חדירה לפרטיות

אתמול התיישבה ליידי אחת הסטודנטית, נקרא לה עצית.

היא מהקבוצה של עובדי המכללה שלומדים איתנו את התואר. זה נותן לנו יתרונות של קשר יותר קרוב עם המערכת, אבל הן עצמן קצת אמביוולנטיות לגבינו ומרגישות לא שייכות לקבוצה.

עצית היתה מאד מסוייגת לגבי. שמרה מרחק והסתכלה עלי מתחילת השנה בסוג של אלכסון.

אני מכירה את זה. אני עושה רושה של אשה חזקה ויש אנשים שזה מרתיע אותם.

פעם עוד הייתי מנסה למצוא את הדרך להתחבב על המתרחקים ממני, אבל היום אין לי צורך.

מי שלא רוצה לחבב אותי לא חייב.

אולי בגלל שלא ממש אכפת לי, היא התחילה להתקרב אלי, להגיד שלום, לשאול בשלומי ולהגיב בחביבות יחסית לדברים שאני אומרת (בהפסקות כשכולנו יושבים ומדברים). איכשהו, כשהיא מחייכת למשהו שאמרתי, החיוך לא מגיע לעיניים שלה. המבט שלה נשאר תמיד חשדני ולא בוטח.

 

אתמול כאמור, היא התיישבה ליידי, אמרה כמה דברים הקשיבה לאחרים ואז, תוך שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש במבט ארוך, שלפה Out of the blue את השאלה המדהימה הבאה: תגידי, יש לך מישהו?

באמת שאלה בלי קשר לשום נושא שדיברנו עליו, בלי קשר לקירבה (שאין ביננו) או אפילו לשיתוף הדדי ומאוזן של דברים אישיים (שלא קיים). סתם כך, שאלה. מלווה באותו מבט סורק ובוחן. מבט שעולה מהרגליים ועד לראש.

 

אני, אתם מכירים אותי כבר, אוהבת לחלוק פרטים אישיים וששה לקראת זה בערך כמו שאני ששה לקראת בדיקה גניקולוגית.

לרגע נאלמתי ושאלתי את עצמי במהירות איך בדיוק אני אמורה לענות על השאלה הזו?

התלבטתי בין –

1. למה את שואלת?

2. אני לבד וטוב לי.

3. כן יש לי מישהו.

 

שתי השאלות הראשונות היו ממשיכות את השיחה מעבר לרצוי לי ומעוררות סוג של עוינות, לכן החלטתי שלא כזה נורא אם אגיד משהו אישי על עצמי ואמרתי לה ש- כן יש לי מישהו. הוא לא גר איתי והיחסים הם לא קונבנציונליים, בסגנון עדות הבית המשותף והחיים המשותפים.

היא אמרה – אבל את לא לבד, נכון, יש לך עם מי לדבר ועם מי לבלות וסקס וזה.

אמרתי – יש לי. בטון נועל וסוגר ומאד לא מזמין.

והיא שקיבלה את מבוקשה המשיכה לנעוץ לי מבט בפנים עוד כמה שניות ואחר כך עברה להתמקד בדברים אחרים שהם לא אני.

 

מצד אחד, חוויה פולשנית ברמות על. מרגיש לי נורא שמישהו נכנס לי ככה לתוך התחתונים בלי שביקשתי או רציתי. לא סביר ולא נורמלי לשתף בלי הדדיות. ובלי רצון.

מצד שני, זו הדרך החברתית המקובלת לסווג ולמקם אותי , כדי שיהיה נוח יותר חברתית להתייחס אלי. ברור לי שאנשים חייבים סיווגים ואירגון כדי לדעת איך להתייחס לאדם שמולם. ואני הייתי בשבילה כנראה סוג של חידה.

אם אני רוצה להחשב לחברותית בקבוצה הזו, אני צריכה לשתף פעולה עם הקבוצה, עד רמה מסויימת.

 

לקח לי זמן לנסח לעצמי מה הפריע לי כל כך, ובעיקר למה נעניתי בסופו של דבר לפלישה.

ותודה ל sour jane  שהפוסט שלה והמחשבה שהוא עורר עזרו לי להבין מה אני חושבת ומה אני מרגישה בנוגע לכל האירוע.

ארוחת יום הולדת

מאחר וסוף סוף הסתדרו הכוכבים ככה שיהיה זמן שבו אוכל לבלות עם הגמל בילויים קצת יותר זוגיים, הזמנתי אותו לארוחת ערב במסעדה החביבה עלינו. אותו אורח פלא שסידר את הכוכבים דאג לכך שגם הגמל יהיה פנוי ויוכל להגיע.

