חצילים לנשמה (לנחמה)

בזמן האחרון זה מה שהולך אצלי, Craving  בלתי נשלט לחצילים בכל צורה.

אני מוצאת את עצמי קונה חצילים כאילו אין לי בבית. ואז מגיעה הביתה ומגלה שדווקא יש לי מהפעם הקודמת שקניתי כאילו אין לי בבית.

וכשאני מוצאת את עצמי עם שמונה או תשעה חצילים אני צריכה לחשוב מה לעשות איתם.

ומה שאני עושה מתחיל תמיד מאותה נקודה:

לשטוף,

לחתוך לפרוסות בעובי של סנטימטר,

לדלג על שלב ההמלחה והגרת הנוזלים,

לסדר בתבנית,

לרסס בתרסיס שמן (יותר טוב מטיגון, יותר טוב מלמרוח שמן על החצילים עם מברשת),

להמליח במלח גס,

ולהכניס לתנור.

 

בנתיים אני חושבת מה לעשות עם החצילים

ומכינה מרינדה:

רבע כוס שמן זית טוב

רבע כוס חומץ (הכי פשוט שיש)

2 כפות חומץ בלסמי

1 כפית מלח

2 כפיות פפריקה

פלפל שחור גרוס

שתי שיני שום כתושות.

 

כשהחצילים יוצאים מהתנור אחרי 40-50 דקות שחומים ויפים, אי מניחה אותם במרינדה, הופכת אותם אחרי חצי שעה כדי שכולם יטבלו היטב, והופכת שוב אם אני זוכרת אחרי חצי שעה נוספת.

 

שומרת במקרר.

לא להרבה זמן.

זה נגמר מהר מהצפוי תמיד.

 

 

או מוסקה:

 

מלית בשרית:

1 בצל גדול – לטגן עד שקיפות

2 שיני שום – להוסיף לבצל

1/2 קילו בשר טחון – להוסיף ולטגן עד לשינוי הצבע.

100 גר' רסק עגבניות ועוד רבע כוס מים.

5 עגבניות אדומות ובשלות קצוצות לגמרי – להוסיף למחבת, לכסות במכסה ולתת להן לעשות את שלהן, לפחות שעה על אש בינונית קטנה ברתיחה רצופה.

מלח, פפריקה ופלפל – שיהיה טעים.

 

אחרי שעה מורידים מהאש ונותנים למסה להתקרר.

 

בנתיים מכינים רוטב בשמל:

50 גר' חמאה

2 כפות קמח לבן – מערביים יחד בסיר קטן על אש בינונית

כשמתאחד מוסיפים

כוס חלב שבתוכה כפית מלח – מוסיפים בבת אחת ובוחשים בלי הפסקה עד שמסמיך.

מורידים מהאש ומוסיפים גביע יוגורט.

 

מרכיבים את המוסקה:

שכבה של חצילים

שכבה של בשר

שכבה של רוטב בשמל

מעט גבינה צהובה מגורדת

ושוב חצילים ושוב בשר ושוב רוטב בשמל…

 

מסיימים בשכבת חצילים שעליה בוזקים גבינה צהובה בנדיבות.

אופים בתנור מחומם ל180 מעלות כ40 דקות.

 

 

 גם זה טעים וגם זה לא שורד יותר מידי זמן במקרר לפני שמתחסל.

מה שכן זה ממש מהווה את התשובה לצורך בחצילים.

 

(אין תמונה, נגמר מהר מידי ולא הספקתי לצלם)

שבת שאין לי הרבה דברים טובים להגיד עליה.

הורדתי את הפוסט הקודם לטיוטה.

קראתי את כל התגובות, ותודה לכם על ההשתתפות, על הרגישות והאכפתיות, זה נוגע לליבי ומקל עלי מאד. אבל לא מצאתי כוחות להגיב להן. זה לוקח אותי למקומות שאין לי יכולת להמצא בהם כעת.

אני חייבת להניח את הנושא בצד, כל זמן שאין לי מה לעשות בנושא. ואין לי מה לעשות. ההתייסרות וההתפלשות בצער מיותרת ומכאיבה וגוזלת ממני אנרגיות שצריכות להיות מופנות למקומות פרודוקטיביים יותר.

זה נשמע קר וחסר לב, אבל להתעסק בדברים שאין שום אפשרות לשנות או לשפר, להקל או לתקן, זו התעסקות מיותרת שלוקחת זמן ואנרגיות של דברים אחרים.

אני מאמינה גדולה בלטפל בדברים בזמן שניתן לטפל בהם ולהניח אותם לגמרי כשאי אפשר. 

 

אבא השתחרר מבית חולים ונסע לסופ'ש , הוא שובר לי את הלב במאמציו לא להיות לעול על כל שאר המשתתפים בסופ'ש, לפי הדיווחים שאני מקבלת. ובכל זאת, טוב בהרבה מלהיות בבית חולים.

