בבוקר, בתחנת הדלק

בשבע בבוקר, בתחנת הדלק עמדה לידי מישהי שפעם היתה חברה שלי וחלקה איתי את הרווקות המחודשת.

המון דברים עברו עליינו יחד, המון חויות של דייטים כושלים, בעיקר שלה, כי לי אף פעם לא ממש היתה סבלנות לדייטים וכל דייט שכבר קרה גרם לי לסגת טקטית למשך שבועות רבים. אין גבול לאכזבות ולתסכול שנובעים מדייטים. בדוק.

היא לעומת זאת היתה יוצאים לדייטים כל שבוע, לפעמים אפילו שלושה בשבוע וחוזרת מוכה וחבולה (נפשית) ממפגשים עם אנשים שהם לא בני אדם. אבל היא לא למדה לקח, או שלפחות זה נראה לה יותר חשוב להכיר מישהו בכל מחיר. והיא אכן הכירה מישהו שאחר כך התברר שהוא חולה מאניה דיפרסיה…

 

כשעצרתי בתחנת הדלק היא היתה באמצע שיחה עם איזה נהג שתדלק שם גם הוא. לא ממש הקשבתי לשיחה, עד שהוא עירב אותי בשיחה ושאל אותה למה היא לא קונה טויוטה כמוני. טוב, למען האמת גם אז לא ממש התערבתי, כי כאמור היא כבר לא חברה שלי ובנוסף אני לא נדחפת לאף אחת כשהיא מפלרטטת עם מישהו אפילו אם זה בתחנת דלק.

אחרי שהוא הלך היא אמרה שאיך שהוא תמיד גברים מבינים יותר טוב מאיתנו בענינים האלה של רכב. אמרתי שזו אגדה אורבנית והם רק עושים רושם כאילו.

לא קרה לך שניסו לכוון אותך בחניה למרות שלא היית צריכה, היא שאלה.

ברור שכן אמרתי, אבל אני שולחת בהם מבט מצמית במקרה הגרוע שאין לי סבלנות, אני באמת אלופה בחניה בכל תנאי ואין לי עודפי סבלנות לפטרונות הגברית שמניחה מראש שעצם היותי אישה הופכת אותי לחסרת אונים נזקקת.

טוב לפחות הם לא מבקשים ממך לזרום , היא חוזרת לבדיחה מהעבר המשותף שלנו. אף פעם לא סבלתי את המונח הזה – לזרום- שמבקש ממך פשוט לעשות מה שהדייט שלך רוצה ולא לעשות בעיות. או במילים אחרות לשכב איתו ורצוי מייד ובלי יותר מידי שאלות.

 

אחר כך נכנסתי לאוטו והמשכתי לעבודה, חושבת לעצמי איזה מזל יש לי שאני לא חייבת לדשדש במי האפסיים של עולם הדייטים. זה היה מגעיל אז וזה נראה אפילו דוחה עוד יותר היום. מזל שיש לי את הגמל שמגן עלי מדייטים מחד ומזוגיות אמיתית מאידך.

 

 

ספר מפעם

 

אתמול יצאתי להליכה מאובכת, לא כל כך הפריע לי האובך, הייתי עסוקה , שמעתי פודקאסט שעסק באחד מהסופרים שהיו אהובים עלי ביותר בנעורי הפוחזים – רוברט א. היינליין.

כבר כתבתי שהתחלתי לשמוע את הפודקסטים של רן לוי – עושים היסטוריה – בהליכות שלי, אני תמיד נהנית מההרצאות המהולות בהומור הללו, אבל הפעם היה לי מעניין אפילו יותר מהרגיל.

נהניתי מאד לשמוע מה חושב מישהו אחר , על סופר שפעם היה נערץ בעיני, והיום בעיקר משעשע אותי. כנערה הוקסמתי מהתקיפות והחד משמעיות שלו. אני חושבת שבני נוער שאינם מגובשים עדיין, נוטים לנהות אחרי מישהו שמתנהג כאילו יש לו את כל התשובות. והיינליין לגמרי כתב כאילו הוא יודע את כל התשובות.