כיוון שהוא מגיע מרחוק,הגמל יצא בזמן כדי להגיע אלי כך שניסע למסעדה בלי לחץ זמן.

כמובן שהוא נתקע בפקק של תאונת דרכים ואיחר בארבעים דקות.

 

במהלך ההמתנה האינסופית בפקק שקלנו ללכת למסעדה אחרת אם הפקק ימשך עוד זמן רב, כי המטבח במסעדה שלנו נסגר בשעה עשר.

לא הצלחתי לחשוב על אלטרנטיבה סבירה, בעיקר בגלל שרציתי את האנטריקוט המשובח שמובטח לי במסעדה שלי.

התקשרתי למסעדה להודיע על איחור של חצי שעה, ליתר בטחון, בתקווה שזו באמת תהיה חצי שעה. מי שענתה לטלפון נשמעה לא מאד מרוצה, אבל קיבלה את הדין. איחור של חצי שעה זה בסדר, היא אמרה. חשבתי שבטח המסעדה מפוצצת וטוב שיהיה לנו מקום.

 

הגמל הגיע, יצאתי אליו החוצה אפילו מבלי שנכנס לבית ויצאנו לדרך.

שנינו כבר היינו רעבים מאד, אבל אסירי תודה שנגיע בזמן למסעדה שלנו ושלא נצטרך להתפשר על מסעדה אחרת שאנחנו פחות רוצים.

שמחנו גם שיהיה לנו מקום במסעדה, כבר היו פעמים שרצינו ללכת למסעדה ולא היה מקום.

 

כשהגענו למסעדה גילינו שאנחנו לבד.

ממש ממש לבד.

השף הצעיר והמקסים הציץ מחלון המטבח ושאל לשלומנו, התעניין בפקק של הגמל ושמח שהגענו. הוא סיפר לנו שהמסעדה הכי ריקה שהוא זוכר מאז שהתחיל לעבוד בה, אולי בגלל החום הכבד.

הסו שף שלו עשה שלום מאחריו והמלצרית הצביעה על השולחן שערכה לנו.

הלכנו לאורך המסעדה והתיישבנו דווקא בשולחן שהכינה לנו ולא באף אחד אחר.

ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים לאכול ואמרנו את זה למלצרית שהביאה לנו את התפריטים, עוד לפני שהניחה אותם על השולחן.

אמרנו לה גם איזו מנה ראשונה אנחנו רוצים והיא התפלאה על הבקיאות שלנו בתפריט.

הסברנו לה שאנחנו מגיעים למסעדה הזו חמש-שש פעמים בשנה ואנחנו מכירים את התפריט והאוכל מלפנים ומאחור.

 

אני ביקשתי את האנטריקוט שלהם שתמיד הוא מנת היום ולא נמצא בתפריט הקבוע, והגמל ביקש נתח קצבים.

המלצרית הביאה לנו את המתאבנים המיוחדים של המסעדה וכוסות קאווה.

היין היה טעים, אז שתיתי גם את של הגמל.

 

סלט הפתיחה הגיע במהירות ואנחנו התחלנו לאכול, עם מוזיקת רקע ברזילאית שקטה ונעימה.

מאחר והמסעדה היתה ריקה חלוטין , שוחחנו וצחקנו בקול רם ונהנינו מאד.

המלצרית עקבה אחרינו מרחוק ובאה לקחת את הצלחות הריקות ולשאול האם אנחנו מוכנים למנה העיקרית.

במסעדה השקטה, מעל לקול המוזיקה יכולתי לשמוע את האנטריקוט שלי נצלה, טרי וחם ומדויק.

 

לאחר שהמנות הוגשו, צוות המסעדה התרווח קצת בעצמו, הם הכינו לעצמם שתיה ואכלו משהו.

זה שימח אותי, הנינוחות שלהם והתחושה השמחה והרגועה שהיתה.

 

הגמל ואני שקענו באכילה שקטה.

יש מעט מאד סוגי מזון שמענגים כמו בשר עשוי היטב.

רך ועסיסי ובעל טעם עשיר וחם.

צרוב מבחוץ ואדמדם מבפנים.

הגמל נתן לי לטעום נתח מובחר מנתח הקצבים שלו ואני נתתי לו לטעום מהאנטריקוט שלי, שנינו משתוקקים לשתף האחד את השני בעונג שאנחנו חווים. שנינו נהנינו מהטעם של המנה של השני, אבל שמחנו על הבחירה שלנו עצמנו. אין לי ספק שהמנה שלי היתה טובה יותר. אני בטוחה שהגמל חושב ככה על המנה שלו.