 

המתח המשולב של מצבו של אבא ותקופת הבחינות, כנראה משפיע עלי כי היום הרגשתי חולה כל היום, עם בחילות, וכאבי בטן. חלשה, עייפה, קצרת רוח וסבלנות.

ישבתי בבוקר לסכם את החומר למבחן הבא ובצהריים הרגשתי שאני לא מצליחה לשבת יותר, כמו התחושה של הרדמות מול הטלויזיה, אז החלטתי להקשיב לעצמי לשם שינוי וללכת לשכב קצת במיטה.

להפתעתי המוחלטת נרדמתי ממש וישנתי כשעה, מה שמצביע על זה שאני באמת חולה. כנראה.

כשקמתי להמשיך את מלאכת הסיכום גיליתי שהגב כואב לי ברמה עוצרת נשימה.

אז לא נשמתי עד שאכלתי משהו ולקחתי כדור לכאבי גב. 

אחד כך חיפשתי עד שמצאתי תנוחה סבירה להמשיך לכתוב את הסיכום , שהסתכם בעשרה עמודים כתובים בצפיפות ובפרק כף יד דואב ממאמץ לא שגור.

 

אפשר לסכם את השבת ככאובה ולא נוחה ברמה לא רגילה.

יש גם כאלו.

 

שיחה

תני לי להגיד לך את זה בצורה בוטה, אני אומרת לה. 

הוא לא יחיה לנצח.

לא נשאר לו הרבה זמן, אולי חודשים אולי שנים, אני לא יודעת, אני לא נביאה, אבל לא הרבה זמן.

והזמן הזה גם ככה לא טוב, הוא לא מאושר, קשה לו. הוא לא מה שהיה פעם.

 

אבל בבית הוא רגוע יותר. הסביבה המוכרת מאפשרת לו לנוח, לאכול ולישון ולא לפחד להשאר לבד.

בית חולים מבלבל אותו ומתיש אותו. הוא לא ישן ולא מתקלח כמו שצריך. הוא לא רוצה להיות שם, הוא בעצמו אומר.

הוא צלול ועדיין מסוגל להגיד מה הוא רוצה, והוא אומר שהוא לא רוצה להיות בבית חולים.

 

הוא יודע ואנחנו יודעות שבית חולים לא יכול לתקן אותו או לרפא אותו.

זה לא כמו השיקום שאחרי האירוע המוחי. בית חולים לא עוזר לו עכשיו.

הוא כבר לא יהיה בריא. אפילו לא ישתפר.

 

אין לו מה להשאר בבית חולים בשביל השגחה. מה זה יתן?

ומה הכי גרוע שיכול להיות? שיהיה לו עוד אירוע מוחי? (אני חושבת אבל לא אומרת, ימות)

ואם יהיה לו אירוע מוחי נוסף, מה יעשו בבית חולים? ישגיחו עליו? 

עדיף לו להיות בבית. אז הוא יקבל עוד אירוע מוחי, אנחנו יודעות הרי שזה יקרה במוקדם או במאוחר.

פשוט כבר אין מה להפסיד. חוץ מהסבל שלו, שאפשר לחסוך.

וגם אם ימות (אני סוף סוף אוזרת אומץ ואומרת) עדיף לו שזה יהיה בבית המוכר והבטוח ולא ברעש ובסבל של בית החולים.

תשחררי אותו משם, קחי אותו לסוף שבוע שתכננתם עם אחותי והנכדים, שיהיו איתו ויצברו זכרונות יקרים.

 

 

 

אני מדברת ובוכה.

אני לא רוצה לוותר עליו, לא רוצה שימות , אבל עוד יותר אני רוצה שלא יסבול.

האומללות שלו מכאיבה לי.

לא מגיע לו לסבול ככה, לאיש הטוב, רחב הלב , לאבא שהיה כל יכול שלי.

לא מגיע לו לאבד את מהותו.

לא מגיע לי לאבד את אבא שלי בעודו בחייו.

 

אני מייחלת שיחיה חיים ארוכים ומאושרים.

אני מפללת לסיום מהיר של הסבל.

מבחנים ללא אבחנה

היום היה המבחן הראשון בסדרה של ארבעה שיבואו בזה אחר זה בימי שלישי ושישי.

היום המבחן היה בסטטיסטיקה, אושר שלא יאמן.

המרצה  אמנם איפשרה להכניס חומר פתוח לבחינה, אבל רמזה שמי שלא יבין את החומר, החמר הפתוח לא יעזור, כי לא מדובר על דקלום החומר, אלא על הבנה.

היא לימדה עם מצגות מובנות ומסודרות, בסבלנות אין סופית הסבירה והבהירה, חידדה והוסיפה.

בשיעור האחרון גם הביאה מבחן לדוגמא שפתרנו יחד כדי ללמוד את המכשולים שבהם אנחנו עלולים להתקל.

אני הגעתי למבחן די רגועה. אבל זה לא מפתיע , אני בדרך כלל רגועה מאד לפני מבחנים.

כל הסימסטר לא החסרתי אפילו שיעור אחד, ישבתי, כתבתי , הקשבתי, תירגלתי בבית , עשיתי כל מה שצריך. 

