לישון לבד

אני אוהבת לישון לבד.

עוד יותר מזה, אני ממש ממש לא אוהבת שישנים איתי באותה המיטה.

כשהכרתי את מי שאיתו התחתנתי ואחר כך ממנו התגרשתי, ישנו באותה מיטה.

אלא מה, ככה זה כשחיים ביחד, לא?

לא העליתי על דעתי אופציה אחרת, ורק הפרדתי מייד את השמיכות, אמרתי שאני לא יכולה לסבול שגונבים לי את השמיכה, או את החור הזה שמזרים אויר קר כמו בקוטב הצפוני, שנוצר, כשהישנים יחד מתרחקים זה מזה במהלך הלילה, מתוך שינה.

 

מייד עם השקיעה לתוך השינה, הייתי מפנה אליו את הגב, מתכרבלת היטב בשמיכה שלי, עד מעל לראש (את נושמת דרך כפות הרגליים, הוא היה אומר לי) ונרדמת.

אני לא יכולה להגיד שהוא אהב את הריחוק שיצרתי במיטה, הוא תמיד היה מעיר, כאילו בצחוק, על הפנית הגב שלי אליו וההרדמות המכורבלת שלי בתוך עצמי. אבל הוא קיבל את זה, כי זה מה שהיה.

וגם אני קיבלתי את השינה יחד כי זה מה שהיה, לא שהיתה לנו אופציה אחרת, של לינה בחדרי שינה נפרדים, אבל גם אם היתה כנראה שלא היתה עולה על דעתי, ואם היתה עולה, בטח הייתי נרתעת ממנה, כי זוג שחי ביחד – ישן ביחד. ואם לא ישנים ביחד זה סימן שמשהו רע מאד קורה בזוגיות. ככה כולנו יודעים.

אבל סבלתי מהשינה המשותפת. אף פעם לא אהבתי את הנוכחות של אדם נוסף במיטה בזמן השינה, לא אהבתי להתעורר מהתזוזות שלו, מהמרפקיות והברכיות שלו, מהנחירות שלו, מהשעון המעורר שלו. לא אהבתי להריח את הפלוצים שלו (סלחו לי על הצרפתית) ולא את ריח הפה שלו בבוקר.

לא אהבתי שהיה שולח ידיים מתוך שינה (?) ומעיר אותי לתוך סקס שלא רציתי ונמנעתי ממנו בשעות הערות.

כל כך לא אהבתי שזה נשאר לי חקוק כמו טראומה, כמו אונס. מין כפוי.

 

עם השנים הרתיעה שלי מהשינה המשותפת הלכה וגדלה.

כשכבר לא אהבתי אותו, זה היה עונש אמיתי לישון איתו, וכל מגרעת שלו החמירה פי אלף בלילה במיטה.

הייתי עושה הכל, ממש הכל, כדי להגיע למיטה בשעה אחרת ממנו.

אם לפניו, אז למהר להרדם לפני שהגיע, ואם אחריו, אז לחכות עד ממש מאוחר, שיהיה סיכוי שהוא ישן.

 

תחושת ההקלה הכי ברורה שהיתה לי אחרי הגירושין, היתה במיטה, בחדר השינה שלי, במבצרי.

לא התפרשתי על פני כל המיטה ולא ישנתי באלכסון, אבל ידעתי שהמיטה חזרה להיות מקום שקט, רגוע, בטוח, שליו, שלי. רק שלי.

 

חברתי האמיצה יוגה, שמרשה לעצמה להיות חריגה, אם הנוחות שלה דורשת את זה, חיה עם בן זוגה הפעוט בבתים נפרדים כל זמן שיכלו להרשות את זה לעצמם כלכלית. ואחר כך, מאז שעברו לחיות ביחד, הם ישנים כל אחד בחדר השינה שלו, בנפרד. חדר השינה שלה בקומת הקרקע, ושלו בקומה השניה.

היא אומרת שהיא לא סובלת שנוגעים בה בשינה ושיש הרגלים שונים מאד של אנשים שאין סיבה לסבול אותם, אם אפשר לא.