 

כשסיימנו, הגמל אמר שאפילו אם יגישו לו קינוח שוקולד הוא לא יהיה מסוגל אפילו לטעום.

אז לא אמרתי לו שתיכף יגישו לנו פלטת קינוחים, רק הצעתי לו לשתות קפה.

הזמנו קפה בשבילו ותה נענע בשבילי.

יחד עם כוסות השתיה החמה הגיע מגש קינוחים קטן, עם שלושה סוגי קינוחים, שהטוב בהם היה קרם ברולה קפוא למחצה עם פירות יער מעליו.

הוא אכל,בטח שאכל, אי אפשר היה שלא.

 

אחר כך הזמנו חשבון ויצאנו מהמסעדה יחד השף.

הלכנו לאט לאוטו, משוחחים וצוחקים.

מביטים לשמיים שהיו מלאי כוכבים ומרגישים שמחים ומסופקים מאד.

זו היתה אחת הארוחות הכיפיות ביותר שאכלנו שם, או בכלל.

בעצם זה היה סוג של תחליף לארוחת היום הולדת השנתית שלא ערכתי השנה.

תחליף מעולה שחסך לי את הצורך לפנות, לנקות ולסדר לפני שמתפנים לעיסוקים נעימים יותר.

 

 

בין הסדינים

יש לי חולשה למצעים.

אני, שדוגלת בצריכה נבונה ומתונה של כל השפע שמקיף אותנו, עומדת די חסרת אונים כשזה מגיע למצעים חדשים. כל השליטה העצמית שלי הולכת לאיבוד כשזה מגיע למצעים. הבגרות והאחריות יוצאות לחופשה שנתית בלי להשאיר מספר טלפון למקרי חירום.

 

וגם יש לי דרישות.

פעם היו לי מצעים סינטטיים , או סינטטיים למחצה, כאלה שעושים 'גולגולים' של בד אחרי מספר כביסות, כאלה שמזיעים בהם, כאלה שאינם נעימים למגע. אבל אלה היו המצעים שהיו. לא חשבתי ולא ידעתי שיש אחרים או שאפשר אחרת.

כן, קראתי בספרים על 'מצעי פשתן קרירים' אבל זה היה בדיוני לחלוטין בעיני, בדיוק כמו הסיפור עצמו.

באופן לא מודע אהבתי תמיד את מצעי הכותנה הישנים, העבים, הרכים והכבדים.

מה אהבתי, עדיין אוהבת . עדיין יש לי אותם. הם כל כך טובים, שגם כשהם בני יותר משלושים שנה, הם עדיין נראים ומרגישים כמו חדשים. לא נשארו לי סדינים, אבל נשארו לי ציפות ואני דבקה בהן.

הן בעיקר שוכבות בארון, ואם מגיע מישהו להתארח, הוא זוכה לציפות האהובות , הרכות והנעימות שלי.

אני עצמי משתמשת באחד מהסטים הרבים (מידי) שיש לי.

 

נקודת המפנה בהבנת המצעים שלי הגיעה לאחר החתונה.

אחת ממתנות החתונה שקיבלנו היתה סט קיץ, סדין ושתי ציפיות של מצעי סאטן כותנה, בצבעים עזים.

התחושה של המצעים היתה בבחינת הארה או התגלות.

ראיתי את האור. וזה עוד היה בחושך!

מאותו היום לא יכולתי לסבול את המצעים שכל אחד מאיתנו הביא למיטה הזוגיות. לא היתה לי הרבה ברירה, כי כסף לא היה בנמצא במיוחד, אבל המודעות התעוררה, ובמהלך הנישואין התחלתי לקנות לאט לאט סטים של כותנה מלאה, התרגלתי לתחושה הנעימה והטובה של חומר טוב.

לאחר הגירושין, לא היה דבר ששמחתי לתת לגרוש יותר מהמצעים הסינטטיים שלא אהבתי, והדבר הראשון שקניתי היו מצעים חדשים שסימלו לי יותר מכל, התחלה חדשה.

 

[הערת ביניים, מישהו מבין מה הרעיון של סט קיץ נטול ציפה? כי אני לא]

 

קניה מקרית מוצלחת במיוחד של מצעי כיתן באיכות מעולה גילתה לי שיש שוני גם בטיב מצעי הכותנה. לא מספיק להגיד כותנה 100 אחוז. יש משמעות גם לצפיפות החוטים, להיות הכותנה סרוקה , פרקל או סאטן, ואין מה לעשות, במקרה הזה, מותג שווה איכות.

את המצעים הטובים ביותר שלי קניתי בכיתן.