ובנוסף, הציון העובר בקורס הוא שבעים והוא אפילו לא יכנס לממצוע. אין מה להלחץ.

 

נכנסתי לכיתה וסידרתי בטקס קטן וזכור מרחוק את כלי הכתיבה, תעודת הזהות, אישור הנבחן, מחשבון קטן ובקבוק מים. קלסר עם החומר המסודר וסנדוויץ' שממילא לא אזכור לאכול במהלך המבחן.

יש משהו מרגיע ומנחם בטקס סידור השולחן, לפחות עבורי.

סוג של כיבוש טרטוריה, מציאת מקום.

כמו כלב שמסתווב על צירו לפני שנשכב לישון.

 

אני לא מאלה שמדפדפים בדפים עד הרגע האחרון, מה גם שידעתי שיהיה לי מספיק זמן לדפדף בהם במהלך המבחן כשאדע איפה אני נדרשת לדפדף.

הבוחנות חילקו את המבחנים, הסבירו בקצרה איך למלא את הספחים והפכתי את הדף הראשון.

אחר כך את השני ווהשלישי.

קראתי את המבחן ברפרוף פעם אחת והתחלתי לענות.

 

זה הרגיש כמו ללכת מתחת למים.

כמו פאזל עם חלקים לא תואמים.

כמו מאמץ גדול, גדול מידי.

המבחן לא היה קרוב אפילו למבחן התרגול שעשינו בכיתה, ולא מזכיר את התרגילים שתירגלנו לאורך הדרך.

מלבד שאלות בודדות שהיו מוכרות ומובנות, כל השאר היו טריקיות ומתחכמות.

מציגות סוגי טבלאות וניתוחים שלא הוצגו בצורה דומה בכיתה.

כשהמרצה עברה בכיתה, אפילו שאלתי אותה שאלה. אני אף פעם לא שואלת שאלות במהלך מבחן.

 

סיימתי את המבחן ועברתי עליו שוב, תיקנתי כמה שאלות ואז תהיתי אם עשיתי נכון.

אנשים התחילו לצאת מהכיתה, אחד אחרי השני ואני אפילו לא קרובה לסיום.

בדרך כלל אני מסיימת ראשונה ואז יושבת ומחכה שמישהו יצא לפני רק כדי לא לצאת ראשונה.

עושה , מרפרפת שוב, ומסיימת, אין מה למשוך זמן.

 

אבל אחרי שעברתי על המבחן בפעם השניה והלבטים לגבי התשובות רק גדלו, החלטתי שההחלטיות שלי לא תגדל בסיבוב השלישי. סימנתי את התשובות בדף המיועד וקמתי באומץ להגיש את המבחן.

אני מניחה ומקווה שעברתי בשבעים, יותר מזה אני לא רוצה ולא צריכה.

 

אבל כשיצאתי מהכיתה, ראיתי קבוצה המומה של סטודנטים יושבים ומנסים לשחזר ולהשוות תוצאות.

מאחר ואני שונאת את הדיונים של אחרי, נגשתי ובחיוך הכי זוהר שלי אמרתי – נכון שהיה ממש ממש קל?

השתררה שתיקה המומה שאני ניצלתי כדי להגיד – סתם, היה קשה נורא ובואו נדבר על דברים שמחים יותר.

 

התוצאות אמורות להגיע די מהר , ככה אמרו לי אלה שסיימו זה עתה את התואר הראשון.

הגמל שאל – אם את אומרת שהיה קשה זה אומר שתקבלי רק שמונים? או רק שמונים וחמש?

ואני לא יודעת.

אני רק מקווה.

 

בכל מקרה אין לי זמן לשקוע בהרהורים וספקולציות, ביום שישי מבחן נוסף ואחריו יש עוד שני מבחנים , למי יש זמן  לדאגות?

סוף לסיפור.

אחרי השיחה עם העכבישה המשיכו להתגלגל הדברים.

אני קיבלתי את תלוש השכר החודשי שבו ראיתי שהוחזר לי מחצית הסכום בלבד ושאלתי את העכבישה מדוע. היא ביקשה שאתאזר בסבלנות והיא תבדוק ותמצה את הבירור.

למחרת היא ביקשה שאמשיך לעבוד עד למציאת מחליפה במייל ששלחה לי, אני אמרתי, בסדר גמור, רק תבטיחי לי שאקבל בסופו של בירור את הכסף המגיע לי. היא לא הגיבה לא במייל ולא בשום דרך אחרת ואני פרסמתי הודעה לקבוצת הווטסאפ שהכנתי, על כך שלא משלמים לי, על כך שהענין בבירור ולכן עד לסיום הבירור לא אוכל לתת להם שירות. לא כתבתי שאני מתפטרת ולא כיוונתי אצבע מאשימה, פשוט הסברתי מדוע לא אוכל לקבל אותם בנתיים.

מפה נפתחו שערי הגיהנום, פחות או יותר.

