בכלל לא שמתי לה שיש לי בלוגולדת 11 ממש היום, לא נערכתי ולא ערכתי חשבון נפש, סיכומי ביניים והחלטות עתידיות.
לא נורא, שיהיה לי בלוגולדת שמח וכל זה.
עכשיו לביזנס.
בתחילת השבוע חשבתי שהדברים יסתדרו ככה שנוכל להפגש אצלי בשישי בערב, סוף סוף, אחרי חודשים ארוכים.
הודעתי לגמל שיש מצב שזה מה שיקרה.
הוא שמח לאורך השבוע כולו, שנינו בירכנו על האפשרות להיות בסוג כזה של בילוי.
הגמל אפילו קנה צלעות טלה להין לי לארוחת ערב. צלעות טלה הן אחד המאכלים החביבים עלי עלי אדמות ופינוק אדיר.
אני מצידי עברתי בחמישי בערב בקונדיטוריה וקניתי לנו קינוחים שוקולדיים לארוחת הערב ארוזים בצורה מתוקה בקופסאות יפות.
רק שבשישי בבוקר גיליתי שהתוכניות השתנו ושלא נוכל להפגש בערב אצלי.
שלחתי לגמל הודעה והוא התקשר.
בהודעה כתבתי לו שנצטרך לשנות או לבטל ובשיחה היה נדמה לי שהוא הולך יותר לכיוון של לבטל.
התאכזבתי מאד. הוא שמע את זה בקול שלי ומיד מיהר להבטיח לי שזה לא מה שהוא אמר ושאם אני רוצה לבוא אז בזמן שמתאים לי. הוא בבית. ושהוא רוצה לראות אותי.
אמרתי שאוכל לבוא בצהריים ולהשאר עד הערב והתגובה הלקונית שלו היתה- אני בבית.
ממש מזמין.
נסעתי בכל זאת.
היה כייף.
רוב הזמן, חוץ מההערות הבצחוקיות האלו שהוא פיזר סביב השאלה עד מתי אשאר ומתי אלך.
הכל כאילו בצחוק.
כשאמרתי לו בקול קצת יותר רציני שאין בעיה, אני יכולה ללכת, הוא מיהר להסביר שהוא כבר הוציא את הצלעות וחבל על הבשר, אז שאשאר.
נשארתי ואכן היה נעים וטעים וכייף באופן כללי.
עד השלב שלקראת זמן ההליכה שלי הביתה.
הוא לא אמר כלום, אבל נעשה חסר מנוחה. קצת בתנוחה שלו, קצת בתנועתיות שלו. דיבר עם החתולה שלו ושאל אותה אם היא רוצה לצאת החוצה והבטיח לה שתיכף יוצאים.
כל המסרים הלא כל כך סמויים הכניסו אותי לאי שקט ולאי נוחות . בסוף אמרתי לו שהוא יכול להרגע, אני כבר הולכת והוא מייד נעלב כמעט עד דמעות בעיניים שאני חושבת עליו כל כך רעות.
נסעתי הביתה ,נסיעה נעימה מאד, אבל בסופו של דבר, למרות הנעימות המפגש יצאתי עם טעם מר בפה. שוב.
על קצות האצבעות 