 

המצב היום הוא שארון המצעים שלי מתפוצץ מסטים של מצעי כותנה משובחת ונעימה, בצפיפות חוטים גדולה, בצבעים שאני אוהבת. כאלה שממלאים אותי שמחה כשאני מותחת אותם על פני המזרון. איזו הנאה חושנית או חושית, כמו שמרגישים כששומעים שיר אהוב או כמו שמריחים ריח טוב של לחם טרי. הצבעים והמרקם מעוררים בי אותו דגדוג של עונג.

 

אני לא צריכה עוד מצעים.

זה מה שאמרתי לעצמי כשהלכתי לתערוכת המצעים אתמול.

נכון שפרסמו שמדובר במצעים מהמתפרה של כיתן, ונכון שהמחירים נמוכים כי הם לא ממותגים, אבל אני ממש לא צריכה מצעים, יש לי מספיק.

יותר נכון, אין לי מקום בארון.

חבל ללכת בכלל. אין בשביל מה.

גם אם יש שם מציאות, אני לא צריכה אותן.

ככה אמרתי לעצמי בעוד פוסעת ככפוית שד לעבר התערוכה.

 

בתערוכה עצמה פנה אלי המוכר ושאל מה אני רוצה, הסברתי לו שאני לא רוצה, אבל על כל מקרה אמרתי לו מה אני מחפשת במצעים.

 הוא הוביל אותי למצעים האיכותיים באמת, דיפדפתי בהם הלוך ושוב , במשך שתי דקות שלמות, עד שסט אחד תפס את עיני וממש כפה את עצמו עלי. בניגוד לרצוני המפורש.

אין לי הסבר אחר לעובדה שעשר דקות אחר כך יצאתי משם עם סט מצעים של כותנה פרקל בצפיפות גבוהה (יפיפה, מקסיים ומרגש!) מיותר לחלוטין בידי. ופסעתי הכיוון ביתי תוהה איפה אדחוף אותו ומה חשבתי לעצמי בכלל שקניתי אותו.

תוהה, אבל מאושרת.

המצעים יפיפיים!

 

הממממם… אם אני חושבת על זה,על מצעי פשתן אף פעם לא ישנתי ולא הרגשתי. מעניין….

מרגישה טיפשה

אני ומספרים לא מסתדרים כל כך טוב.

אני חושבת שזה היה מאז ומעולם, אבל גם מה שעוד איכשהו הסתדר, אבד באופן סופי וסופני בקיץ שבין כיתה ח' לכיתה ט'.

 

באותו הקיץ עברתי ניתוח אורתופדי גדול שלאחריו הפסדתי חודש וחצי לימודים.

וכשחזרתי לבית הספר נפער כבר פער גדול ביני לבין שאר התלמידים.

במקצועות ההומאניים לא היתה לי בעיה להשלים, אבל במתמטיקה לא היה לי שום סיכוי.

במהירות שיא התדרדרתי מהקבצה להקבצה עד שהגעתי לאחרונה שאין מתחתיה כלום.

 

את המורה לריסה אני לא יכולה לשכוח.

מטופלת בכיתה של חסרי תוחלת וחסרי יכולת מתמטית מינימלית. ובעיקר חסרי כל רצון ואמונה, מאכלסי הכיתה היו מרעישים ומדברים, לא קולטים כלום. והוריד הכחלחל במצחה של לריסה היה מתנפח בעת שפניה היו מאדימות. את רוב זמנה העבירה לריסה בכעס גדול ותסכול על שוכני הכיתה.

בעצם, זה הדבר היחיד שאני זוכרת משיעורי המתמטיקה. הוריד במצח של לריסה.

את שאר התיכון העברתי בסוג של ריחוף מתחת לרדאר המתמטי. כמובן שלא עשיתי בגרות במתמטיקה.

אנשים שמגיעים להקבצה האחרונה במתמטיקה, אין להם סכוי.

 

אחרי הצבא החלטתי שהגיע הזמן ללמוד והלכתי לפרוייקט בגרות אקסטרנית במכללה.

אמרו לנו לבחור איזו רמה של מתמטיקה אנחנו רוצים ללמוד לבגרות, ואני באופטימיות שאין כדוגמתה נכנסתי לכיתה של ארבע יחידות.

המורה בכיתה פתח את השיעור הראשון במילים – אני יוצא מהנחה שכולכם יודעים לפתור משוואה עם נעלם אחד, אז אנחנו נעשה על הנושא חזרה קצרה ונמשיך למשוואות עם שני נעלמים.

הרגשתי טיפשה כפולה. גם לא יודעת כלום וגם מתיימרת לדעת.

יצאתי עם דמעות בעינים. איזה סיכוי יש לי להצליח?