 

 הגיבורים שלו היו לרוב אנשים כאילו רגילים לגמרי, בנסיבות חיים רגילות לגמרי, בכפוף לתקופה שבה חיו ולמקום שבו חיו כמובן, שההחלטות שהחליטו והנסיונות שהתנסו בהם הביאו אותם למקום שבו יכלו להתגאות (בשקט , בינם לבין עצמם, כי רק כך ראוי). כך שניתן היה להזדהות בקלות עם הדמויות, חוץ מהחלק של המתמטיקה וההנדסה שכל הגיבורים שלו הצטיינו בהן כמובן…

הוא הטיף למלחמה על הבית, לאומץ, הקרבה, חברות כערך עליון וכמובן נימוס ודרך ארץ, כל אלה כערכים שהעובר עליהם ראוי לעונש מוות , בדרך כלל מיידי ובדרך כלל מידי חבריו.

במקביל להשקפה הזו ששלטה בספריו, מאוחר יותר שמעתי שמתארים אותה כפשיסטית וכמטיפה למלחמה, היה היינליין מומחה בהתנגדות לכל מה שמסמל שלטון , גבולות ונורמות (מלבד אלה שהטיף להן בעצמו כמובן), הוא הטיף לאהבה חופשית, מבנה משפחתי שונה, הוא נהג להתל בקוראים ובנורמות המוסריות שלהם, מה שקסם לי מאד מתוך הצורך שלי למרוד בגיל הנעורים האמור. יכולתי ללכת לאיבוד בתוך ספריו בקלות ולהזדהות עם הדמויות.

בזמנו קראתי את רוב ספריו, בכל אופן, את כל אלה שנפלו לידי. את כל הקלאסיקות הגדולות וגם כמה מוכרות פחות. אחרי שסיימתי את כל הספרים שמצאתי , הנחתי לו להרבה מאד שנים. כמעט שכחתי אותו.

 

עד לפני שנה, שאז התגלגל אלי בדרך מקרה הספר – גר בארץ נוכריה – שנחשב לאחד מספרי המופת הגדולים ביותר שלו, מאד התרגשתי שהזדמן לי באופן לא צפוי לחזור ולקרוא את הספר. לקחתי אותו איתי לנסיעה בסיני, כדי לשלב עונג בתענוג ולמצות את השמחה עד כמה שניתן. לכן גם התאכזבתי מאד אחרי עשרים העמודים הראשונים, שאותם קראתי עדיין בערפל של שכרון חושים של חזרה לאהוב נעורים. כאשר החל הערפל להתפוגג יכולתי לקרוא את הדמגוגיה שעולה מכל עמוד, ואת היחס הבלתי מתקבל על הדעת כלפי נשים. בעיקר התפלאתי ולא הבנתי לאן נעלם הקסם ובאיזה עיניים בדיוק קראתי את הספר שהוקסמתי ממנו כל כך.

  

 

הספר של היינליין שאהבתי ביותר באותה תקופה היה ששת, עכשיו אני חוששת לקרוא אותו, אולי עדיף לשמור על הזכרונות הטובים ולא להתאכזב מהמפגש המחודש.

התחלה טובה

ירדתי חצי קילו!

 

בסך הכל התחלתי ללכת זה עתה והנה נעלם לו חצי קילו, איזה אושר.

תגידו שחצי קילו זה כלום ולא ממש סופרים אותו כי משקל הגוף משתנה בקילו במהלך היום, אבל אני בשלי, שמחה לעלות על המשקל ולגלות שחצי קילו נעלם.

זו התחלה טובה בדרך להעלמת החמישיה הלא כל כך סודית.

 

אני מניחה שזה שזה קשור גם לעובדה שאני לא נוגעת בשוקולד ובידידיו (אבל מתגעגעת) למרות שיש לי המון מראש השנה.

 

 

לקנות מחשב חדש ?

אני צריכה מחשב חדש, המחשב הישן שלי באמת באמת ישן.

גיליתי עד כמה ישן כשניסיתי להעמיס עליו סרטים ליום כיפור וגיליתי שאחרי סרט אחד הזכרון שלו מתמלא עד אפס מקום. וחוץ מזה הוא מטרטר קשות בימים שחם, המאוורר שלו עובד בטירוף ואחר כך הוא קופא מרוב חום.

