מכשולים

החיים שוב מערימים לי קשיים ומכשולים ולא מאפשרים לי את המפגשים הקטנים והחשובים עם הגמל.

כלומר, אנחנו נפגשים, אבל רק לדברים מהוגנים, כמו אוכל ושיחה. מדברים בטלפון לא מעט.

ואני, אני צריכה מגע. וסקס. צורך שהולך וגובר ככל שאי אפשר יותר זמן.

 

עוד לא אמרתי לו כלום, כי נראה לי שהוא חי עם זה בשלום. מקבל את המציאות כפי שהיא ולא מנסה לחפש איך אפשר אחרת.

אולי זה לא חסר לו כמו לי.

אולי לא בכלל.

ואין לי כוח ויכולת לעמוד כרגע מול אפשרות כזו. שהוא לא רוצה אותי כמו שאני אותו, אז אני לא אומרת כלום. להגיד שאני צריכה זה לחשוף חולשה ולהפוך לנזקקת. עמדה שאני שונאת להיות בה.

מצד שני יכול להיות שהוא סתם לא רוצה להעמיס עלי ולבוא בדרישות. יש בו את הצד הזה של ההתחשבות היתרה. עד כדי להתעלם מצרכיו שלו. אם הם קיימים, כמובן.

 

זה מתחיל לכרסם בי.

הצורך הזה, האדיר.

כמו רעב מתגבר.

 

אני צריכה מגע וסקס ואת השקט הזה של שחרור מוחלט מהבלי החיים, ממטלותיהם וחובותיהם וכל הדברים שצריכים להעשות.

כמה שעות של שקט ושכחה והליכה קטנה לאיבוד נעים וטוב. אני צריכה את הבועה הקטנה של השפיות. שמאפשרת את השפיות.

 

אולי אם הייתי יודעת שיש תאריך תפוגה לאי האפשרות הזאת, אולי היה לי קל יותר, אבל כמו שזה נראה כעת, זה יקח הרבה זמן. הרבה מאד, הרבה מעבר לאופק העתיד הנראה לעין.

סוף השבוע כבר לא נוצץ לי בתום ימים ארוכים של עבודה, לא קורץ לי ורומז לי שיש למה לחכות. סתם עוד יום ועוד יום. סתם.

בכלל לא קל לעבור ככה שבוע אחרי שבוע, בלי שום אינטרס להגיע לסופו. בלי פרס.

 

אולי אני פשוט צריכה להגיד לו שאני רוצה שימצא לי זמן ומקום.

בטוח עדיף שדברים יאמרו בגלוי ובבירור.

 

עוד יום יומיים הצורך שלי יתגבר עוד יותר ויגבר עלי. ואז בטח אגיד לו.

 

 

 

50 תגובות בנושא “מכשולים

  1. אני עם עדה. אני גם חושבת שזה לא רק שמעיד על חולשה, אלא להיפך, מחמיא מאוד. לדעתי הגמל ירגיש נפלא אם תגידי לו שאת צריכה מפגשמגע, אמיתי ומפרק. אני בטוחה שגם הוא צריך. 

    אהבתי

      1. לגמרי סיזיפוס. אני עושה לעצמי מערכת של תמורות קטנות להנעה (כל כך וכך מחברות אני ברשת לשתי דקות) כדי לשמור על שפיות. 

        אהבתי

    1. אני יודעת, זו רק תפיסת העולם שלי. בכל זאתאני מאמינה שזה לחשוף את הבטן הרכה, להגיד שאת נזקקת ולשים את אושרך בידיו של מישהו אחר. לא בלתי אפשרי, אבל קשה.

      אהבתי

      1. זה להסכים להיות במצב שבן יכולה להיות פגיעה. כן, זה להסכים לקחת סיכון.