 

שלוש שעות לאחר שליחת ההודעה היא שלחה לי SMS שבו הודיעה לי שחבל שאני נוקטת בדרך כזו של עירוב הציבור בזמן משא ומתן ושעקב כך העניין כבר לא בידיה. אני התקשרתי לשאול מה זה לא בידיה ועל איזה עירוב של ציבור היא מדברת בדיוק? היא לא מוכנה לתת לי הבטחה שאקבל את מה שמגיע לי בזכות ולא בחסד ואני חייבת להודיע משהו למי שמבקש להפגש איתי באותו היום.

היא אמרה שהודעת הווטסאפ פוגעת ושלא עושים דברים כאלה, ביקשה שאחכה לתוצאות ישיבה שתתקיים בתחילת השבוע הקרוב, ושלאחריה היא תעדכן אותי.

 

היא כמובן לא התקשרה לעדכן אותי לאחר הישיבה, לכן חיכיתי יום והתקשרתי אליה.

היא עידכנה אותי שהיתה היחידה שהגנה עלי בישיבה שבה הוחלט שעקב הפניה שלי באמצעות הוואטסאפ שנחשבת ללא תקינה ולא ראויה, וגרמה למהומות ואי נוחות רבה, לא ישלמו לי את החצי השני. היא ניסתה להגיד שהיא ביקשה לסיים את הענין יפה ושהיתה בדעת מיעוט מול מש"א והמנהל הכללי.

 

אמרתי לה שמאד עצוב לשמוע שההחלטות המאד עניניות האלה בעניני שכר, מתקבלות ממקום של עלבונות והן על בסיס אישי ושהם לא משאירים לי ברירה אלא לפנות לערכאות משפטיות ולתבוע את מה שמגיע לי. ושמרוב נסיונות לחסוך, בסופו של דבר גם יצטרכו לשלם פיצויים שיהיו גבוהים בהרבה מהסכום הפעוט שהם חייבים לי.

כעסתי, רתחתי.

בעיקר הרגשתי עלבון נוראי על המקומות הנמוכים והעלובים אליהם הגיע הדיון הזה.

 

במקביל להתחלת הבירורים ולמציאת עורך דין שמתמחה בתחום דיני עבודה, קבעתי פגישה עם המנהל. רציתי שתהיה לי הזדמנות להגיד לו בפנים שהוא מתנהג כמו חרא כוחני.

 

הפגישה נקבעה לעוד יומיים, ושעתיים לפניה קיבלתי את המכתב של סיכום הישיבה שנערכה בתחילת השבוע.

פתחתי את המעטפה בידיים רועדות (מכעס, ברור שמכעס) והופתעתי לגלות שההחלטה נהפכה ושהם החליטו להחזיר לי את מלוא הסכום ואת כל סיכום זכויותי משמונה השנים שבהן עבדתי ושבזה הם רואים את הענין כסגור.

 

בכל זאת הלכתי לישיבה.

המנהל הזמין לישיבה גם את מש"א , בלי להודיע לי ובלי לתאם איתי מראש. זה היה יכול לעצבן אותי, לולא הבאתי גם אני נציגת קהילה שקרובה במיוחד לליבי , כדי שתתן לי קצת תמיכה ורוח גבית. בלי להודיע ובלי לתאם, כמובן.

בישיבה שנמשכה כשעה התברר שמה שהם יודעים ומה שאני יודעת הם שני דברים שונים. שיש כמה אי הסכמות לגבי דברים עקרוניים, אבל שרוב הכעס משני הצדדים נובע מאי הבנות וחוסר תקשורת.

ברוב אי ההבנות וחוסר התקשורת אני יכולה להאשים את העכבישה ששמרה דברים לעצמה, וכנראה גם לא אמרה לי את האמת כל הזמן.

אני התנצלתי על כך שצעקתי עליהם והם התנצלו על ההתנהלות הכללית שלהם.

 

על פניו הייתי צריכה להרגיש הקלה, אבל אני עדיין כועסת על העכבישה.

היא התנהלה כמו טנק בחנות חרסינה מתחילתו של הסיפור ועד סופו (לפיל יש רמה גבוהה של רגישות) והיתה יכולה לחסוך את כל אי הנעימות לו רק היתה נותנת לי את מה שהיא מחוייבת לתת על פי חוק לפני הכל ועושה את הבירורים אחר כך. בזכותה הרגשתי כאילו המערכת חושבת שאני מנסה לקבל כסף שאינו מגיע לי וכאילו אני משקרת בנוגע להסכם שהיה ביננו ולא נכתב.

 

למרות שהמנהל ומש"א הבטיחו לי שאף אחד לא התכוון לפגוע בי ושאף אחד לא חושב שאני שקרנית או מנסה להשיג מה שלא מגיע לי, יצאתי מהסיפור הזה עם תחושה מרה.

 

במדבר ללא מים

בתשע וחצי בערב הפסיקו המים לזרום בצינורות.

הזרימה הטריויאלית , המובנת מאליה, פשוט פסקה.