בזמן האחרון הוא גם הפסיק להסכים לפתוח לי חלונות של אקספלורר, רק של גוגל כרום הוא מסכים. ועוד כהנה וכהנה שטויות מעצבנות. בקיצור הגיע הזמן להחליף את הגרוטאה באחת חדשה (הרי ממילא בעוד שנה מה שזה לא יהיה שאקנה עכשיו יחשב למיושן ביותר).

הלכתי לבדוק מחירים של מחשבים שולחניים, נייחים והתברר לי שמילא המחיר של המחשב, התוכנות הארורות שהוא צורך עולות כמו המחשב עצמו. בחיי שכבר הספקתי לשכוח את השטויות האלה. כך שמחשב בסיסי לחלוטין, פשוט לגמרי וחסר כל יחוד יעלה לי בערך 1800 ש"ח והתוכנות לבדן יעלו מחיר כמעט זהה.

לא היתה לי תוכנית לשלם כל כך הרבה ואין לי כרגע את היכולת להוציא כל כך הרבה.

יש למישהו מקוראי המקושרים והנבונים רעיון טוב יותר?

לחזור ללכת

אחרי שהעליתי על עצמי חמישה קילוגרם עגלגלים ומכבידים בתירוץ של הפסקת העישון, ואחרי שהגיעו מים עד נפש (ובטן מעל קו החגורה), אחרי שהטמפרטורות בחוץ צנחו בשמונה מעלות בערך, החלטתי שהגיע הזמן לחזור להליכות.

אתמול חנכתי את ההחלטה בהליכה שנועדה להיות מתונה והתחלתית , אחרי חודשים שבהם לא הזזתי את התחת החלטתי להתחיל לאט לאט, לא להפריז במאמץ.

כמו שאני מכירה את עצמי, מתינות אינה שמי השני. מנסיון העבר אני יודעת להגזים קשות במאמץ ולהעריך יותר מידי את היכולות שלי. נדמה לי שזה היה בשנה שעברה שהייתי על סף מכת חום בגלל הליכה נמרצת מידי בשעה חמה מידי, בגוף לא מספיק בכושר. לכן החלטתי הפעם להתחיל בקטנה, במסלול של עשרים דקות בסך הכל. צריך להתחיל לאט לא? קצת התווכחתי עם עצמי עד שהשתכנעתי שעשרים דקות זה לא אומר שאני פדלאה איומה, אלא רק אומר שאני אחראית ולומדת מנסיון העבר. והייתי מוכנה להתחיל ללכת.

התארגנתי לי מראש: במקום מוזיקה מילאתי את האייפוד בפודקאסטים מרתקים בענינים שונים. קצת נמאס לי מאותם שירים ששמעתי שוב ושוב בשנתיים שלוש האחרונות. חשבתי לעצמי שלא יזיק לי להחכים קצת בענינים שברומו של עולם, קצת טריויה וידע בתחומים שבהם אני לא עוסקת ביום יום. מצאו חן בעיני אלה של רן לוי "עושים היסטוריה" הורדתי אחד על תולדות ההרדמה ואחד על חומרי נפץ.

 

איזה כייף לצאת החוצה ולראות מה השתנה מסביב, אני אוהבת לראות את העצים וההר , את הריחות והקולות והצבעים שמשתנים מעונה לעונה. מתחילה בירידה. זה קל, אפילו נעים להרגיש את השרירים מתחילים לזוז ולהתחמם, אחר כך במישור. מוזר, הארגז הזה ששוכב פה כבר כמה שנים וכל פעם שאני עוברת ליידו אני שואלת את עצמי מה יש בו ולמה הוא מונח פה ואף פעם אני לא באמת בודקת.

 אחר כך העליה, בעליה כבר מתחיל להיות לי קצת קשה, הנשימה מאומצת יותר והדופק עולה, אבל אז מגיע לי לאף ריח של חרוב ומסיח את דעתי בחיפוש אחרי פירות על העץ (לא מצאתי, כולם היו על הרצפה) אחר כך מתחיל קטע מעניין במיוחד בפודקאסט שהורדתי (שיטות עתיקות ימים ומקובלות להרדמה – פטיש עץ בראש, או למשל הקזת דם עד עלפון , מרנין, לא?) ואני שוכחת שקשה לי ואז נגמרת העליה וההליכה נעשית כל כך קלה שאני מחליטה לחזור על המסלול כולו שוב. מסיימת את ההליכה בהתרוממות רוח והרגשה מוחשית מאד של מיקום של שריר ושריר בגוף, נהדר.