בשיעור הבא כבר נכנסתי לכיתה של שלוש היחידות.

המורה שם אמרה, אני מבינה שלא באתם לפה כי הייתם מצטיינים בלימודים בתיכון ולכן אנחנו מתחילים מהתחלה.

אנחנו מתחילם בשברים. פשוטים. מי שיודע יזכר ומי שלא יודע ילמד.

 

התחלנו בהתחלה, למדנו את הבסיס ועליו בנינו את המבנה כולו. כמו בבית ספר יסודי.

הגענו גם למשוואות עם נעלם אחד ועם שני נעלמים, ואפילו פתרנו אותן.

ברגע שהבנתי את הרעיון, זה היה כמו משחק, אפילו נהניתי.

במבחן הבגרות עצמו קיבלתי ציון של 96 או 98 וחשבתי שניצחתי את הפחד ממספרים.

 

אבל כנראה שזה טבוע בי עמוק מאד.

התגובה הראשונה שלי לכל חישוב מתמטי ויהיה הפשוט ביותר היא תגובת בהלה שכוללת בלק אאוט מוחלט.

לא מבינה, לא מבינה, לא מבינה. לא יודעת מה לעשות, מה לעשות? מה לעשות??! 

הדופק עולה, הנשימה מתקצרת ואני יודעת שלעולם לא אצליח להבין את הסבך שיוצרים המספרים. 

 

גם עכשיו, באחד הקורסים, אני נדרשת לפעולות מתמטיות די בסיסיות, קצת חישובי אחוזים, קצת שברים, קצת ערכים משולשים, מידי פעם חידות קלות מסוג זה או אחר, אבל אני , רק רואה מספרים ומייד לא מבינה. אני יודעת שאני יודעת לפתור, אני יודעת שפתרתי בעבר, אבל אני פשוט לא מצליחה. מנסה, מסתבכת, כושלת, שוקעת עמוק יותר ויותר בביצת היאוש והתסכול. מרגישה כל כך טיפשה.

 

אחרי שבת של תסכול שבה לא הצלחתי כלום, ביקשתי את עזרתו של הגמל. לקח לי זמן לבקש עזרה, כי התביישתי להודות שאני כל כך גרועה. אבל הגמל גם יודע, וגם יודע ללמד. גם נהנה מהלימוד וגם נותן הרגשה שאני לא הכי טיפשה בעולם.

לאט ובסבלנות הוא הסביר לי את מה שברור לו לגמרי, ואני הצלחתי חלקית.

 

בנתיים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית התברר שהבעיה היא לא רק המתמטיקה, אלא הדרישות ללימוד עצמי של חומר, שלא קיבלנו ולו רמז לו בכיתה ופרק הזמן הקצרצר שניתן לנו לעשות את העבודה. זו הקלה לדעת שלא רק אני כשלתי. צרת רבים וזה.

ביקשנו דחיה מהמרצה והיא נענתה לנו ונתנה דחיה.

בשיעור  הבא שלה, הבינה את גודל הטעות והקדישה את הזמן כולו להסבר ולימוד של הבסיס שבעזרתו נוכל לפתור את התרגיל.

כתבה על הלוח וכתבה , נוסחאות , גרפים והמחשות.

אני צילמתי את הלוח לגמל ושלחתי לו שיראה כמה נדרש מהמרצה כדי להסביר את מה שביקשה שנלמד לבד.

והוא בחן את הצילום ואמר שהוא מבין מה היא כתבה ומה התכוונה. לכן שלחתי לו את כל התרגיל. אם הוא חושב שהוא מבין, שיוכל לוודא.

הוא הבין ופתר את התרגיל, שלח לי הודעה שהוא מוכן לעזור ברגע שאצטרך.

 

השבת ישבתי שוב לפתור את התרגיל עמוס המספרים.

לאט ובסבלנות חצבתי את הדרך. מתנדנדת על רגליים מתמטיות לא יציבות, צעד אחרי צעד. נסמכת על הקביים שקבלנו בשיעור.

פסחתי על שתי סעיפים, או על שני סעיפים, שלא הבנתי איך לחשב, ואת התרגיל הפתור כמעט-עד-הסוף שלחתי לגמל שיגיד לי מה הוא חושב.

הגמל התקשר, וכמו מורה טוב, שיבח אותי על ההצלחה המזהירה, הסביר לי בסבלנות איך לחשב את החישובים בסעיפים החסרים. שמח שהבנתי והתגאה בהבנתי כאילו שזה משהו שראוי להתגאות בו. גרם לי להרגיש מוצלחת לרגע.

