הליכה, תנים

אחרי שהתבטלתי יותר משנתיים בתירוצים כאלה ואחרים, הזמינה אותי יוגה להליכה של בוקר שהיתה כשלון חרוץ. או כשלון עצל, או כל כשלון אחר.

אבל כשלון שהדהד בעצב בכל נימי נפשי.

מה תעשי? שאלתי את עצמי, מעכשיו תשבי בבית ותחכי שמזג האויר יתקרר? (להזכירכם האירוע המכונן התרחש במחצית חודש יולי) לא הגיע הזמן לזוז קצת? (התשובות, אגב, היו: לא יודעת, כן- מה יש, לא נראה לי.)

בכל מקרה, לקח לי עוד שבוע עד שההחלטיות הבשילה בתוכי, וגם הידיעה שאני רוצה להתחיל קורס צלילה, ונראה היה לי שכדאי להגיע בכושר מינימלי. למעשה, זה היה הדחף העיקרי שלי, וכך, בחלוף שבוע, התחלתי ללכת. 

בחום הגדול של הקיץ, בלי כושר בשיט, אבל מלאה במוטיבציה. אומרת לעצמי שלהזיע זה מצוין, זה אומר שאני עושה פעילות משמעותית, וגם שחם בחוץ בטירוף. אבל אין ברירה, מתישהו חייבים להתחיל.

 

מאז עברו כמעט ארבעה חודשים ואני עדיין הולכת. 

זה היה קשה בהתחלה, כמו שתמיד קשה להתחיל מחדש, אבל הלך והשתפר בהדרגה.

שלוש-ארבע פעמים בשבוע, 50 דקות של הליכה מהירה. לרוב במישור , אבל לפעמים אני מחליפה קצת את המסלול ועולה להר, מרגישה איך מחודש לחודש אני יותר מצליחה לסיים את העליות הקשות בלי רצון מובהק למות, כלומר, נכנסת לכושר.

 

מידי פעם מצטרפת אלי כוח הצלה. אבל זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו. אז אני סומכת בעיקר על עצמי ומתעקשת ללכת.

ובזמן האחרון, על מנת להפוך את ההליכה לאתגרית יותר, למרות התקררות מזג האויר, נוסף איום התנים והכלבת.

 

יש התפרצות של כלבת בקרב תנים בהיקף שלא נראה כבר המון המון שנים.

עד כה היו יותר משלושים מקרים של תקיפות של תנים חולי כלבת בכל מיני מקומות, חלקם ממש לא רחוקים ממקום מגורי.

מה גם שאני הולכת באיזורים חקלאיים, ושומעת היטב את התנים מיללים לעת ערב, בשעות שבהן אני הולכת.

 

אם פעם יללות התנים היו קול אהוב, ובאופן מוזר מרגיע ומנחם, מהילדות, הרי עכשיו הן הפכו לסוג של איום, כי אי אפשר לדעת מאיפה יגיע התן חולה הכלבת הבא.

הצועדים מתחלקים לשלוש קבוצות:

אלה שהולכים עם מקל גדול, שיוכלו להניס את התן, אם יבוא.

אלה שהולכים עם תרסיס פלפל או גז מדמיע.

ואלה שהולכים בלי כלום.

 

הקבוצה השלישית הולכת ומצטמצמת.

אפילו אני אימצתי לי מקל עץ משובח.

אמנם אומרים שמכות מקל עלולות רק להרגיז את החיה מוכת השגעון, אבל נראה לי שגם תרסיס פלפל יכול להביא לאותה תגובה ובנוסף להשאיר אותי עומדת בידיים חשופות מול השיניים.

בנתיים עוד לא פגשתי תן, חולה או בריא. אני לא מוטרדת ממחלת הכלבת, קיבלתי חיסון נגד כלבת, וואו, עברו כמעט שלוש שנים מאז, אחרי שנשרטתי מחתול ויש לי את החיסון הבסיסי. אבל להנשך ממש לא בא לי.

 

המעבר לשעון חורף הקדים את שעות החשיכה, ואני, שמשתדלת לא לדלג על הליכות, אם רק אפשר לא, הולכת גם בשעות האפלות של חמש אחר הצהריים והפחד החדש מתנים מעלה את הדופק, מגביר את מהירות ההליכה, והופך את ההליכה הפשוטה והטובה לפעילות כמעט אקסטרימית.