כל כך צפוי מראש וידוע שאני ממש לא מתפלאה כשמתחיל לגרד לי בגרון.
אני יודעת את סדר הדברים, זה תמיד יורד מלמעלה למטה ואחר כך חוזר את כל הדרך חזרה.
מאז שהפסקתי לעשן, לפני כמעט שש שנים, אני מוכיחה בדייקנות מופתית את טענתי הישנה, שעשן הסיגריות הורג לא רק אנשים, אלא גם חיידקים ווירוסים. עובדה היא שבכל השנים שעישנתי, הייתי סובלת מצינונים קלים ביותר. אם בכלל.
בתור מעשנת מכורה, הייתי משיכה לעשן גם כאשר גירד לי בגרון וגם כאשר השתעלתי או הייתי מנוזלת.
זה לא היה כייף, אבל התמכרות זו התמכרות. ולכל מי ששאל אותי איך אני מסוגלת להמשיך לעשן כשאני חולה, הייתי עונה ש:
א. אם אין חום זו לא מחלה זו רק הרגשה לא טובה.
ב. עשן הסגריות הורג את החיידקים ומקצר את משך הצינון.
בשנה הראשונה שבה לא עישנתי חטפתי ברונכיטיס קשה, הייתי המומה, אף פעם לא הייתי מצוננת ככה. בשנה אחריה , אותו דבר, ובשנה שאחר כך ובשנה שאחר כך….
ומאז מידי שנה בשנה, בעונה הזו אני משלמת את מחיר הסיגריות שעישנתי.
והשנה לא שונה מאף שנה אחרת.
רק שהשנה התבגרתי קצת והרשיתי לעצמי לצאת לפני ההרצאה האחרונה (חיכיתי למרצה שמכיר אותי והתנצלתי) וגם יצאתי מוקדם יותר מהעבודה ברביעי וחמישי. לא יכולתי להעדר לגמרי.
גם את הבית ניקיתי היום והלכתי לקניות. יוגה שראתה אותי הציעה לעזור לי, אבל הסברתי לה שאין צורך. היא נאנחה בתסכול ואמרה שאני ממש מעצבנת ועקשנית. הסכמתי איתה והלכתי לנוח קצת כי לא נשאר לי אויר.
היתרון הכי גדול של הצינון זה שאני מנועה מלדבר עם הגמל (הוא לא מגיב טוב למחלה שלי, זה מדאיג אותו ברמות בלתי הגיוניות, אז אני פשוט לא מספרת לו כשאני מרגישה לא טוב). לא בא לי לדבר איתו במיוחד, וזה תירוץ מעולה. למרות שהוא בטח חושב שאני כועסת עליו (בצדק) לפחות יש לי תירוץ מעולה ללמה לא.
ולמה אני צריכה תירוץ? כי לא בא לי להתחיל ריב נוסף על למה לא אמרתי ולמה כן אמרתי. אין לי כוח לזה. עדיף ככה, לא לדבר עד שאפסיק לכעוס עליו.
למה אני כועסת עליו?
בתחילת השבוע שעבר חשבתי שהדברים יסתדרו ככה שנוכל להפגש אצלי בשישי בערב, סוף סוף, אחרי חודשים ארוכים.
הודעתי לגמל שיש מצב שזה מה שיקרה.
הוא שמח לאורך השבוע כולו, שנינו בירכנו על האפשרות להפגש לסוג כזה של בילוי.
הגמל אפילו קנה צלעות טלה להכין לי לארוחת ערב. צלעות טלה הן אחד המאכלים החביבים עלי עלי אדמות ופינוק אדיר.
אני מצידי עברתי בחמישי בערב בקונדיטוריה משובחת וקניתי לנו קינוחים שוקולדיים לארוחת הערב ארוזים בצורה מתוקה בקופסאות יפות.
רק שבשישי בבוקר גיליתי שהתוכניות השתנו ושלא נוכל להפגש בערב אצלי.
שלחתי לגמל הודעה והוא התקשר.
בהודעה כתבתי לו שנצטרך לשנות או לבטל ובשיחה היה נדמה לי שהוא הולך יותר לכיוון של לבטל.
התאכזבתי מאד. הוא שמע את זה בקול שלי ומיד מיהר להבטיח לי שזה לא מה שהוא אמר ושאם אני רוצה לבוא אז בזמן שמתאים לי. הוא בבית. ושהוא רוצה לראות אותי.
אמרתי שאוכל לבוא בצהריים ולהשאר עד הערב והתגובה הלקונית שלו היתה- אני בבית.
ממש מזמין.
נסעתי בכל זאת.
היה כייף.
רוב הזמן, חוץ מההערות הבצחוקיות האלו שהוא פיזר סביב השאלה עד מתי אשאר ומתי אלך. (אחרי שאמרתי לו עד מתי אני יכולה להשאר והתאמתי את שעת היציאה לתוכניות שלו).
הכל כאילו בצחוק.
כשקצת נמאס לי מההערות התכופות ואמרתי לו בקול קצת יותר רציני שאין בעיה, אני יכולה ללכת, הוא מיהר להסביר שהוא כבר הוציא את הצלעות וחבל על הבשר, אז שאשאר.
נשארתי ואכן היה נעים וטעים וכייף באופן כללי.
עד השלב שלקראת זמן ההליכה שלי הביתה. הזמן שנקבע מראש, השעה היעודה.
הוא לא אמר כלום, שום דבר ישיר בכל אופן, אבל כחצי שעה לפני שהרגע הגיע, נעשה חסר מנוחה. קצת בתנוחה שלו, קצת בתנועתיות שלו. דיבר עם החתולה שלו ושאל אותה אם היא רוצה לצאת החוצה והבטיח לה שתיכף יוצאים.
כל המסרים הלא כל כך סמויים הכניסו אותי לאי שקט ולאי נוחות . בסוף אמרתי לו שהוא יכול להרגע, אני כבר הולכת והוא מייד נעלב, כמעט עד דמעות בעיניים, שאני חושבת עליו כל כך רעות.
נסעתי הביתה ,נסיעה נעימה מאד, אבל בסופו של דבר, למרות הנעימות המפגש יצאתי עם טעם מר בפה. שוב.
ואין מה לכעוס על גמל רק בגלל שהוא גמל, נכון?
אז אני צרודה ומשתעלת מכדי לדבר איתו. ויעידו כל הסובבים אותי שלוקחים צעד אחורה בכל פעם שאני מתקרבת.
בכל אופן אני לקראת סוף ההתקררות השנתית, עוד מעט ואסמן גם עליה וי, היו גרועות ממנה. ואז אצטרך לדבר עם הגמל. נו , אולי היא לא לגמרי עוברת….
על קצות האצבעות 