החבר לעט שלי

לפרויד בטח יהיה מה להגיד על זה….


החבר לעט שלי, אנחנו מדברים כבר חצי שנה. מתכתבים בלבד. דרך האי מייל הישן והטוב.


בתחילת הדרך עוד הסתקרנתי להכיר אותו. הצעתי לו כמה פעמים להפגש לקפה , סתם קפה, בלי שום כוונות.


והוא סירב. אפילו לשיחת טלפון פשוטה הוא סירב. {אגב, באחד המכתבים החלפנו טלפונים כי אחד מאיתנו היה במשבר והיה זקוק לעזרה, אבל כיבדתי את רצונו ומעולם לא השתמשתי בטלפון. וגם הוא לא}


הוא לא רוצה. נעים לו ככה. כל מיני תירוצים של פחדנות טהורה.


ואני , כשאומרים לא ועוד פעם לא ושוב לא. מתייאשת.


המשכנו להתכתב, ודווקא בגלל שלא היתה סכנת פגישה, יכולנו לספר דברים שאולי לא היינו מספרים אחרת.


התכתבות של חצי שנה, של מכתב ליום בממוצע מניבה כמויות גדולות של מידע אישי….


לפני שבוע וחצי הוא סיפר לי על בחורה שהוא מתכתב איתה באיי סי קיו ושרוצה להפגש איתו והוא לא מוכן. מאותן סיבות שאינו מוכן להפגש איתי.


דווקא הסיפור הסתמי ההזה עורר כמה שדים. ואמרתי לו שאני כבר מזמן לא רוצה להפגש איתו. שאיבדתי עניין אחרי הלא הרביעי או החמישי. והוא נעלב פתאום.


איך שאני לא רוצה? הרי הוא לא אמר לא גורף וחד משמעי… רק שעכשיו זה לא מתאים לו, אבל הוא חושב בהחלט להפגש איתי יום אחד… או לפחות לדבר בטלפון… רק שעוד לא… זה עוד לא מרגיש נכון, ועוד לא מרגיש שהגיע הזמן.


ואני כעסתי על העלבון שלו. איך הוא מעיז?


הסברתי לו שלקבל תשובה שלילית, זה לקבל דחיה. ואף אחד לא אוהב להרגיש דחוי, שוב ושוב.


ושלכן איבדתי עניין ושאני לא רוצה להדחות שוב. שמבחינתי הקשר המכתבי ההזה יכול להשאר בעינו לעד, או לפחות עד שימצה את עצמו.


במכתב התשובה שלו, הוא היכה על חטא על כך שבתום לב וללא כוונות רעות הצליח לפגוע בי ואפילו לא ידע.


לא עניתי לו על זה.


שבוע חלף והקשר לא התחדש.


אחרי שבוע שלחתי לו מייל קצר  – מה שלומך?


הוא ענה – טוב, תודה.


כתבתי לו  – יופי.


ושוב דממה.


חשבתי לעצמי שאם זה המצב, כנראה שאפשר להוריד את המסך על הקשר הוירטואלי המוזר והמעניין הזה. קורה שנגמר. עצוב, אבל קורה. כי למרות הכל נהניתי ממנו מאד.

ואז……

אתמול בערב, הסלולארי מצלצל… השם על המסך כמעט הפיל אותי מהכיסא. כמו שלמדתי להכיר אותו, לעולם לא הייתי מצפה שהוא יתקשר. בטח לא במשבר גרעיני כמו שיש ביננו עכשיו.


"בטח התבלבלת" פתחתי את השיחה, "אני מוכנה להשבע שלא התכוונת להתקשר אלי, עשית את זה בטעות"


"אני מחפש את גיל….." הוא אמר "זו טעות במספר? סליחה"


"חכה רגע… תבדוק לאן חייגת" אני מחייכת מאד בצד שלי ומחכה שהוא יבדוק. "נכון שבחיים לא היית עושה את זה בכוונה?"


אני יכולה לשמוע את המבוכה בצד שלו. אבל אל נותנת לו לשקוע בתוכה.


והשיחה זורמת.


הייתי בדרך החוצה והוא ליווה אותי את כל עשרים דקות הנסיעה עד למקום שאליו נסעתי.


השיחה זרמה כמו שהיא יכולה לזרום בין חברים ותיקים שמכירים איש את רעותו על כל הפנים החיוביים והחיוביים פחות ומקבלים אחד את השניה בגללם או למרות קיומם.


כשהגעתי, הייתי חיבת לנתק כדי להתקשר לקבל הנחיות איך להגיע למקום המדויק אליו נסעתי.


היה קשה להפרד.


מה עכשיו?


ימים יגידו.


אני מרגישה שקיבלתי מתנה לחג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s