        מצד שני זו קצת נאיביות לחשוב שרק ככה אפשר לפגוע בנו, שאם לא נחשוף לא ניפגע. זה קצת כמו להסתתר מאחורי גזע עץ צר ולהאמין שלא רואים אותנו

        אהבתי

  2. לבקש ממנו לפנות לך זמן, מבלי להכיר את הסיטואציה, נשמע כמו רעיון אדיר. עדיף מאשר לחכות שתהיי במצב נואש ואז עושים דברים נואשים ובצורה שבדרך כלל לא מכבדת את עצמינו או את מידת החשיפה הרצויה לך.

    אהבתי

  3. אני מבינה שזה יכול להיות מביך, בפרט שאת לא יודעת אם יש בעיה או לא? מסכימה עם מה שכתבו מעלי. את יכולה להגיד לו שאת מתגעגעת אליו… ולמצוא לזה מילים 🙂
    לא הבנתי, אתם נפגשים בחוץ? כלומר לא מתאפשרת סיטואציה אינטימית ביניכם? ואם כך, לא פשוט יותר להזמין אותו אלייך, או את עצמך אליו, אם זה נוח? ואם את איתו במקום פרטי, אז מה יותר פשוט מלשלוח אליו ידיים 🙂 אם יש בעיה שהיא לא טכנית, תגלי את זה אז. מקווה שזה רק עניין טכני 🙂

    אהבתי

    1. אני יכולה להגיד אבל אני לא אוהבת להיות בעמדה הנזקקת, זו שצריכה שיעשו לה טובות. 
      חלק הדפקטיות שלי. בגלל זה לא הבנתי למה ביקשת מההוא שישאיר לך משהו ממנו בכל פעם. וגם קצת קינאתי שהיה ך מספיק כוח להגיד שאת צריכה ורוצה.

      אהבתי

  4. מהצד הגברי אני עם הנשים.
    מניסיון שלי, זוגתי יודעת מתי לומר לי דברים "נכונים" כדי לגרום לי להנות ולענג אותה והיא יודעת גם לבוא ולדבר וגם אני. שיחה תמיד פותרת בעיות או מסדרת את החיים יותר טוב.

    אהבתי

  5. אני לגמרי מבינה את החשש לחשוף את הבטן הרכה, את הצורך….השאלה היא כמובן מתי פיתחת את תבנית המחשבה הזאת? מול מה ומול מי, בעיקר. כי יש כמובן סיכוי סביר שהיא בכלל לא רלוונטית מול הגמל…..
    זה מה שקורה לנו, אנחני נפגעים ממישהו ומפתחים מנגנוני הגנה אי מסקנות איך צריך להתנהג להבא בסיטואציות דומות, אבל אז זה מופעל אוטומטית גם מול מי שבחיים לא יפגע בנו כך….בדקי עם עצמך ממתי זה כך אצלך…..

    אהבתי

    1. אני יודעת בדיוק מאיפה זה בא וממתי. זו למידה ברורה וחד משמעית מהילדות שלי, תובנה שהתמשכה על פני שנים. למדתי שאסור להיות חלשה ופגיעה.
      ככה זה בטבע, החלשים נפגעים.
      אין חמלה ואין רחמים ומי שאינו רוצה להטרף, עדיף לו שיראה כאילו הוא טורף, או לפחות חזק ומפחיד לכל הפחות.

      יכול להיות שזה לא רלוונטי מול הגמל, אבל גם בקשרים עם אנשים, להיות נזקקת, לבקש טובה, זה לשים את האושר שלך בידיים של מישהו אחר. והשאלה היא אם את סומכת עליו שלא יפגע בך.

      אהבתי

      1. מה שיכול לעזור כמובן הוא להיזכר במקרה אחד כזה ספציפי – מהילדות הרחוקה ככל האפשר – לשחזר את הסיטואציה, בת כמה היית, איפה היית, עם מי זה היה, מה קרה, מי אמר למי מה, איך הגיבו, מה הרגשת…ואם הכל היה אפשרי אז – מה היית (כילדה) עושה או אומרת כדי להרגיש טוב יותר. ואם היית שם עכשיו כמבוגרת – איך היית עוזרת לילדה שהיית, מה היית אומרת או עושה לה או למישהו אחר כדי להקל על סבלה, על פגיעתה? התהליך הזה של פירוק הזיכרון עוזר להמיס חלק מהחוויה הזאת מהגוף. ומה שמשתחרר מפנה מקום לאפשרויות חדשות. 
        אגב – זה לא שאת צריכה לסמוך עליו שהוא לא יפגע בך, זה שאת צריכה לסמוך על עצמך שלא משנה מה יקרה – את תוכלי להתמודד עם זה. וזה הכי קשה…….

