הרמתי את הראש, התנערתי ואני חוזרת לשגרה.
במבט לאחור אני מבינה שהאיום על מקום העבודה הוא זה שדרך לי על עצב חשוף והפיל אותי.
יחד עם עומס היתר שיש לי חיים, זה היה הקש ששבר.
הצורך בעבודה, בפרנסה, הוא קיומי אצלי.
מתוך זה שאני סומכת רק על עצמי, לא נסמכת ולא סומכת על אף אחד אחר, אני חייבת שתהיה לי עבודה. עד כדי כך שמעולם לא הייתי בלשכת תעסוקה, מעולם לא חתמתי אבטלה. לא בגלל בושה, בגלל שלא הגעתי מעולם למקום הזה שבו לא היתה לי עבודה. תמיד דאגתי מבעוד מועד לחפש חלופות אפשריות עם הסימן הראשון לאפשרות של שינוי.
התקופה הכי ארוכה שלא עבדתי בה בצורה רצופה היתה 4 חודשים של שהיה בארצות הברית. החופש הכי ארוך שלקחתי היה שבועיים רצופים, חופש המחלה הכי ארוך היה שלושה שבועות (כאבי גב תופת).
ברגע הראשון כשהוצג בפני האיום הנוכחי על העבודה הרגשתי איך התאבון אובד לי, באופן מיידי.
זו תגובה ראשונה ומתמשכת של הגוף שלי למצב דחק. לא מסוגלת לאכול. כאילו הגרון נחסם וגם כשהבטן מקרקרת מרעב, שום דבר סמיך יותר מקפה לא יעבור בו. אם אני בכל זאת מתעקשת לבלוע משהו, מייד אני מרגישה בחילה נוראית.
חוסר התאבון הוא מוחלט. לא מתחשק כלום, אין את ההתאוות הבריאה והנורמלית, שום דבר לא נראה טעים. שום דבר לא נטעם טעים ולא מעביר תחושה של עונג. אוכל הופך לסבל ולכורח לא נעים.
הדבר השני שאני מרגישה הוא רצון לברוח, להעלם. לעזוב הכל וללכת למקום אחר. ללכת לישון להתעורר בעוד שנה או עשר, להיות אחרי בלי לחוות את התחושות האיומות האלה.
כשתחושת האיום היא קיומית, הדחף הקדמון של להלחם או לברוח משתלט, ואני, רוצה לברוח. רחוק רחוק ומהר מהר. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי, אז אני בורחת בקטן. בורחת למשחקים אין סופיים, מעגליים, בטלפון ובמחשב (פעם הייתי בורחת לקריאה ) הולכת לישון מוקדם וישנה שינה טרופה ורצופת חלומות בלהה, מתעוררת עייפה וממהרת לחזור למיטה שלי, הפינה הבטוחה שלי.
אני עושה מה שצריך, אבל רק מה שצריך. אין לי שום יכולת לעשות משהו מעבר לצריך. לא מסוגלת ליזום, ליצור, לשמוח ביצירה.
אני יכולה לקרוא, אבל לא מסוגלת להפיק תגובות. אין לי מספיק אנרגיה לכתיבה, גם כשעולה בי תגובה, אני לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב אותה.
כיוון שאני לא יכולה לברוח אני מכריחה את עצמי להלחם. מזכירה לעצמי שלא הכל אבוד רק כי מישהו הכריז מלחמה וששום דבר לא אבוד בנתיים. אני יוזמת פגישה נדרשת, מגייסת כוחות תומכים סביבי, שולחת מרגלים לבדוק את השטח ומקבלת בשמחה את התומכים שבאו להכריז על עמדתם.
לאט לאט הדברים מתחילים להתבהר, החול מתחיל לשקוע ואיתו אני מתחילה להרגע.
לא הכל עבר, אני עוד לא יכולה להרפות מהדריכות, אבל תחושת החירום עזבה אותי, עשיתי מה יכולתי ואני אמשיך לעשות מה שאני יכולה, מעבר לזה, אין טעם לבזבז עוד אנרגיות על דאגה וחרדה.
גם הגמל תרם את חלקו לרגיעה.
מתי את הולכת? הוא שואל מייד כשאני נכנסת, והפעם מוריד את הנושא באמת מסדר היום עם קבלת התשובה. אני מחכה עוד קצת, אבל אין יותר הערות, חוץ מהפעם שהוא לוחש לי באוזן שאני יודעת שזה לא אישי, שקשה לו עם הפלישה למרחב שלו, נכון? לא שאלה הוגנת במיוחד, לאור העובדה שאני לא במצב לענות בצורה קוהרנטית בזמן שהוא שואל את השאלה. או לענות בכלל.
הוא יודע שבאתי לנוח, וגם הוא צריך מנוחה. המנוחה הזו חסרה לי מאד מאז שהשתנו דברים כבר לפני כחצי שנה. ואני מניחה שיש לה חלק בקושי שלי להתמודד עם האיום על העבודה, כשחסר לי שסתום הבטחון שהיא מאפשרת.
בתחילת השבוע כתבתי לו שאני רוצה לבוא אליו ושנלך לאיבוד ביחד והוא ענה – אני כבר שם, מוזמנת להצטרף.
אז אני מצטרפת.
משחררת ומרפה מכל המחויבויות.
הוא שואל, אז אני מספרת לו מה קרה ומה קורה ומה השתנה מאז שדיברנו לאחרונה, אבל זה קורה רק אחרי שהראש נרפה קצת מערפל הג'וינט והגוף רפוי ונינוח יותר.
כשאנחנו שוכבים על המיטה, תמיד יש ביננו מגע של עור לעור. נטענים באנרגיה חיובית שקיימת רק במגע מסוג כזה.
הרפיון והנינוחות מערבבים את התחושות ואת הגבולות בין הגוף שלו לגוף שלי.
הראש שלו מונח על הזרוע שלי, הרגל שלי נשענת על ירכיו. מידי פעם איזו יד יוצאת למסע עצמאי.
החתולה שלו מקנאה, היא באה ונשכבת בדיוק ביננו , במרווח קטן. עד מהרה גם הכובד החמים שלה הופך לחלק מאיבוד הגבולות. בעינים עצומות אנחנו לא יכולים להגיד מי נוגע בגוף. לא יודעים להגיד איפה אנחנו מתחילים ומי ממשיך אותנו.
טוב לי לברוח איתו לבועה שלנו וטוב לו.
אחרי המנוחה הכרחית הזו, התאבון החל לחזור ואיתו החשק לקום ולזוז , לעשות דברים.
אתמול כבר תליתי עציץ (גאווה אדירה, החורים בעומק מדוייק, הדיבלים נכנסו בדיוק עד הסוף, במיקום מדוייק, בדיוק מול החורים של המתכת) ולבסוף, עציץ יפיפה תלוי, עושה תחושת של ג'ונגל מנחם ומרגיע, כי אין כמו ירוק בשביל תחושה של רווחה ושלווה.
על קצות האצבעות 