גם היא כמוני, מרגישה שחדר השינה שלה הוא מבצרה ושפלישה, כל פלישה, אפילו של בן זוג אהוב, אינה רצויה.

יוגה ובן זוגה הפעוט חיים יחד כבר מעל עשרים שנה בזוגיות יציבה, תומכת ואוהבת שאין הרבה כמוהן. אני יודעת, אני רואה מקרוב.

יש להם שיחות ותקשורת, אינטימיות ויחד יותר ממה שיש לרוב הזוגות הנשואים, אבל הם לא ישנים באותה המיטה.

 

יוגה היתה הראשונה שאמרה לי מפורשות שאין שום סיבה לישון יחד באותה מיטה, אם זה לא משהו שאוהבים לעשות ושזה בסדר גמור. ולמעשה אפשרה לי להכיר בתחושות שלי שהן חריגות בתפישתן. ולהבין שגם אם אני לא כמו כולם, אני עדיין בסדר. ושזה לגיטימי לגמרי לרצות משהו אחר.

 

תגידו, בסדר, לא אהבת את הגרוש ולכן לא רצית לישון איתו.

אז לא. בהתחלה כן אהבתי אותו ועדיין לא רציתי שיתקרב אלי בלילה.

ויותר מזה, עם הגמל, שאיתו יצא לי להעביר כמה וכמה לילות, אני גם לא ישנה יחד.

בלילות הנדירים שבהם הוא ישן אצלי, הוא מחכה שארדם, מכורבלת בזרועותיו, ואז חומק לישון על הספה.

בהתחלה היה קשה לו לקבל את הסידור הזה, אבל יום אחד נפל לו האסימון שככה שנינו ישנים טוב יותר ומאז המעבר פשוט לו יותר.

הוא מודה שגם הוא ישן ככה טוב יותר ולא סובל מרגשות אשמה שהוא מעיר אותי כשהוא מתהפך במיטה.

אני אוהבת להתחבק ולהתכרבל ואוהבת להיות יחד, אבל בשינה אני רוצה להיות לבד.

בשקט, רוגע ושלווה, לבד ובנוחות, במיטה שלי.

מסעדת הבית

יש מסעדה אחת שהיא מסעדת הבית של הגמל ושלי.

אמנם היא ממש לא קרובה לבית שלי ועוד פחות לבית של הגמל, אבל היא מסעדה ששנינו אוהבים במיוחד.

מסעדת שף קטנה וחמודה שהשף בכבודו ובעצמו מבשל בה.

היו שנים שהיינו מגיעים אליה פעם בחודש וחצי-חודשיים. ושנים, כמו השנה, שבהן הצלחנו להגיע רק פעמיים שלוש.

 

למרות שזו מסעדת שף, המחירים בה סבירים לגמרי, היא קטנה ואינטימית ואנחנו מרגישים בה בבית.

יצא לנו לדבר כמה פעמים עם השף, פעם אחת אחרי שהמלצרים הלשינו לו שאמרתי שמנה שאכלתי היא אלוהית, והוא יצא מהמטבח וניגש לשולחן לשמוע מה אהבתי. 

בפעמים אחרות החלפנו איתו כמה מילים כשיצאנו מהמסעדה בסוף הארוחה.

איש נחמד, השף.

 

כשנסענו למסעדה בפעם האחרונה, אמרתי לגמל בדרך שמה שממש בא לי, זה שהמסעדה תהיה ריקה ונוכל לבקש מהשף שיכין לנו מה שבא לו.

מה פתאום, הגמל אמר, אני יודע בדיוק מה אני רוצה לאכול, אני מפנטז על המנות המדוייקות מהבוקר כבר.

אוף, אמרתי לו. אני אוהבת שהשף נותן חופש לדמיון שלו, כמה פעמים אכלתי מנות מחוץ לתפריט שהיו מופלאות.

 

כשהגענו למסעדה עצרנו רגע בחוץ, כמו תמיד הגמל הוציא ג'וינט קטן ואני לקחתי שאכטה אחת.

תזהרי, זה חומר טרי, הוא אמר, תחזיקי כמה שניות, לא יותר מידי.

