זה היה מ ע ו ל ה , לא, אין לתאר כמה שהיה כייף.
זה התחיל בזה שהגמל בירר והבין שבמועדון שלו לא מעריכים במיוחד, בלשון המעטה, את המועדון שלמדתי בו ושלא באמת מתיחסים לפרחי הצלילה שמגיעים משם ככאלה שיודעים לצלול. מנהל המועדון אמר שמי שמגיע משם חייב לצלול צלילה מודרכת עם מדריך מהמועדון בין פעם לשלוש פעמים. אבל בגלל שהגמל הוא צולל כל כך מנוסה ובדרך להיות מדריך ובגלל שמכירים אותו במועדון, הוא הסכים שהגמל יצלול איתי וידריך אותי.
כשנפגשנו במועדון השכם בבוקר, אני הסתובבתי כה וכה וניסיתי להכיר ולהתחיל להתמצא והגמל שהגיע קצת אחרי נראה נרגש, אבל שמר פאסון ועזר לי להבין עם מי מדברים, ומאיפה לוקחים ציוד. אחר כך עזר לי להתלבש ולארגן את הציוד, בקושי נותן לי לעשות משהו.
הצצתי עליו ושאלתי – אתה מתרגש, גמל?
למה את חייבת לפתוח את הפה שלך? הוא ענה וניסה להסתיר את החיוך ללא הצלחה. (תרגום לעברית – כן).
אחר כך התעקש לקחת את המאזן והמיכל שלי עד לסירה, סוחב עליו גם את המאזן ומיכל שלו עצמו. אמרתי לו שזה מיותר לגמרי ושאני יכולה לקחת את הציוד שלי בשלושים המטרים שבין המועדון לחוף, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע.
עלינו לסירה עם שאר הצוללים, סידרנו את הציוד והפלגנו לנקודת ההתחלה.
חיכנו שהאחרים יתארגנו ויכנסו למים ואחר כך הוא עזר לי ללבוש את המאזן והסנפירים, להתגלגל אחורה למים (עדיין כייף אדיר) והתארגן בעצמו בזמן שאני צפתי במים וחיכיתי לו.
ניצלתי את זמן להציץ למטה לתוך המים. המים היו צלולים ונקיים, ובגלל העננות האפורה כהה גם היו בצבע כחול עמוק מהפנט.
הוא התגלגל מהסירה והתקרב אלי, תדרך אותי בקצרה לגבי מה ואיך אנחנו נעשה והתחלנו לשקוע.
כלומר הוא התחיל, כי אני נשארתי לצוף.
מסתבר שחליפת החמישה מילימטר הארוכה שסיפקו לי במועדון הציפה אותי ככה שהייתי צריכה עוד משקולות. בסירה היו עוד משקולות והגמל הוסיף אותן לחגורה שלי ויכולנו לשקוע סוף סוף.
תני נשיקה, הגמל אמר, מוותר על הפאסון שעליו שמר עד אותו רגע.
התנשקנו קצרות ומלוחות, בצורה מגושמת ומתנדנדת.
אני חושבת שהמשיט של הסירה הציץ וחייך.
בכל מהלך הצלילה שהינו בסביבת הסירה, ושייטנו בטופוגרפיה התת מימית עוצרת הנשימה. אולי אין שם את הצבעים והעושר את אילת, אבל היופי הוא מדהים. ובגלל שהים היה גבוה ביומיים שקדמו לצלילה, הרבה מאד יצורי ים יצאו ממחבואם – לוקוסים ענקיים, מלפפונים ים שחורים עם אצבעות בפתח הקדמי, חתולי ים, טריגון כזה או אחר (אני עוד לא מכירה מספיק את השמות) ולהקות של דגים קטנים ששטו מעלינו.
לאורך כל הצלילה החזקנו ידיים, יותר מטעמי חוסר איזון שלי מאשר רומנטיקה, אבל זה אפשר לנו לתקשר בלחיצות נרגשות ולהצביע זה לעיני זה על דברים מיוחדים שראינו.
אחרי כארבעים דקות המיכל שלי התחיל למצות את הנושא והתקרב להתרוקנות, ואנחנו עלינו, עצרנו לחנייה ההכרחית ואחר כך המשכנו לסירה, שם הגמל הוריד לי את הסנפירים, המשקולות, המאזן עם המיכל ואפשר לי לעלות בקלילות בסולם.
שאר הצוללים התחילו להתאסף, עלו לסירה וסיפרו על מה שראו בעומקים שאליהם צללו. חלקם גם צילמו עם מצלמות משוכללות והראו לי את הצילומים. וכולם היו נרגשים במיוחד מהעושר שהים חשף היום.
את לא מבינה איזו צלילת מתנה קיבלת, הגמל אמר, לא כל יום רואים את מה שראינו היום ובכמות שראינו היום, זה היה לכבודך, כנראה.
חזרנו למועדון, פרקנו את הציוד, התקלחנו ואני דיברתי עם המנהל של המועדון שאמר לי שעוד צלילה שתיים כאלה ונתחיל לדבר על קורס כוכב שני. תצברי נסיון, הוא אמר, אל תדאגי, נחשיב לך את הצלילות האלה כך או אחרת.
אחר כך הלכנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה קרוב.
כשסיימנו ויצאנו למכוניות, עמדנו עוד כמה רגעים ודיברנו.
עכשיו את רק צריכה להגיד לי מתי את רוצה ונעשה את זה שוב, הגמל אמר.
זה לא יעיק עלייך ויפריע לך להנות? שאלתי
ממש לא הוא אמר, גם ככה כל מי שבא בלי בן זוג מבקש להיות בן זוג שלי כי אני סבלני ומלמד ולא לוחץ לעשות דברים שקשים לשני.
הממממ, אמרתי, אני רואה שאני צריכה לעשות איזה שלט שנדביק לחליפה שלך, שיהיה כתוב עליו – אני עם פועה (כמעט אמרתי- אני של פועה, אבל עצרתי ברגע האחרון).
לא תמיד את פה, הוא אמר, אבל החיוך שלו היה מרוצה מאד.
על קצות האצבעות 