כאילו לא הכל אבוד, כאילו בגיל 47 אצליח להשתלט על חרדת המתמטיקה שלי ולסמוך קצת יותר על עצמי.

 

אני יודעת שזה כבר לא יקרה, אבל לפחות יש את הגמל שגורם לי לרגע להרגיש קצת פחות טיפשה.

 

 

בלון אדום

באמת לא יפה מצידי שרק בערב אני כותבת לכם

אבל היום היה יום עמוס בחופש ושמחה והנאה אמיתית, כמו שרק חופש עם אנשים אהובים יודע להיות.

 

צרובת שמש, עייפה ומאושרת אני מאחלת לעצמי שירבו ימים כמו זה, שרב בהם הטוב והשמח.

מלאים באור טוב ובזרימת מים ובאנשים קרובים ונפלאים.

ימים שמשכיחים את העומס וממלאים את הלב בשמחה פשוטה .

 

 

 

 

 

 

מזל טוב!

פרספקטיבה

מהרגע שפרסמו את שמו באמצעי התקשורת לא ידעתי מנוח.

בבטן הרגשתי את ההתכווצות המוכרת של משהו רע שקרה.

לא הכרתי את שם המשפחה ולא זכרתי, אבל השם הפרטי צלצל לי ברור כבדולח.

שמעתי את הקול שלה אומר – קראתי לו דן. לא דני, לא דני'לה, לא דנוש , דן. פשוט דן ורק דן. 

לפני חמש עשרה שנים שמעתי אותה אומרת את זה, אבל עדיין האינטונציה המדוייקת חרותה לי על עור התוף.

 

יחד עם השם פורסם מקום המגורים. העיר שלה.

עשיתי חישובים, מתי הכרתי אותה ובן כמה הוא היה אז. האם יכול להיות שזה הוא…

אחר כך שמעתי גם שם אביה ושם אחותה, ולבסוף גם את שמה.

ועדיין קויתי שאני טועה ושזו לא היא.

אולי זו מישהי אחרת עם אותו שם שיש לה בן בשם דן ושגרה באותה העיר. 

 

אתמול בלימודים שאלתי את זו שלמדה איתי בעבר, אם היא יודעת במקרה אם מדובר בזו שעליה אני חושבת כבר כמה ימים.

כן, היא אמרה לי. גם הייתי אצלה אתמול בשבעה. מאד מאד עצוב, קשה מאד.

 

כל הנקודות התחברו לי בבת אחת וודאות עצובה מילאה אותי.

יחד עם הצער הגדול, החונק בגרון, נחתה עלי הבנה שאני חייבת ללכת לשבעה. ממש עכשיו.

למרות שנפגשנו לחודשייים קצרים לפני כחמש עשרה שנים ולמרות שמאז לא היה קשר. ידעתי שאלא תהיה לי מנוחה עד שאלך. יכולתי לדחות את ההליכה אליה רק כל זמן שלא הייתי בטוחה שזו אכן היא. אבל מרגע שידעתי הייתי חייבת. עכשיו ומייד.

 

חיכיתי בחוסר סבלנות להפסקה, ארזתי את המחברות וכלי הכתיבה ויצאתי מהכיתה.

את הכתובת כבר ידעתי, כי שיננתי אותה עוד בשלב שרק חשדתי שזו היא, הכנסתי אותה לוויז ויצאתי לדרך בחשש גדול.

למה אני נוסעת בכלל לשבעה של מישהי שאני בקושי מכירה? שפגשתי לכל כך מעט זמן, לפני הרבה שנים?

היא תזכור אותי בכלל? אני אזהה אותה בהמון האנשים?

בשביל מה אני צריכה את זה?

אבל הצורך להגיע אליה היה חזק ממני ומהחששות שלי.

 

כשהגעתי, מצאתי את הבית במהירות ובקלות. מצאתי גם חניה והלכתי בעקבות מודעות האבל התלויות בשכונה.

בכניסה לבניין נפרשה מן סוכת אבלים, עם כסאות שתיה ומאווררים רבים.

העיניים שלי התמגנטו לפנים שנראו לי מוכרות וזרות בעת ובעונה אחת.

עמדנו שניות בודדות והסתכלנו זו בזו.

בסוף אמרתי – אייילת?

והיא אמרה- כן.

אמרתי- אני…

היא – את פועה, למדנו ביחד לפני הרבה שנים, כל כך יפה מצידך שבאת.

 

נגשתי אליה וחיבקתי אותה חזק חזק, אמרתי לה מילים שלא עוזרות בכלום וישבתי ליידה.