        אהבתי

      2. הטכניקות האלו לא ממש מצליחות לעבוד עלי, אולי בגלל שאני לא ממש מאמינה בהן. אני מבינה שהן נהדרות לאנשים אחרים ואני קצת מקנאה במי שמצליח להעזר בטכניקות כאלה.
        אני קוראת אצלך שזה עובד אצלך בצורה נהדרת.

        דווקא החלק השני קל לי, אני יודעת שאני יכולה להתמודד עם דברים קשים. עשתי את זה בעבר ואני אעשה גם בעתיד. ככל שידרש. לא שאני נהנית מזה, אבל מה שצריך – אני עושה.

        אהבתי

      3. אני לגמרי מבינה ומקבלת שאת לא מאמינה בטכניקות כאלה.
        מצד שני – זה לא דורש ממך אמונה – לנסות. אם יבוא לך פעם…

        מה שאני נתקלתי בו בעיקר (גם על עצמי, דרך אגב, בתחילת הדרך שלי באימון סאטיה וגם על אחרים) הוא התנגדות. אנחנו מתנגדים. משהו גורם לנו להתנגד. אני זוכרת שהייתי יושבת מול המאמנת הקודמת שלי וחושבת "אוף, עוד פעם מה אני חשה בגוף? עוד פעם הנשימה? מה היא מפסיקה אותי באמצע הדיבור?" כי זה קונצפט שמוזר להתחבר אליו. וזה בסדר. כמו שלמדתי להסכים לשים לב לנשימה ולתחושות, אחר כך למדתי להסכים לשהות בתוך אותן תחושות (להישאר קצת עם הכעס, עם הפחד, עם העצב) בלי לעשות שום דבר בנידון – ובלי לשים לב התוצאות התחילו להגיע. בקטן, בעדינות, בלי רוח וצלצולים. אבל זה קרה כמובן רק כשהתחלתי להסכים…

        אהבתי

      4. התנגדות היא המילה. אני בהחלט מרגישה התנגדות.

        בסופו של דבר, טכניקה כזו או אחרת לא באמת תשנה את החיים שלי, זה לא ישפיע על אנשים אחרים. ולגבי עצמי, אני מצליחה להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לי. אני לומדת מעצמי לא רע. (חברה שלי הלכה לימימה להתמודד עם אבדן קשה וחזרה לספר על הדברים שהיא למדה, הייתי מופתעת לגלות שאלו בדיוק הדברים שלימדתי את עצמי לעשות) אני לא מושלמת ולא יודעת להתמודד עם הכל, אבל יש לי הגיון , שכל ישר ועקשנות ולרוב אני מצליחה.

        אגב, אחת הדרכים שלי להתמודד, זה לבוא לפה ולהתבכיין, לקבל עצות טובות ורעיונות מעולים, חיבוק, תמיכה ועידוד ולפעמים גם בעיטה בתחת.

        אהבתי

  6. מאוד קשה לדעת מה נכון לזוג אחר. יש סיבות לזה שאת חוששת להגיד, כמו שאמפי, חלקן לא קשורות לקשר הזה אבל יכול להיות שחלקן כן. 
    אני חושבת שאם מביך אותך להגיד במפורש, ואולי להשמע כדורשת, אפשר לקבוע מפגש במקום שמאפשר אינטימיות, ולתת לדברים לקרות מעצמם, זה גם סוג של יוזמה. שקטה, אבל אולי אפקטיבית. כתבת שהוא קורא לך תמנון כשאת "שולחת ידים". לשולחת ידים יש קונוטציה שלילית, וגם לתמנון. זה לא ממש מזמין יוזמה שלך. 
    אולי הוא צריך מוכנות ריגשית ונפשית לחיבור של מגע, אולי הוא צריך להרגיש רצוי. אני לא יודעת. בסוף שבוע יש המון שעות בהן אפשר להפגש וליצור אינטימיות, ואינטימיות יכולה להוביל למגע. אולי צריך להגדיר סדר עדיפויות אחר שבו הפגישות האינטימיות שלך ושל הגמל די למעלה ברשימה.

