהושג במרמה.

עושת הקובות הנבונה מידי ניצלה את ההסתובבות של האנשים ברחבי החדר וחמקה באלגנטיות החוצה. 

 

אחרי שהושיב את כולם חזרה במעגל וסחט עד תום את תובנות האנשים מההתמודדות הקבוצתית, הודיע המנחה החלקלק שעכשיו הוא יחלק את את הקבוצה לזוגות וכל זוג יעבוד ביחד על משימה. הסתכלתי על השעון וגיליתי שעברה רק שעה וחצי מההתחלה ושנשארה עוד שעה וחצי. ידעתי שאין סיכוי בעולם שאצליח לעמוד בעוד מהסדנה הזו, הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה.

 

בעוד הוא מסביר את המשימה, אני מדדתי את המרחק לדלת, מיפיתי את המכשולים, סרקתי את המבטים ואת המיקום המדוייק של המנהלות וביצעתי חישובים מסובכים. וברגע הנכון והמדוייק, קמתי וחמקתי החוצה עם התיק בידי.

בעודי טופפת במהירות האור במורד המדרגות שמעתי מאחורי את זאתי מהעבר קוראת לי. ראתה שנעלמתי והחליטה להמלט גם היא.

בתחושת הקלה הלכנו אישה אישה מכוניתה וקבענו לחזור ולדבר בקרוב.

 

ועכשיו חברים יקרים שלי, אני מתחננת, אל תהיו אופטימיים ותגידו שהרווחתי משהו טוב מהסדנה הזו, ההיכרות המחודשת עם זו מהעבר, אולי זה נכון, אבל הטראומהשל ההשתפות בסדנה עדיין טריה וכואבת מידי…