חודש: מאי 2005

הטרילוגיה

שר הטבעות אלא מה?


ברצף.


פייייייי זה היה ארוך.


והיה טלפון של ארבעים דקות וחברה שבאה לשעה לקפה.


אבל זה לא הפריע, מה זה שעה וארבעים בתוך יותר מתשע שעות של סרט?

מכתב גלוי לחברה שלי

זה לא עוזר לי שאני אומרת לה שלא תשים את כל הביציות שלה בסל אחד.


היא שמה. נותנת את עצמה חינם, את כל הרגש בפול ווליום.


היא היתה צריכה כבר ללמוד מהנסיון לא להיות מושקעת כל כך בגברים שלא ישימו עליה.


אבל היא תמימה, רוצה להאמין שהפעם, הנה, סוף סוף הפעם , זה יהיה שונה.

אני אומרת לה -זה שדיברת איתו שלוש שעות בטלפון אתמול והיום ובכלל בשבוע האחרון , עדיין לא אומר כלום.


זה שיש לכם על מה לדבר זה קל. עדיין לא נפגשתם ואת כבר כמעט מאוהבת.


טוב, אולי לא מאוהבת, אבל יש לך את המבט הזה והקול הזה של זו שמצאה את האחד.


ואפילו לא נפגשתם.


נכון שהוא מיוחד, הוא יכול לדבר איתך ולהתרגש איתך ואפילו להרגיש בעצמו, ממש לבד.


אבל חומד, עוד לא נפגשתם.


ואת כבר יודעת שעל זה יקום ויפול דבר. אולי לא תהיה כימיה? (שזאת מילה ממכבסת המילים ל- לא תמצאי חן העיניו). את אומרת שהוא בכה בשיחת הטלפון, והנה זה קנה אותך לגמרי. גבר שיכול להרגיש ולהתרגש עד בכי.


אל תלכי שולל אחרי ההבעות האלה. מתחת לגבר החדש הזה שמדבר איתך בטלפון שוכן אותו איש מערות ששוכן בכל אחד מהם.


איש מערות משוכלל, אין מה להגיד. שיודע מילים יפות ומרגשות. שיודע לגעת לך בלב.


אבל מתחת למטעה הדק של המילים, מה שיעניין אותו זה אם את מושכת אותו או לא.

חשבתי היום על נשים שמתחברות לגברים שאינם מושא החלומות החיצוני שלהן. שנשים יכולות לראות מעבר לגובה, לצבע השיער ולחיבור האקראי של תווי הפנים. אבל גברים?


גברים לא. אם אין משיכה, הם לא שם. ולא משנה מה כן יש.


אגב את לא צריכה להיות מיס יוניברס בשביל שהוא ימשך אלייך. זה סוג של התאמה חלקלקה ובלתי ידועה מראש.


משהו בתת מודע של כל אחד.


וזה לא משנה איך את נראית.


אני בטוחה שאי שם בעולם קיים איזה גבר שחושב שאנג'לינה ג'ולי לא מושכת בכלל.

כשהתקשרתי אלייך הבוקר ושמעתי את הקול החנוק מדמעות הבנתי מייד.


לא רצית להגיד לי למה את בוכה. רק אמרת שכל מה שאני אומרת שיקרה – אכן קורה.


אני לא נביאה. בטח לא מכירה את הגבר הרגיש הזה. אני רק לומדת לקח. לומדת מנסיון.


ובשבילך שלא מצליחה ללמוד, אני טווה מחדש את רשת הבטחון שתתפוס אותך בנפילה הגדולה.

ורק בשביל לסגור קצוות פרומים

נפגשנו על אם הדרך.


אני – תשמע רציתי לדבר איתך


הוא- המממ כן (מתנועע באי נוחות מרגל לרגל)


אני- לא חושבת שמישהו מאיתנו רצה או התכוון למה שקרה….


הוא – כן , כן , אני כבר שכחתי מזה בכלל.


אני – במחינתי זה לא קרה, חבל לי להפסיד את החברות שלנו בגלל זה.


הוא – כן, נכון… טוב… עזבי… די, לא היה וזהו.

ואני חשבתי שאני טובה בהדחקות.

זיון מיותר

יש מספר מצומצם ביותר, בן פחות משתי ספרות שאני יכולה לחשוב עליו של זיונים מיותרים באמת שהיו לי במהלך החיים.

היו כאלה, ברובם כשהייתי ממש צעירה ולא מבינה כלום.

 

מה הופך זיון למיותר?

כאשר הוא נועד לרצות מישהו ולא תורם לי כלום.

כאשר יש בו אלמנט של פגיעה באחר.

כאשר הוא בא ממקום של ניצול חולשה.

או במילים אחרות – כאשר במצב רגיל ונורמלי הוא אל היה קורה.