אבל זה היה כל כך טרי שהתחלתי להשתעל מיד עם השאיפה. לא נורא, שיעול הוא המדד שלי לטיב החומר. אם השתעלתי, כדאי לי להפסיק כדי שלא אעוף גבוה מידי ואלך לאיבוד.

 

כשנכנסנו למסעדה, המלצר היחיד הפנה אותנו לשולחן וניגש להציע לנו תפריטים.

עוד לפני שהניח את התפריטים, הגמל אמר לו, אני יודע מה אני רוצה, ומסר לו את ההזמנה למנה ראשונה ולעיקרית.

גם אני יודעת מה אני רוצה, חייכתי. אשמח אם תשאל את השף ואם הוא יסכים – שיכין לי מה שבא לו.

מנה ראשונה ועיקרית ולבחירתו. הסייג היחיד שלי הוא שאני לא אוכלת דגים ופירות ים, חוץ מזה הכל הולך.

זו המשאלה שלך להיום? שאל המלצר, אני כבר הולך לשאול עבורך.

ואל תגיד לי מה הוא מכין, ביקשתי, שיפתיע אותי.

 

למנה הראשונה קיבלתי סלט מקסים שהיתה בו חסה, נענע, סוג של צננון, אבוקדו, פלחי אשכולית אדומה, עדשים, סוג של גבינה ועוד כמה דברים. 

סלט מושלם למנה הראשונה.

הסלט הורכב במיוחד בשבילך, אמר המלצר, אין אותו בתפריט.

הגמל אכל קלמארי וטעם מהסלט שלי.

 

דיברנו, בהתחלה הגמל ואחר כך אני, ניסיתי להעביר לו איזה רעיון על תחושה שהיתה לי בצלילות שלנו המשותפות, משהו על הציפיה שלי שמתחת למים התחושות יהיו שונות, כי אנחנו נמצאים במימד שונה שמצריך תקשורת אחרת והחושים עובדים בו בצורה אחרת לגמרי, ושבסופו של דבר התחושה היתה שונה אבל דומה.

לא הצלחתי להעביר את הרעיון והגמל ביקש שאסביר.

אני לא יכולה להסביר, אמרתי לו ברצינות רבה. אני לא זוכרת מה אמרתי ממש עכשיו.

אבל זה היה משפט די קצר, הוא אמר.

כן, אבל אפילו את נושא המשפט אני לא זוכרת, הבהרתי לו.

נכון, הוא הסכים איתי, גם אני לא זוכר על מה דיברנו.

שיח מסטולים.

 

המלצר שאל אם אנחנו מוכנים לעיקריות ושאל אותי אם אני רוצה לדעת מה המנה העיקרית או להשאיר כהפתעה?

הפתעה, אני לא רוצה לדעת כלום.

 

הוא הביא לגמל את צלעות הטלה שהזמין ולי הביא צלחת עם פסטה טריה ברוטב עם זוקיני וגבינה מלוחה.

עכשיו, אני לא אוכלת קישואים למינהם, אפילו אם קוראים להם זוקיני.

אבל את זה הכינו במיוחד בשבילי. אז החלטתי שאני מנסה, מה יש לי להפסיד?

הפסטה היתה מדהימה, לזוקיני היה טעם מופלא, ולא הצלחתי לפענח מה עוד היה שם, אבל לא השארתי בצלחת אפילו פירור.

הגמל הציע לי בנדיבות, שלא לומר בהקרבה, מהצלעות שלו, אבל אני ויתרתי במידה דומה של נדיבות והקרבה, ואפשרתי לו להתמוגג מעונג.

ושאלתי את עצמי אם אני מרוצה מההחלטה שלי לתת לשף להחליט עבורי.

התשובה היתה בעקרון כן. המנה היתה טעימה להפליא ואפשרה לי להתנסות במשהו שלעולם לא הייתי בוחרת לבד מהתפריט. מצד שני, צלעות טלה שכבו לגמל על הצלחת.

המסקנה שלי היא שבפעם הבאה, אם ארצה הרפתקאה כזו שוב, אצטרך להגדיר יותר טוב. ולהגיד שאני רוצה שהמנה העיקרית תהיה בשרית. כי למרות שהיה טעים להפליא, הרגשתי טיפה מרומה עם מנת הפסטה שלי.