במעגל שסביבה ישבו חיילים שהיו יחד עם בנה,ילדים לבושים בחאקי, המומים ונבוכים ומשתדלים להיות גדולים. לנהוג כמו בוגרים. רק לפני חודשיים עוד היו ילדים בבית ספר ועכשיו הם מתמודדים עם חבר שמת להם בין הידיים. עם ההורים שלו, השכולים. עם לויה ושבעה, עם המדים החדשים והבגרות הכפויה.

 

היא שאלה והם סיפרו, שוב ושוב, מה היה ביום האחרון לחיי בנה. עם מי הוא דיבר ומה הוא אמר, מה הוא עשה ומה עשו אחרים. ואני ישבתי והקשבתי לה מנסה לדלות פרטים , כל פרט מהילדים האלה שראו את בנה אחרונים, שחלקו רגעים יקרים אחרונים איתו. 

אחר כך הצטרפה הסמלת שלהם. גם היא ילדונת. רצינית ועצובה. היא היתה האחרונה שהחזיקה אותו בידיים לפני שהגיעו לקחת אותו לבית חולים. את כל העול הזה היא נושאת עליה יחד עם האחריות לחיילים הצעירים ממנה, הצעירים במעט, רק בשנה שנתיים. 

 

ישבתי שם עוד כשעה, נדחקת באופן טבעי ואיטי מהמעגל הקרוב לאמא, עם הצטרפותם של מנחמים אחרים.מתרחקת למעגל החיצוני והרחוק יותר.

הסתכלתי סביב וראיתי שהאם מציינת לעצמה ולאחרים מי בא. מהלוויה עצמה, אמרה, היא לא זוכרת כלום. אבל לפה בא זה ובאה זו. אלה מהלימודים, אלה מהעבודה שלי, של בעלי, ואנשים שאני לא מכירה בכלל….

 

כשקמתי ללכת ניגשתי לחבק אותה, ואמרתי שאין לי מילים לומר.

היא אמרה  – באמת שאין מילים לומר. דן היה אומר : מה יש להגיד כשאין מילים?

השארתי אותה מוקפת באנשים קרובים ואוהבים והלכתי.

 

לא יודעת אם ובמה הועלתי בזה שבאתי לנחם. לא יודעת אם ניחמתי, אם בכלל יש נחמה.

אני רוצה להאמין שכן, כי זה עוזר להקל קצת את תחושת המחנק שיש לי בגרון ואת כובד העפעפיים בכל פעם שאני חושבת עליה.

 

 

חלום על בית

יש לי שני סוגי חלומות שחוזרים לאורך שנים בוריאציות שונות.

האחד, חלום של השמדת העולם על ידי ספינות חלל חייזריות.

לאורך השנים היו להן הרבה צורות , לספינות החלל האלו, אבל התסריט פחות או יותר קבוע:

האיום מגיע מלמעלה, בהתחלה כולם יוצאים לראות מה קורה בשמיים, מהר מאד מתברר שלא קורה שום דבר טוב, הם מתחילים להשמיד את החיים על פני כדור הארץ, בדרך כלל בקרניים שבטח השאלתי מסרטי מדע בדיוני, אין לאן לברוח, התחושה היא תחושת סוף העולם, אני מנסה (לבד או עם מישהו נוסף – כל פעם מישהו אחר) לברוח, וחוזה בעולם נחרב. אני מתעוררת רגע לפני שהם מגיעים אלי.

ההתעוררות תמיד מלווה בתחושה אפוקליפטית קשה, יאוש גדול וחוסר תוחלת.

 

השני הוא חלום על בית.

אני סוף סוף בבית משלי, נכנסת אליו בפעם הראשונה, יש בו הרבה חדרים, אף פעם לא תואמים לצרכים שלי, יותר מידי, או מחוברים זה לזה עד העלם פרטיות, ישנים, מתפוררים, ריקים. עשויים אבן, או קירות דקיקים. אבל שלי. שלי שלי שלי. בית שלי. מקום שלי.

מהחלום הזה אני תמיד מתעוררת בתחושת תקווה, כי למרות הכל יש לי בית, לא חשוב מה מצבו.

 

הבית הקודם שגרתי בו , לא היה שלי. הוא היה ישן מאד, מצבו הפיזי היה גרוע ואני רק רציתי לצאת ממנו ולעבור למקום טוב יותר. ולכן, לא הופתעתי שהחלומות על בית נעלמו כשעברתי לבית שבו אני גרה כרגע. למען האמת אפילו לא חשבתי על זה. מי חושב על חלומות שהוא לא חולם?