 

קרה לי אחד כזה , ממש לפני יומיים. יש לי סל של תירוצים , למה זה קרה ואיך זה היה כמעט בלתי נמנע.

אבל כל התירוצים לא מפחיתים את תחושת הגועל והליכלוך.

עוד לא הפכתי לגבר של ממש.

עשרים שנה

אנחנו מכירים כבר עשרים שנה. מסוף התיכון פחות או יותר. היינו קבוצה גדולה של אנשים צעירים שאהבו להיות ביחד. לא גדלנו יחד. לא מאותה שכונה. מכל הארץ הגענו לפגישות שהיו כייף גדול.

עם הזמן הקבוצה הגדולה התפצלה לקבוצות קטנות יותר. באופן טבעי, המרחק, השירות הצבאי ואחר כך הלימודים, הקמת המשפחות וכל שאר הדברים שאנחנו עושים בחיים, הפרידו ביננו.
אבל לא את כולנו. לי ולו נשאר קשר של חברות. חברות נטו. מעולם לא רומנטית או מינית. רק חברות אמיתית. הייתי שם כשהוא שבר רגל או דברים אחרים. היתה תקופה שהוא הרבה לעשות כאלה דברים. הייתי שם כשהוא הכיר את החברה שלו. זו שהפכה לאישתו.הייתי שם בעליות ובירידות. במצוקות ובשמחות ובעיקר בעיקר בשיגרה. הוא היה שם בשבילי בכל הרגעים הקטנים והגדולים אותו דבר. חבר אמיתי.
החברות שלנו הפכה למשפחתית כשהתחתנתי והוא התחתן וכשנולדו הילדות שלי והילדים שלו. אשתו, ממש מהתחלה הפכה לחברה שלי. יותר מזה אפילו…היו תקופות בחים שכהיינו נפגשים כולנו, היינו משאירות אותם, את הבחורים עם הילדים והולכות לדבר רק היא ואני. היו תקופות ארוכות מאד שכל שבוע היינו מדברות בטלפון שיחות אינסופיות. הוא אפילו נדחק קצת בשנים האלה והחברות שלי איתה התעצמה. היו דברים שהיא סיפרה לי שהיו אינטימיים ורגישים ביותר ואני לה.
כמו עם חברים אמיתיים.

ואז היתה תקופה שהם נסעו והקשר נשמר. למרות שעבר המון זמן והמון מרחק. חשבתי לי שזה מבחן חברות אמיתי. אם במרחק של שנים וקילומטרים נשמר קשר. כשהם חזרו, בדיוק נפרדתי מהאיש שהייתי נשואה לו. היה ברור שהם נשארים חברים שלי. לי בכל אופן היה ברור. וכך היה.
הילדות שלי אוהבות את הילדים שלהם ולמרות שהגילאים לא צמודים ולמרות שהם בנים והן בנות, תמיד יש בין כולם התחברות מהירה ומדהימה, שמשאירה אותי תמיד פעורת פה. ושמחה. מאד שמחה.
בשנתיים האחרונות, מאז שהם חזרו ואני נפרדתי, הקשר הפך לפחות אינטנסיבי. פחות נפגשנו, פחות דיברנו בטלפון. וגם זה בסדר, לא תמיד שומרים על הקשר לאורך השנים באותה מידת אינטסיביות. בעיקר כשיש אינטרנט ומסנג'ר.

במורדות הגדולים יותר שלהם תמיד הייתי שם. מן כותל מערבי. לשניהם. לפעמים מתווכת לפעמים רק מקשיבה. לכל אחד מהם. תמיד חששתי מהמקום הזה של לתווך בין בני זוג ששניהם כל כך יקרים לי. אבל הם תמיד ביקשו ממני. ואני לא יכולה לא. בטח לא לאנשים שאני כל כך אוהבת וכל כך קשורה אליהם.
כשנפרדתי סיפרתי לו על הדברים הטובים והדברים הרעים שקורים לי. חלקם קסמו לו מתוך המצוקות שלו. והעלו בו מחשבות על החיים שלו והזוגיות שלו. ובאיזהו שלב היא אמרה לי שדברים שאני אומרת לו נכנסים לו לראש ומבלבלים אותו. שהוא רוצה ליהנות כמוני מהחיים ולהרגיש את החופש שאני מרגישה. כמובן שזה היה על רקע משבר שלהם. אבל הבנתי שיש דברים שאני לא חייבת לשתף אותו בהם והפסקתי כמעט לחלוטין לספר לו. הוא גם היה עד לקשיים שעלו. וראה שהחיים לבד לא תמיד טובים ונפלאים ומאושרים.
היחסים בינהם נכנסו לשגרה רגועה, המשבר חלף וחברות ביננו נכנסה למסלול שליו.
לפני פחות מחודש החלטנו שאנחנו מתגעגעים ושכבר מזמן לא נפגשנו. נסעתי עם הילדות בשבת ובילינו שבת כייפית ביחד. הילדים היו עסוקים בשלהם ואנחנו המבוגרים דיברנו ודיברנו ודיברנו.הייתי מאושרת באמת. שיש לי חברים כאלה.