יצאתי החוצה לבדוק אם איזה צינור התפוצץ או אם זורמים מים בחוץ, אבל בחוץ היה שקט מאד.

לאט לאט התחילו לצאת שכנים החוצה ולשאול למי יש מים ולמי לא.

מסתבר שבאמת התפוצץ צינור ראשי שמספק מים למספר בתים. מישהו סגר אותו , אבל לא טרחו להודיע בשכונה שאין מים.

כיוון שיש לי תמי 4 אין לי מים רזרבה בשום מקום. לא הספקתי לארגן בקבוק מים ללילה החם, לא הספקתי לצחצח שיניים ומה שיותר גרוע, ידעתי שלא יהיו לי מים למקלחת של הבוקר.

 

אין מצב בעולם שאני אצא מהבית בלי להתקלח בבוקר, סוג של יהרג ובל יעבור עבורי. לא יכולה נפשית ופיזית לא להתקלח בבוקר. כולל בבקרים הכי קרים כשאין מים חמים. חייבת מקלחת, חייבת. בלי מים על הגוף אני לא נקיה, לא מתעוררת לא יכולה להתחיל את היום, לא יכולה להמשיך אותו.

הלכתי לישון במחשבות ותהיות.

בארבע בבוקר התעוררתי וידעתי מה לעשות.

חיכיתי שיעלה האור והלכתי לברז שיש לייד הסופר המקומי עם שני קנקני זכוכית של שני ליטר. הבאתי לי הביתה ממש כמו מהבאר, מים לקפה ולמקלחת.

בחמש וחצי בבוקר עמדתי במקלחת והתקלחתי, צחצחתי שיניים , כוס אחרי כוס של מים קרים מהקנקן מזגתי על הראש ועל הגוף. סיבנתי ושטפתי. הרגשה של טיול שנתי בבית. אף פעם לא אהבתי במיוחד טיולים שנתיים.

בזמן שהתקלחתי במים צוננים, המים שעל הגז רתחו בפינג'ן והיו מוכנים להכנת קפה בטעם מוזר. למים יש טעם אחר כשהם מורתחים בפינג'ן לעומת המים של התמי 4. ישבתי לשתות את הקפה כשאני מרגישה לא נקיה ולא רעננה למרות ארבעת הליטרים הקפואים ששפכתי על עצמי בלי רחמים.

התחלתי את היום עייפה ואני ממשיכה אותו מותשת. הגוף שלי משווע למקלחת. ממש צורב לי בעור החסך הזה. אני לא מבינה אנשים שמסוגלים לא להתקלח…

 

לפחות מכרתי את האוטו הישן.

הוא עמד בחניה ציבורית עם פתק למכירה. אמנם היו כמה טלפונים של מתענינים, אבל מאחר ולא פרסמתי ביד 2 , מספר המתקשרים היה קטן והמכירה לא ממש התקדמה. לא שהייתי מוטרדת במיוחד. ממילא לא חשבתי שאשיג עליו איזה סכום כסף גדול. והייתי טרודה בהמון דברים אחרים (אבא שלי, המשכורת שלא נכנסת, ההתפטרות, עבודות ומבחנים של סוף סמסטר).
לפני שבוע שמתי לב בעבודה הפנינה, שהאוטו של הבחורה שמוכרת בצרכניה המקומית, לא נמצא.
כששאלתי אותה עליו היא אמרה שבעלה מכר את האוטו שלה כדי שיוכל לקנות משאית, כיוון שכבר חצי שנה הוא לא עובד. שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם להגיע לעבודה בסביבה כזו, נטולת אוטובוסים ותחבורה ציבורית, והיא אמרה שבקושי.
אמרתי לה שאני מוכרת את האוטו, שאני יכולה למכור לה אותו במחיר נוח מאד, ושהוא יכול לשמש אותה והיא אמרה שתדבר עם בעלה כי היא לא מבינה בכאלה דברים. היא מסוג הנשים שאומרות שבעלה קנה לה אוטו.
בעלה התקשר, שאל על האוטו ואני נתתי פרטים, שאל על מחיר ואני אמרתי. הוא ביקש להוריד עוד קצת במחיר, ואני הסכמתי, כי מה אכפת לי. ממילא לא ארוויח על האוטו הזה מי יודע מה.
בשבוע שחלף מאז השיחה הראשונה ועד אתמול למדתי להבין שהם נקלעו לפשיטת רגל, נאלצו לעזוב את הבית השכור שלהם לבית שכור זול בחצי, שהוא מובטל שלא מרצון כבר חצי שנה ושלמרות שהצליח לקנות משאית גרר ישנה, מצבם הכלכלי על הפנים, בלשון המעטה.
אתמול הוא בא לקחת את האוטו אחרי שעשיתי העברת בעלות. בא עם משאית הגרר שלו. וכשישב לשתות קפה והבנתי את מצבו הכלכלי, אמרתי לו שיפרוס את התשלומים כמה שיזדקק, שישלם לא יותר ממאתיים או שלוש מאות שקלים לחודש, לפי יכולתו.