 

אחרי כארבעים דקות ותוספת של ידע טריויאלי אני מגיעה לסוף המסלול ומחליטה שאני חייבת להכניס את ההליכה שוב לשגרה.

 

עוד רגע מגיעה שנה חדשה

רוצה לאחל למי שמגיע עד לפה ולכל אלה שאני ממדרת,

למי שאני אוהבת ולמי שחשוב לי

למי שנמצא בחיי פיזית ולמי שרק מרחוק

למי שמעסיק אותי מאד ולמי שכמעט ולא.

וגם לי,

 

שתהיה שנה קצת יותר

קרירה

גשומה

שמחה

שלווה

מלאת חברים

מענינת

מגשימת חלומות

מרגשת

מספקת

טובה.

 

 

 

 

 

 

 

תודה.

טכנאי כריות

לפני כשבעה חודשים, כשעברתי לבית החדש קניתי גם ספה חדשה, בביתילי. לא באיזה שוק פשפשים. אז נכון שקניתי בחנות עודפים וסוג ב', אבל את הספה שלי הזמנתי חדשה לחלוטין. והנה להפתעתי, אחת מכריות הספה החלה להיפרם לאורך התפר באורח מעציב ביותר.

בלי לחשוב יותר מיום החלטתי להתקשר לשירות לקוחות ולטפל בבעיה, רק שאז התנכלו לי ימי השבוע ולפתע נעשה יום חמישי אחר הצהריים בשעה ארבע ושלוש דקות, שאז זה הזמן המדויק שבו לא יענו לך בשירות הלקוחות בשלושה ימים הבאים.

ביום ראשון נזכרתי להתקשר אבל כמו שאומרת חברתי כוח הצלה  "פתאום נהייה אחר כך" ושוב פספסתי את שעות המענה. מפה לשם הגיע איזה יום שבצהריו גם זכרתי להתקשר וגם היה לי המספר זמין לגמרי. אז התקשרתי ענתה לי בחורה חביבה, לאחר המתנה באמת לא ארוכה, וכל כולה רצון להועיל לי. היא חקרה אותי לאורך ולרוחב איזה סוג של קרע יש , האם זה קרע או פרימה, מה אורכו, היכן הוא ממוקם, האם הספה היא מעודפים וסוג ב' או חדשה וכן הלאה וכן הלאה. אחרי 10 דקות מייגעות למדי הודיעה לי שהיא פותחת קריאה שיתקשרו אלי בתוך השבעה ימים הקרובים. (עד עכשיו אני לא מבינה למה היה טוב כל התחקור הזה)

אכן לא עברו יומיים והתקשר אלי בחור שנשמע נמרץ למדי ונלהב לקבוע איתי פגישה בביתי על מנת לאמוד את גודל הקטסטרופה ולטפל , כפי הנראה במרץ, בבעיה.

נמרץ ככל שהיה רצה הנ"ל לבוא אלי כבר באותו היום בעוד שעה. הכול טוב ויפה רק שבאותה שעה וגם בשלוש שבאו לאחריה הייתי בעבודה ולא הייתה ביכולתי או בכוונתי לעזוב אותה ולהפסיד שעות בעבור כרית ספה קרועה מעט. אי לכך נאות הבחור לקבוע איתי ליום ראשון בין השעות אחת לשתיים בצהריים. נזעקתי להגן על פרנסתי וטענתי שאני עובדת גם בשעות אלו, ואנא אשמח להפגש איתו קצת מאוחר יותר. הבחור הנמרץ איבד קצת ממרצו בדיוק בשלב זה של השיחה והודיע לי שנפגשים בשעה שקבע או שאני אצטרך לחכות עד אחרי החגים.

עכשיו, אני יודעת שכשמתקלקל המקרר או מכונת הכביסה אנחנו כל כך נזקקים להם ותלויים בהם שאנחנו מוכנים לכלות את כל עיתותינו בהמתנה ארוכה מייגעת ולעיתים חסרת שחר לטכנאי שיבוא להושיע, אבל לחכות למישהו שיבוא להסתכל על הכרית? להפסיד בשביל זה זמן עבודה? קצת טיפשי לא?