הבית שבו אני גרה עכשיו הוא שלי, כמעט לגמרי. בית שאני אוהבת , למרות השכנה המעצבנת והשכנה העכבישה ושאני באמת מרגישה בו, אולי בפעם הראשונה בחיי, בבית. בטוחה, מוגנת, יודעת שיש לי גג מעל לראש (מי אמר דור שלישי לשואה ולא קיבל?)

 

אולי בגלל זה החלום הלילה הפתיע אותי.

חלמתי שאני עוברת לגור בבית חדש, הכניסה אליו היתה טריקית, דרך ארונות חשמל וצינורות מים, וכשאמרו לי מי השכן שקנה את הבית לידי גיליתי שהוא מישהו שלא הייתי רוצה שיגור לידי. אבל אפילו בחלום לא הופתעתי מהכניסה ומהשכן, כאילו ברור שמשהו לא יהיה טוב. שלא יכול להיות שהכל יהיה טוב. ככה זה בחיים שלי.

כשנכנסתי לבית גיליתי שהוא מרוהט כבר וארונותיו מלאים במאכלים , הוא היה בנוי מוזר, אבל עוד לא ראיתי בחלומות שלי בית אחד בנוי כהלכה, אז זה בסדר. אפילו בחלום, כשהסתובבתי בחדרי הבית המוזרים היתה לי תחושה שכבר הייתי בסיפור הזה קודם ושאני יודעת שזה אף פעם לא מתאים עד הסוף.

הריהוט היה ישן , שולחנות פורמייקה ועץ סנדוייץ ישנים, והאוכל בארונות התאים יותר ככיבוד מאשר כאוכל של ממש.

אבל כל זה לא הטריד אותי כמו השכן שידעתי שאני לא רוצה לפגוש. לא פגשתי אותו בחלום, רק הייתי מודעת לנוכחות שלו בבית ליידי כששוטטתי בחדרים החדשים שלי, מציינת לעצמי שיש פה מקרר (מלא!) ושולחן אירוח קטן ועליו קערות עם חטיפים מלוחים. ואחר כך מן מסדרון שבסופו מטבחון , עוד מקרר, עוד פינה שאפשר לשבת בה לאכול משהו קטן וכך הלאה.

בית מוזר. בית מאורך ומוזר.

לא זוכרת שהיו בו מקלחות או חדרי שינה או שזה הטריד אותי.

 

לא מצליחה להבין לכבוד מה חלמתי על בית עכשיו.

או למה הבית שעליו חלמתי מלא כל כך באוכל.

או למה חלמתי על שכן מרתיע ממש.

אורז עם מנגו ובננה

אני חייבת להתוודות, אני ממש ממש אוהבת פירות טרופיים, ומנגו בהחלט מככב ברשימה, לכן, כשמגיעה העונה אני קונה. מתלהבת וקונה, רק שוכחת שזה פרי שמבחיל מהר מאד ותוך יומיים שלושה מחוץ למקרר הוא כבר אחרי השיא ולא לחלוטין אכיל.

אז כשאני נתקעת עם כמויות פרי גדולות מהתצרוכת שלי אני מתחילה להיות יצירתית. מכינה גלידת מנגו, ריבת מנגו, רסק מנגו להקפאה, סתם שיהיה ומידי פעם כשנוחתות לי בננות בבית וגם הן ממהרות להבחיל, אני מכינה אורז עם מנגו ובננה שזה פינוק אמיתי לאוהבי המנגו , הבננה ,החמוץ מתוק והמתוק מתוק.

את המתכון מצאתי בספר של נירה רוסו לפני שנים (יופי של פרי) ושיניתי אותו מעט לטעמי.

 

 

צריך:

2 מנגו בשלים (או אחד פחות בשל, בשביל החמצמצות)

2 בננות שעומדות על הסף של להקרא דבש.

50 גר' חמאה

2 כפות סוכר חום

קורט מלח

מעט פלפל שחור

כוס אורז שטוף היטב

2 כוסות מים רותחים

 

מכינים בקלילות:

חותכים את המנגו לקוביות ומשליכים לסיר. שוטפים ידיים ומנגבים את השיש (ואת הרצפה במקרה שגרעין המנגו החלקלק מזנק לרצפה…)

 

 

מוסיפים וחתוכים את הבננות לעיגולים, מכניסים לסיר ומוסיפים חמאה, מלח,סוכר ומים.

 

שמים את הסיר על האש ומביאים לרתיחה

 

 

כשרותח, מוסיפים את האורז, מביאים לרתיחה עדינה ומכסים את הסיר.

 

 

אחרי רבע שעה-עשרים דקות מכבים את האש והאורז מוכן.

אוכלים פושר או קר, לטעמי עדיף פושר.

טעים. מאד טעים.