הוא אמר שישתדל לסיים את התשלומים כמה שיותר מהר, אבל אני מניחה שלא אראה את כל הכסף ואולי לא אראה שום כסף בכלל.
אבל לא כל כך אכפת לי. אולי אני תמימה , אבל התחושה שלי היא שעזרתי למשפחה במצב גרוע במיוחד. והתחושה הזו לבדה שווה לי את מחיר האוטו כולו.

 

רופאה סוכר

ככה החלטתי לקרוא לרופאת העור שאליה אני הולכת, היא כזאת מותק. אי אפשר לכעוס עליה, אפילו שמחכים המון זמן בתור.

נכון שהחלטתי אחרי הפעם הקודמת שהייתי אצלה, שארשם רק ראשונה לתור אצלה, אבל כנראה כמעט כולם החליטו ככה, כי בארבעה חודשים הבאים אין אף תור ראשון פנוי אצלה. ואני צריכה ללכת לבקר אותה אחרי שהפלסטיקאי פרס חלקים נבחרים ממני ואמר לי לחזור אליה לביקורת, גם היא אמרה שאני צריכה לבוא. לכן נרשמתי לתור השלישי שהיה הראשון הפנוי בזמן הקרוב, וקוויתי לטוב.

וכשמקווים לטוב, הוא לא בהכרח קורה, אבל לפעמים דווקא כן.

בחדר הקבלה ישבו רק שני אנשים. ואני הייתי רק מספר שבע עשרה, בשעה שמונה ועשרים.

תוך שתי דקות הבנתי, לפי השיחה הלא לגמרי שקטה שלהם שהם אם ובנה. הבן נראה בשנות השלושים המאוחרות שלו, או תחילת שנות הארבעים והאמא נראתה עשרים שנים יותר. אבל אמא זה אמא ואז מה אם יש לו ילדים משלו (שמעתי מהשיחה) ואשה משלו (שמעתי גם) לאמא אין תחליף.אמא מלווה ודואגת לבנה היקר וחסר האונים גם אם הוא אבא לילדים בעצמו.

כשהגיע תורו , היא נכנסה איתו לחדר הרופאה בבטחון שאין שני לו, שזה הוא מקומה והושלכה משם באופן מיידי ע"י הרופאה שאמרה בחביבות – "איזו אמא צעירה, חשבתי שאת אשתו". מלכה ד"ר סוכר, פשוט מלכה.

האמא לא ויתרה וחזרה ונכנסה לחדר לקראת סוף הביקור. לא היה נראה שהיא מוכנה לוותר על חלקיק שליטה במה שקורה לתינוק שלה, אני בטוחה שרצתה לדעת מה אמרה הרופאה ואולי גם להוסיף את התובנות שלה. הוא לא התנגד במיוחד, או בכלל.

נו טוב, לא הכל אני צריכה להבין.

 

כשהוא יצא, הגיע תורי, בסך הכל בארבעים דקות איחור, ממש לא נורא.

ד"ר סוכר אמרה לי להתפשט. ככה ישר, בלי משחק מקדים. אפילו לא הזמינה אותי לקפה לפני.

בחנה אותי מראש ועד כף רגל בדקדקנות חביבה שלה, חקרה אותי על הביקור אצל הפלסטיקאי, על תוצאות הביופסיה ועל תוכניות הביקור שלי אותו בעתיד.

לא הבאתי את תוצאות הבדיקה הפתלוגית, כיוון שחשבתי שאם אשלח בפקס כפי שביקשה זה יספיק. זה לא הספיק. לא חשוב, בפעם הבאה אביא.

 

היא וידאה שלוש פעמים שאני אכן מתכוונת לחזור אליו לביקורת, ואז שאלה את עצמה ואותי למה הוא עצמו הזמין אותי לביקורת אם מדובר רק בBCC, נמלכה בדעתה והחליטה לשלוח אותי למרפאה אונקולוגית, רק ליתר בטחון. BCC זה כלום היא אמרה, אבל בגלל שזה היה בקרקפת, איפה שיש הרבה כלי דם, עדיף ללכת למרפאה אונקולוגית ולהיות בטוחים. היא מיששה לי את הפנים ותחת הלסת, מחפשת בלוטות לימפה  מוגדלות. לא מצאה כלום. לא חשוב, תלכי בכל זאת.

אני חושדת שהיא לא האמינה לי שהכל בסדר בבדיקה הפתלוגית.

 

הבעיה שבפריפריה שלי אין מרפאה אונקולוגית בקהילה ואין לי כוונה להגיע למכון האונקולוגי בבית חולים, כי יש גבול לכל תעלול. כך שקבעתי תור למרפאה הכי קרובה שיש , כלומר מרחק שעה – שעה וחצי נסיעה. תלוי בפקקים, נו יופי.

לא בדיוק קבעתי תור, אלא שלחתי את הניירת ואני מחכה לתור, נראה אם זה יקרה במילניום הזה. לא שאני לחוצה, ממילא נראה לי שהביקור הזה מיותר לחלוטין.

