להרגיש בבית

כשעברתי לבית החדש לפני חצי שנה, נשאר לי ארגז אחד של תמונות וקישוטים שונים שלא הצלחתי למצוא להם מקום.
זה לא שהקירות היו עמוסים, להיפך, הם עמדו ריקים ובתוליים ורק רפרודוקציה אחת של כבשה של קדישמן פארה את קיר הסלון, ומלבדה גורנישט מיט גורנישט, ריקנות מהדהדת. ובכל זאת לא הצלחתי למצוא מקום לשום דבר. לא התחבר לי.


כל פעם שניסיתי לחשוב על איפה לתלות מה , מייד התעייפתי מאד ואבד לי החשק לזוז. ככה באופן כללי.


המבט שחלף תדיר על פני הקירות ולא נתקל בדבר, זרם בנוחות ובקלות ובעונג על פני הצבע שכונה מוקה או קפוצ'ינו בחנות, ולא הצלחתי להבין על מה ולמה צריך להעמיס עליו דברים.


בחודש האחרון אפילו התחלתי לתהות האם עלי למכור את התמונות מהבית הישן ולהפטר כבר מקופסת הקרטון שנחה בפינת המטבח בואכה פינת האוכל והעיבה על הגישה הנוחה לחלון. חשדתי שלעולם לא יתאימו כבר התמונות האלו לבית החדש ושאבד עליהן הכלח. חשדתי ונעצבתי, כי מלבד הרפרודוקציה האמורה של קדישמן, כל התמונות הן תמונות מקוריות של ציירים מקומיים שאהבתי ובחרתי במו עיני, וקשה להפרד מתמונות אמיתיות.

והנה לפני שבוע התעוררתי לפנות בוקר במחשבה המטרידה שאני חייבת לתלות את התמונות וזהו. כיוון שהשעה היתה מוקדמת מאד והשחר עוד לא עלה, הצטרפו למחשבה המעשית הזו כמה מחשבות מטרידות הרבה יותר כמו – איזה מן אדם אני שאיני דואגת לקישוט הקן שלי כמו אנשים אחרים. הרי זה משהו שאמור להיות טבוע באישיות לא? ומייד השויתי את עצמי לכל מיני אנשים שאני מכירה שביתם מוזנח ואשיותם עלובה ותהיתי האם אני כמותם.


אין כמו מחשבות טורדניות כדי להניע אותי לפעולה, בשבת בבוקר קמתי רעננה כיתוש מעוך הלכתי לעבוד קצת בעבודת השבת המתישה שלי ובשובי מלאת אנרגיות כאותו יתוש אמור, ובעיקרמונעת מכוח אנרציות כאלו ואחרות, משכתי את הארגז המעיק למרכז הבית, שלפתי את הפטיש הכבד וקופסת המסמרים והוצאתי ממנו תמונה אחת, את הראשונה שחשבתי שאני אולי יודעת איפה אולי אולי היא תתאים.
מדדתי אותה בעיניים כשהיא צמודה לקיר, הנחתי על הרצפה ובלי היסוס החדרתי את המסמר לקיר בכמה מכות נמרצות. תליתי את התמונה ופסעתי אחורה על מנת להתרשם – הרושם היה מהמם. מדהים, זה פשוט מה שהיה צריך להיות.
בתחושת בטחון גובר תליתי את התמונה הבאה וזו שאחריה ועוד אחת ועוד אחת, כל תמונה כאילו ידעה בדיוק היכן היא צריכה להיות. ואחר כך גם תבליטי החימר המיוחדים שקיבלתי פעם מתנה מאמנית וקישוטים אחרים. אפילו את המובליים תליתי סוף סוף.


אחרי שלוש שעות ושתי אצבעות דפוקות וכואבות, סיימתי לתלות הכל.


התיישבתי בסלון והסתכלתי בהתפעלות על הבית שלי שנראה לפתע אחרת לגמרי. לא הצלחתי להבין למה חיכיתי עד עכשיו.



תלם בא לבקר ומייד כשנכנס אמר – וואו מה עשית? זה עכשיו נראה פתאום כמו בית אמיתי!


אולי פשוט עד עכשיו לא הרגשתי בבית הזה כמו בבית.

13 תגובות בנושא “להרגיש בבית

    1. באמת כל פעם ששאלו אותי מתי אתלה את התמונות, אמרתי שאתלה אותן כשאדע איפה הן צריכות להיות, שעוד אין לי את התחושה.
      הדבר היחיד שבער היו מבטי התוכחה השקטים של אמא שלי כהיתה באה לביקור…

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s