    אהבתי

    1. הי וברוכה הבאה
      הבעיה היא לא ביצירת אינטימיות או ברצון ליצור אותה.
      יש בעיות טכניות שהופכות את מציאת המקום והזמן לקשה עד מאד. אין לי בעיה להגיד לגמל מה אני רוצה וכמה, זה רק שיש עכשיו מכשולים על הדרך וכדי לעקוף אותם ידרשו פרקטיקות לא פשוטות לשנינו.
      אני לא בטוחה עד כמה הוא מוכן לעשות דברים על מנת לעקוף את המכשולים. ומפה נובעת הבעיה, פחות או יותר.

      ללשלוח ידיים וללהיות תמנון אין ביננו קונוטציות שליליות בכלל, להיפך

      אהבתי

      1. שמחה לשמוע, כי ליזום מגע ולהיות תמנון זה נפלא בעיני. 🙂

        ניסיתי לקרוא קצת אחורה ולהבין מה המכשולים, אבל לא הצלחתי. אם זה לא חושף מדי – תוכלי להסביר לי מה הם?

        אהבתי

      2. לא יכולה להסביר… יש חלקים שלמים , גדולים ונרחבים מחיי שאני לא כותבת עליהם כלל. חלקים שנוגעים לאחרים ועלולים לחשוף את פרטיותם (למרות שהם לא יודעים על הבלוג) גם על הגמל אני לא כותבת הכל.
        זה משאיר את הבלוג חסר ומעט חידתי ומוציא אותי טמבלית מידי פעם, כי הסיבות לדברים לא תמיד ברורות.
        זה המחיר שאני משלמת על שמירה מסויימת על פרטיות…

        אהבתי

  7. אמרו את זה קודם, לפני…

    אני לא חושב שאשנה את העולם, אבל בהחלט חושב שאם אנשים ידברו יותר אחד עם השני ופחות יצפו שיבינו אותם בלי להגיד את שעל ליבם, העולם יהיה מקום הרבה יותר נעים לכולם.

    זה לא תמיד קל, ולא תמיד פשוט להגיד, אבל התוצאה, לרוב, חיובית, ואם היא לא חיובית, אז יש בעיה הרבה יותר עמוקה.

    אהבתי

    1. ומה מפחיד אותנו אם לא הסיכוי לבעיות עמוקות ומהותיות ?
      הרי אי ההבנות הקטנות הן כלום, מה שמפחיד זה ה- מה אם.. שמסתתר מאחוריהן.

      אהבתי

  8. יש המון מכשולים לכולם בדרך…מקווה שתתגברי על שלך.
    על שלי? אני לא יודע אם אתגבר…אני מספר עליהם בבלוג שלי אבל זה פשוט לא עוזר לפרוק…אני מקווה ששנינו נתגבר על המכשולים שלנו

    אהבתי

  9. היוש פועה 🙂 האם הצורך *שהוא ירצה אותך כמו שאת רוצה אותו* גדול יותר מהצורך להיות איתו כמה שעות?

    אהבתי

    1. שלום דרלינג!!
      זה לא עומד אחד מול השני, זה אחד משלים או מאפשר את השני.
      אם הוא ירצה אותי כמו אני אותו הוא יעשה מאמץ לשנות דברים ולהפגש…

      בנתיים זרמו קצת מים בירקון והוא עשה מאמץ מסויים, ונפגשנו קצת למילוי מצברים. עדיין לא המאמץ שאני קיויתי לו, אבל בהחלט מאמץ שמעיד על רצון אמיתי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s