אני אזמין את אחת החברות ונעשה מזה יום כייף.

כי מה יותר כייף מלנסוע למרפאה אונקולוגית סתם.

לא סוף ולא נעליים

השבוע הזה על כל טלטלותיו התיש אותי לחלוטין והעציב אותי מאד.

אני לא אוהבת מלחמות, צודקות ככל שיהיו.

אני רוצה להתרחק, לעלות לקצה ההר.

למקום הדמיוני שבו אני גרה, רחוק רחוק מכולם.

 

אני מוצפת בכעס, על הדרכים המלוכלכות שבהן נקטה העכבישה.

כל כך כועסת שאני רוצה לפרק הכל.

אבל אני נושמת עמוק ומחכה.

לא לפעול בפזיזות מתוך זעם. זה לא יעזור,

זה עלול רק להחמיר את המצב הטעון ממילא.

 

אתמול שתיתי כוסית של אלכוהול, לשכך קצת את החימה שבוערת בי.

או שתיים. בעצם שלוש.

לא יותר, כדי לא לאבד שליטה, רק בשביל לשכך קצת את הצריבה שהרגשתי בפנים.

שתיים שלוש אצבעות בכל אחת.

לא עד כדי שכרות, רק עד כדי שיוף הקצוות של המציאות החדה.

 

כמו לקחת אקמול כשכואב הראש.

וטוב שכך.

 

היום קמתי רגועה יותר, לא מפויסת, אבל פחות זועמת.

החלטתי שאם הכסף לא יוחזר לי במלואו, אגיש תביעה על הלנת שכר.

ומרגע שהגעתי להחלטה הנכונה מבחינתי משהו נרגע בי.

אני מוכנה גם למלחמה הבאה, אם כי מקווה בכל ליבי שהדברים יסתדרו בלעדיה.

 

 

 

סוף לסיפור?

את השיחה עם השכנה תכננתי לבקש שתערך במשרדה.

לא רציתי שיחה חברית בלתי פורמלית, כמו אלה שהיא נוהגת לערוך איתי מידי פעם, כשהיא רוצה למסור לי פיסת רכילות, לשאול שאלה, לבקש משהו או למסור לי שי לחג, שאני אף פעם לא טורחת לבוא לקחת בעצמי.

במקרים כאלו היא תופסת אותי כשאני יוצאת החוצה להשקות עציצים או לתלות כביסה.

לפעמים היא נדמית לי כמו עכביש שאורב מאחורי חלון המטבח , מציצה ומחכה שאתגלה לעיניה כדי שתוכל לצוד אותי.

 

הפעם, החלטתי, לא אתן לשיחה להיות שיחת מדרכה. זו שיחה רצינית ולאור אי התעוד של השיחה הקודמת, אני רוצה שזו תתועד.

לכן שמחתי כשקיבלתי ממנה הודעת SMS שבה שאלה אותי אם אוכל להגיע מייד בסיום העבודה למשרדה.

 

הגעתי בזמן והעכבישה ישבה מאחורי שולחן המשרד והיתה עסוקה מאד בהקלדה, מרוכזת כל כך שלא הרימה ראש כשנכנסתי.

מאחר ואני לא משתפת פעולה עם כאלו משחקי כוח,  הלכתי להסתכל על התמונות התלויות במשרד, שלה ושל עובדים, של הנכדים שלה, ערב רב ומגוון, היה הרבה על מה להסתכל וכך משכתי את הזמן, עד שלבסוף, כשהתיישבתי בכיסא היא הניחה למקלדת מייד ופנתה אלי.

 

כל נוהגה היה כאילו אינה מודעת לדרמה שהתחוללה יום קודם בשיחות נטלפון עם הנהלת החשבונות ומש"א. ככה זה עכבישים, עושים את עצמם תמימים. אני מכירה אותה, היא אוהבת להיות בענינים ולדעת הכל, אוהבת לבחוש ולערבב את כל מי שסביבה.

אין בעיה, כל זמן שאני מבינה את המשחק, לא אכפת לי שהיא משחקת בו. כן , העכבישה אוהבת לשחק.

ולכן סיפרתי לה את כל הסיפור שוב.

היא אמרה שלא הייתי צריכה לפנות אליהם ולהניח לה לטפל בהכל ואני אמרתי שמי שנכווה ברותחין יזהר גם בפושרים, ומאחר וחוסר המעורבות שלי הביאה אותי לנקודה הזו, לא היה בכוונתי להניח את זה בידיהם של אחרים.

שוחחנו מעט והיא הבטיחה שהבנתי לא נכון את כל העניין , את הכסף אקבל במלואו. אין שאלה. וההתנהלות בטיפול היתה לקויה ושחבל שלא הנחתי לה לטפל לבדה.

לא הזכרתי לה שהיא אמרה בשיחה הראשונה שהיא לא תדרוש ממני להחזיר את הכסף שחשבה שקיבלתי לשווא. לא צריך לשפשף את האף שלה בשלולית השתן.

