היאוש שלפני

עוד מעט היום הולדת שלי. אני מנסה להזכר איך זה כל שנה, אם כל שנה מתלווה כבדות כזאת לתאריך הזה.


אני הרי אוהבת מאד את יום ההולדת שלי, אבל השנה יש כל כך הרבה כובד מסביב שבכלל לא בא לי לחגוג. לא אכפת לי מה הגיל שלי, סתם ספרות שלא אומרות כלום מבחינתי. זה סתם שהחיים לא נעימים ביותר בזמן האחרון.


הבעיה היא שהחברים שלי מצפים כבר למסיבת יום ההולדת השנתית ומתחילים לשאול מה איתה, אין לי כוח להרים מסיבה, אין לי כוח לארגן , לבשל, להכין, לארח.אבל אני יודעת שאם לא אעשה כלום אהיה מבואסת עוד יותר, כי אחרי הכל המסיבות האלה תמיד כייפיות ואם לא אעשה כלום תהיה לי תחושת פספוס איומה.


ככה נראה לי מהכירותי איתי.


יש לי עוד זמן לחשוב על זה, לא הרבה אבל מספיק.

בדפדוף אחורה אני מגלה שכמעט כל שנה תקופת יום ההולדת שלי היא לא תקופה מי יודע מה. מלאה בלבטים ומצוקות, אחר כך זה עובר. בדרך כלל אלה דברים פנימיים , אבל ב2006 היו אלה הטילים של נאסראללה.


זו תקופה של חשבון נפש , לכן זה משמח אותי עכשיו שאני כותבת פה, כי אני יכולה לחזור אחורה קצת ולראות איפה הייתי לפני שנה ושנתיים וחמש שנים, איך הרגשתי, במה התלבטתי, מה הטריד או שימח אותי.


הצד העצוב הוא שלא הרבה השתנה, הצד שמשמח יותר הוא שלא הרבה השתנה. מצד אחד לא השגתי מטרות חשובות כמו זוגיות וגם הגמל תקוע לי עדיין בחיים. מצד שני אולי אני לא מוכנה לזוגיות והגמל ממלא בדיוק את המקום שהוא צריך למלא בחיים שלי? (גם זה משהו שאני אומרת כבר כמה שנים)

נכון להיום הוא מתייצב כמו שעון בימי שישי פעם בשבועיים, מבלה איתי כמה שעות ונעלם בשבת בבוקר עד הצהריים. מה שממש לא משאיר לי מקום לאף אחד אחר בחיים אבל גם לא ממש מהווה זוגיות, אבל המחשבה על לחפש ולהתחיל קשר חדש מתישה אותי מראש.


מצד שני אני חושבת על עוד כמה שנים קדימה ומדמיינת את עצמי כרווקה זקנה ובודדה בבית לבד ולא ממש בטוח שארצה לבלות שנים בתחושת בדידות. אתמול היה מן ערב כזה שפתאום הרגשתי בו לבד מאד. כל כך לבד וכל כך מבוהל שלא הצלחתי אפילו לאסוף מספיק כוח כדי להתקשר למישהו ולהרגיש פחות לבד. אולי זה סתם קשור להרגשה הנאחסית הכללית, כי תחושת הבדידות היא סובייקטיבית לגמרי ולא באמת קשורה לתנאים חיצוניים, אפשר להרגיש הכי בודד בעולם גם בתוך קשר זוגי.


לרוב אני נהנית מאד מהלבד הזה ולרוב גם אין לי ממנו מספיק. אבל אתמול מתוך תחושת הבדידות המבהילה שנפלה עלי פתאום חשבתי שאולי ככה אבלה את השנים הבאות, שנים ארוכות של בדידות. בבית , לבד, בחושך, מול הטלויזיה. כן, רק חתולים חסרים פה והתעסקות בשכנים שלי ובהצצה מהחלונות.

את הטקסט שלמעלה כתבתי בארבע וחצי לפנות בוקר (אני מתעוררת מאד מוקדם כשאני מוטרדת) וצפיתי לעצמי עתיד די עגום . אבל באמת, זוגיות תפתור לי את הבעיה? כנראה שלא. כנראה שרק אני יכולה לפתור את הבעיה הזו.


ועדיף לי לפתור אותה לאור יום, שאז הכל נראה פחות שחור וקודר.


עכשיו כשהשמש כבר כמעט באמצע השמיים אני חושבת שאולי אלך ללמוד צלילה או אלך לחוג קרמיקה או אעשה משהו כזה שישמח אותי ויוציא אותי קצת משגרת העבודה עבודה עבודה שלי?