כבר לפני שבועיים הוא אמר שהוא רוצה להפגש איתי לדבר. שאלתי אם משפחתי או אישי, והוא אמר  – אישי. הוא לא היה לחוץ להפגש מייד, אז הבנתי שאין משבר גדול. הוא גם לא היה מוכן להגיד לי במה מדובר אפילו לא לרמוז. רק אמר שנפגש והוא יגיד לי. היה לי קצת מוזר שהוא רוצה להפגש וכמעט מתחמק מלקבוע את הפגישה. אבל הייתי סקרנית ואפילו קצת מודאגת. אז התקשרתי אליו לעבודה אתמול ואמרתי שאני פנויה לפנות ערב ושאפשר להפגש אם מתאים לו.
קבענו לערב, והוא התעקש לא להפגש אצלי בבית. רק בבית קפה. ולא היה מוכן להגיד למה. עשרות פעמים הוא היה אצלי בבית עם המשפחה ובלעדיה. זה היה כל כך מוזר שהתחלתי לדאוג באמת. אפילו דיברתי על זה עם ידיד טוב והעלתי בפניו את הסקרנות והדאגה שלי. הידיד שלי אמר – תתאפקי. עד לשעה שקבעתם, אחר כך הכל יתבהר.
עשרות תסריטים ומחשבות עברו לי בראש. ולא הצלחתי לחשוב על איזו סיבה הגיונית להתנהגות הכל כך חריגה שלו.

כשהגעתי לבית הקפה באיחור של חמש דקות הוא ישב שם בפרצוף מודאג במקצת. אבל כל כך שמחתי לראות אותו, כמו שתמיד שמחתי לראות אותו. וידעתי שתיכף אני אבין הכל.
הזמנו קפה ואני סיפרתי לו משהו קטן, אחת מהאנקדוטות של החיים. בחיוך ושעשוע ושמחה גדולה על הפגישה.
הוא שתה את הקפה שלו בשתי לגימות מהירות ונשם.
טוב, עכשיו תספר לי כבר…. ביקשתי.
אני הולך לעשות משהו איום ונורא, ורע ואכזרי ומרושע (אולי הוא אמר עוד כמה מילים כאלה, אבל המוח שלי כבר נאטם בבהלה).
תפסיק להפחיד אותי ותגיד כבר, אמרתי כשהבטן שלי כבר מכווצת מפחד ועשרות מחשבות מבוהלות רצות לי בראש . כולן בבת אחת, רומסות אחת את השניה. השבריר שניה הזה נראה כמו נצח.
אני רוצה לנתק איתך את הקשר. ככה הוא אמר. אשתי מרגישה מאויימת ממך, היא מרגישה שאת משפיעה עלי ובעיקר היא מרגישה מאויימת ולא בטוחה.
העולם נעצר. הרגשתי פיזית כאילו קיבלתי אגרוף בסרעפת שעצר לי את הנשימה ורוקן לי את הראש בבת אחת מהיכולת לחשוב.
ניסיתי לשאול ממה היא מפחדת (הרי אני לא החברה הזרה מהעבר, הרי אני חברה שלה בדיוק כמו שלו, לפעמים אפילו יותר. הרי מעולם לא היה ביננו שום דבר רומנטי או מיני, הרי… והרי … והרי…)
הוא חזר על אותן מילים.
ומה אתה רוצה?
אני לא הייתי רוצה את זה, הוא אמר, אבל היא מרגישה מאויימת וזה מה שהיא רוצה ואני חייב לכבד את החלטתה.
לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי מה לחשוב, אפילו לא ידעתי מה להרגיש.
הכל נראה כל כך הזוי ובלתי מתקבל על הדעת.
אמרתי לו – אני לא יודעת מה להגיד. וקמתי והלכתי.
בדרך לאוטו התחלתי לבכות. בלי שליטה. בכי של אובדן כל כך גדול שאי אפשר בכלל להבין אותו. בכיתי כשדיברתי עם צ', הידיד שלי. ובכיתי כשקראתי לא' ולע', החברות שלי, שיבואו להיות איתי. בכיתי גם אחרי ששתיתי והשתכרתי כדי לא להרגיש את הכאב כל כך חזק. בכיתי לתוך הלילה כשדיברתי עם א', האיש עם הנשמה.
נרדמתי בוכה והתעוררתי בוכה.
אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה.
דמעות שלא מפסיקות. והרגשה איומה של אובדן ואבל ושל פגיעה ועלבון ועצב תהומי. ושל חוסר הבנה מוחלט. חוסר אונים.

רוצה או לא?