 

העכבישה ביקשה להתחיל מהתחלה ולברר מה בעצם אני עושה בעבודה על מנת שתוכל לתמחר אותה. היא עשתה את עצמה נדהמת מאיך זה שעד היום לא ביקשתי העלאה או תוספת למשכורת. אני עובדת יותר שעות מכפי שכתוב בהסכם הראשון, אני אמורה להרוויח בערך עשרה שקלים לשעה יותר ממה שאני מרוויחה כעת, היא לא ידעה שאני עושה זה וזה ובטח לא ידעה שההוא וההוא בתחומי האחריות שלי.היא לא ידעה כמה זמן זה לוקח.

אמרתי לה שאין שום בעיה אני אמסור לה את כל הנתונים שידרשו לה על מנת לתמחר את המשרה,כולל עלות שכר שעתית מקובלת, כדי שיהיה לה קל יותר לתמחר את המשרה עבור מי שיחליף אותי.

היא אמרה שהיא לא מקבלת את ההתפטרות שלי ואני אמרתי שהיא תצטרך להתרגל. אני מתכוונת למה שאני אומרת.

מבחינתי עיקר היתרון בעבודה היה ההנאה שהפקתי ממנה, ואיבדתי את ההנאה הזו עם התפוצצות סיפור המשכורת. אמרתי לה שאני נחושה.

 

מסרתי לה את הנתונים ביסודיות אבל לא אמרתי לה איפה כדאי לה להתחיל לחפש מחליפה, בכל זאת יש גבול לכמה רצון טוב יש בי אחרי כל העסק הלא נעים הזה.

קמתי ללכת והיא ביקשה שאתן לה כמה ימים לברר את הנושא ולחזור אלי .

אני בטוחה שהיא רוצה לברר אם לא ניפחתי את הנתונים וכמה קשה יהיה לה למצוא מחליפה.

בכל מקרה אמרתי לה שאני לא אשנה את דעתיבנוגע להתפטרות. ויצאתי.

 

קבוצת הוואטסאפ מוכנה , אבל עדיין לא שלחתי להם הודעת פרידה.

אני לא יודעת למה אני מחכה. אולי לא בא לי לעשות מהומה ודרמות, אחרי הכל אני שלמה עם ההחלטה שלי.

בכל זאת אחכה עד יום חמישי ואברר שהכסף באמת הועבר אלי במלואו לפני שאחליט אם לפרסם, מה ומתי.

באסה

הבוקר התחיל בצעקות. כי אין דרך טובה יותר להתחיל את השבוע.

כיוון שהשכנה הנחיתה עלי את סיפור המשכורת שלא שולמה רק ביום חמישי לפנות ערב, החלטתי לא להתמהמה עד לשיחה איתה והתקשרתי בעצמי להנהלת החשבונות הכושלת לברר מתי יועבר לי הכסף.

התגובה הראשונה של האחראית על המשכורת היתה – למה את לא בודקת את התלוש שלך?

התגובה הראשונה שלי היתה – גם אם אני לא בסדר ולא בודקת, זו עדיין אחריות שלך להעביר לי את המשכורת.

היא- נכון, אבל קורה שיש טעויות.

אני- טוב ויפה. עכשיו תגידי לי מתי הטעות תתוקן ואני אקבל את הכסף המגיע לי.

היא – ברגע שנקבל אישור לתת לך את כל הסכום.

אני – סליחה??????????????????????!!!!!

 

ומכאן זה רק התדרדר.

 

השיחה הבאה היתה למש"א וגם היא לא היתה טובה מהשיחה הראשונה.

התחילה באותו אופן והסתיימה בצורה דומה.

 

לפחות יש לי תשובה.

אני יודעת עכשיו שאני לא רוצה לעבוד במערכת כזו שעושה טעויות ודורשת ממני לשלם עליהן. או לפחות לחכות בסבלנות עד שמישהו יחליט אם אני משלמת עליהן וכמה. עם כל הכבוד לקשר עם הקהילה, כל החלק הכייפי הלך לעזאזל . ונשארתי בעיקר בגלל שהיה לי כייף.

אני קצת מצטערת על האנשים שהקשר איתם יפגע. הם לא אשמים ובכל זאת הם אלה שיפגעו, לפחות בטווח הקצר. עד שימצאו לי החלפה.

 

ההתלבטות שנשארה לי היא האם לתת עוד חודש עבודה, על מנת להיות הוגנת או להודיע שמאחר והם לא משלמים לי את הסכום שהם אמורים לשלם (הנושא עוד לא סגור) שילכו לחפש את החברים שלהם, ההוגנות אינה חד צדדית. והאם לעזור להם למצוא לי מחליפה או שישברו את הראש לבד.

אצטרך להחליט כשאפגש עם השכנה, שדחתה את הפגישה מהיום למחר.

הגמל אומר שאני צריכה להיות יותר צדיקה מהאפיפיור, כדי שלא יוכלו לטעון נגדי כלום, אם זה יגיע למשפט.

אבל אני לא אקח את העסק הזה לבית משפט בכל מקרה. כנראה.