אבל, כידוע במקומותינו, אחרי החגים זה הזמן הכי אמורפי שקיים עלי אדמות. לך תדע מה זה באמת אחרי החגים ושל איזו שנה… טוב, נכנעתי ללחץ ואמרתי שאהיה בבית.

ואכן יצאתי מהעבודה טרם זמני ושמתי פעמי הביתה לחכות לאיש שהתחלתי לחשוב עליו בתור טכנאי הכריות.

טכנאי הכריות לא הכזיב והתקשר להגיד שהוא באזור בשעה שאמר שיגיע, אחר כך התברבר בדרך והתווכח איתי כשכיוונתי אותו אלי הביתה. לא נורא, שיהיה. כשסוף סוף החנה את מכוניתו בחניה שעל יד ביתי, שאל אם הבית שלי עוד רחוק. הבטתי עליו במבט עקום והבטחתי לו שלא יותר מחמישה שישה קילומטר מהחניה.

הבחור נכנס אלי הביתה ביקש וקיבל את הכרית הפרומה והודיע בחגיגיות שהוא כבר מביא דברים מהאוטו ומתקן אותה.

תגובתי היתה כדלקמן: ????????? אתה מתקן אותה? תיקון ידני? כלומר תופר אותה עם חוט ומחט?

הוא אמר שכן ולא הבין מה הבעיה.

הסברתי לו שאם הייתי רוצה לבצע בכרית מעשה מגונה בנוסח בתיה עוזיאל הייתי עושה את זה לבד ולא מפסידה על זה אפילו דקה עבודה. כי לתפור ביד גם אני יודעת. אני רוצה תיקון במכונת תפירה עם אוברלוק שיתפוס היטב את החוטים הסוררים הפרומים ולא יאפשר להם את המשך ההתפרעות שאפיינה את התנהגותם עד כה.

אבל הוא בשלו, דילג למכוניתו והביא ערכת תפירה. אחר התיישב על הספה והחל לתפור את הכרית במחט ענקים מעוקלת, בריכוז שהופרע רק מידי פעם בפיזום לחן זמזמני וחסר ניגון שהעיד על אי המנוחה שלו יותר מאשר על הנאה ממלאכת היד המרנינה שבה עסק.

לא עזר לי כמה שהבעתי את אי הנחת שלי מהפתרון שהוצע לי. הוא רטן כנגדי שיש אנשים שאי אפשר לרצות אותם, שהוא בא מרחוק ושהוא מתקן את מה שנדרש ושאם אני רוצה הוא ישלח את הכרית לתיקון במתפרה והיא תחזור רק אחרי החגים! (שוב האיום האולטימטיבי, אני תוהה במה יאיים לאחר שיגמרו החגים) . הוא הרים את הקול ואני שקלתי לזרוק אותו מהבית שלי.

אבל מאחר והוא ישב עם מחט גדולה ונעץ אותה בעצבנות בכריתי, לא נותר לי אלא לפרוק את זעמי בדרך הפרודוקטיבית ביותר: ניקיתי את המטבח. פיניתי את הכלים מהמדיח , טענתי אותו בחדשים, קרצפתי את השיש, ניקיתי את הכיריים ואת תנור האפיה.

מידי פעם הלכתי לראות איך הוא מתקדם, וכשראייתי את אגלי הזיעה המבצבצים על מצחו הבאתי לו מאוורר שישיב עליו את אויר המזגן הקר בצורה טובה יותר. לא בגלל שדאגתי כל כך לרווחתו כמו בגלל שהאיש ישב על הספה שלי ולא רציתי שיטפטף עליה.

סיימנו בערך באותו הזמן. אני את ניקיון כל המטבח והוא לתפור את הכרית.

בתכלס, התפר נראה לא רע בכלל. אני חושבת שהייתי מגיעה לאותה תוצאה בעצמי.

שמחתי לשלוח אותו לדרכו.

בסופו של דבר הבעיה תוקנה ובצורה סבירה למדי. אז למה אני עדיין מרגישה מרומה?