הייתי אמביוולנטית לחלוטין.


בימים האחרונים הבש'ח הנוטש החליט לחזור לחיקי.


(בש'ח = בחור לשעת חירום)


לא שהיה אכפת לי שהוא נעלם, היה לי המון מה לעשות גם ככה.


וגם די נמאס לי מזיונים סתמיים.


או במילים אחרות היו לי מספיק זיונים ולא הייתי חייבת דווקא אותו.


בכל אופן ככל שהאמביוולנציה הלכה וגברה, ככל שהתגובות שלי למסרים הנלהבים שלו היו פחות ופחות מהירות ומתלהבות, כך הוא הגביר את הקצב והעשיר את אוצר מילות החיבה והגדיל בשקל תשעים את מספר האייקונים המחייכים.


הוא חקר ודרש ושאל אם הוא יכול לבוא היום. אמרתי שנדבר היום ונראה.


בצהריים הוא שלח SMS ששאל אם יש לי בעיה מוסרית להזדיין בערב יום השואה.


לא היתה לי. אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה להזדיין איתו, אז עניתי לו – לא נראה לי.


שיבין את זה איך שהוא רוצה.


אבל בערב הוא פתר לי את ההתלבטות כששלח הודעה שהוא נורא רוצה, אבל לא יוצא.


מיד נרגעתי ושלחתי לו מסר חביב למדי – העיקר שתעמוד בצפירה.

נשמה טובה אני.


או גבר בהתהוות….


מה יותר גברי מלשמור על אופציות פתוחות?


תיכף אני אתחיל לגדל שיערות על הגב, לגרבץ מול משחק כדורגל ולהתפייד לדייטים שלי.


אני הולכת פה על חבל דק…..

שי לחג

היו לי קצת תלושי שי וקצת כסף מזומן שקיבלתי , והחלטתי שהגיע הזמן שיהיה לי בבית משהו שמנגן מוזיקה מלבד המחשב.


הסכום הספיק לעניות דעתי לטייפ דיסק משוכלל יחסית ולא יותר.


והייתי מוכנה להתפשר על זה.


הרי הבטחתי לעצמי שאני לא חורגת מהתקציב שהקצבתי לי ושזו הוצאה שבהחלט אפשר לוותר עליה כמו שויתרתי עד עכשיו.


אבל בחנות היה מוכר נעים וחתיך ובחלקלקות לשון היה מוכן למכור לי כל מה שלא רציתי.


כמעט כמעט שהתפתיתי.


עד שהבנתי שכל פעם שההיסוס שלי מתחיל להראות פחות החלטי הוא עובר למערכת הבאה והיקרה יותר ומהלל אותה על פני זו שהציע לי לפני כמה דקות.


די מהר החלטתי שאני אקנה מערכת ולא טייפ דיסק. וההתלבטות היתה איזה וכמה כסף אני מוכנה להוציא בנוסף לכסף הנתון שהיה לי.


כמה מערכות נפלו בגלל שנראו לי מפלצתיות מידי. כאילו העיצוב שלהן הוא החלק המרכזי ונועד להוציא את העיניים למי שעובר בסביבה.


בסוף החלטתי לקנות מערכת מיקרו של פנסוניק.


שנשמעה לי מצויין, למרות שזה היה דיסק של רינת גבאי….


שילמתי בתלושי שי, בכסף מזומן ואת היתרה בתשלומים באשראי, הדבר היחיד שלא השתמשתי בו היה חרוזי זכוכית. אבל אני חושדת שהמוכר לא היה מוכן לקבל אותם ממילא.


הוא הוריד לי מהמחיר ועשה כל הנחה אפשרית – ככה הוא אמר ובסוף שאלתי אם אפשר לקבל הנחה על מוצר מתצוגה והוא שמח לתת לי את המערכת ב…..שקית.


שקית????


ביקשתי באדיבות קופסא שיהיה לי איך לקשור בחגורת הבטיחות באוטו. בכל זאת זה לא צעצוע זול.


והוא נתן לי.


ביחד הורדנו אותה מהמדף ובעבודת צוות לעניין הכנסנו לקופסא.


השלט של המערכת היה אמור להיות באיזו מגירה, כי כאמור זו היתה מערכת מתצוגה ושלושה מהמוכרים ערכו אחריו חיפושים נרחבים עד שהתברר שאחד מהם החזיק אותו כל אותו זמן.


קיבלתי תעודת אחריות והלכתי הביתה שמחה.


מחר אני אנפנף את המוצג הארכיאולוגי שלא תיפקד בכלל  על תקן מערכת ורק עמד וצבר אבק והיה מכוער ולא יעיל באופן כללי , ובמקומו אשים את הנקודה שקניתי שקוראים לה מערכת מיקרו.


מגיע לי.


אחרי הכל היום אני חוגגת שנתיים.