 

כשיצאנו מהמסעדה השף עמד ליד הדלת והיתה לנו הזדמנות להודות לו.

הוא לא שאל אם אהבתי את המנות שבחר להכין לי ולכן פשוט אמרנו תודה והגמל אמר שבשביל האוכל שלו, הוא בא מרחוק רחוק, במיוחד.

 

האויר הקר בחוץ עזר לנו להצליל מעט את הראש והמחשבות.

אתה יודע, אמרתי לגמל, אני לא חושבת שהמסעדה הזו ראתה אותנו פעם אחת כשאנחנו לא מסטולים.

תכלס, הגמל אמר, ממש ממש נכון.

פגישות עם אנשים

במפגש הראשון והשני עם אנשי מועדון הצלילה של הגמל הייתי מאד נבוכה ומאד שקטה.

אני חושבת שהמילה דמומה מתאימה יותר. כאילו מישהו לחץ לי על כפתור ההשתקה והיכולת שלי להשמיע קולות כמעט ונעלמה. גם כשכבר דיברתי ועניתי לשאלות, של הגמל, בעיקר, זה היה בקול שקט מהרגיל.

 

הגעתי למקום שהוא לגמרי חדש לי.

בלי להכיר את המקום והאנשים, ואפילו את הפעילות אני בקושי מכירה.

בפעם הראשונה הגעתי לפני הגמל והסתובבתי קצת מסביב לראות איך הדברים נראים, אבל התביישתי לפנות ולשאול מאיפה לוקחים ציוד ואיך מתנהלים פה, חיכיתי לגמל שיגיע ויסדר לי את הדברים. והוא אכן הגיע וסידר הכל, אפילו הלביש אותי בחליפה. לא היה לי צורך כמעט לתקשר עם הסביבה, עם כל מי שהוא לא הוא.

 

בפעם השניה הגענו יחד.

הוא שלח אותי לדלפק לקחת ציוד ואחר כך בא לבדוק שהדברים מתקדמים לשביעות רצונו. הפעם נתן לי להתלבש לבד, להרכיב את המאזן על המיכל בהשגחה, לראות שהכל מחובר כמו שצריך ורק עבר על הציוד ועלי.

אחר כך שלח אותי לשתות מים. זה חלק מההכנות לצלילה. נשימת האויר הדחוס מייבשת מאד וצריך לאזן את הנוזלים בגוף.

איפה יש מים? שאלתי, כי במועדון הקודם היה מכשיר מים מוצב במקום נגיש ולידו כוסות חד פעמיים.

שם, בפנים . הוא אמר, מחווה לכיוון ה-נקרא לזה- מזנון.

נכנסתי ולא ראיתי מכשיר מים ולא בקבוק או משהו גלוי, הסתובבתי קצת והצצתי לפה ולשם ובסוף חזרתי את הגמל.

לא מצאתי…

תיכף, אולי הם לא הוציאו, נבקש מהמוכר במזנון, הגמל אמר. וניגש לבקש מהאיש.

המוכר הוציא קראף זכוכית, ומילא אותו במים.

ראיתי אותה מסתובבת ומחפשת, וחיכיתי שתשאל, אבל היא לא שאלה. אמר לגמל.

מזגתי מים לכוסות החד פעמיות, לגמל ולי, חייכתי, אמרתי תודה והלכתי לתת לגמל את הכוס שלו. תוהה על עצמי ועל המבוכה הזו שאני כבר לא זוכרת את עצמי בתוכה.

 

אחר כך הלכנו לסירה, עלינו עליה והפלגנו לנקודת הצלילה.

אחרי היציאה מהמים, ואחרי שהפסקתי להרגיש ממש נורא, הקשבתי לשיחה שהתנהלה מאחורי והצטרפתי בשאלה. קצת מרשה לעצמי להיות אני.

מאוחר יותר במועדון, עם חלוקת העוגה, התפתחו שיחות קצרות, עם שאלות הכרות מצד הצוללים הותיקים, המוכר במזנון כבר הכין לי קפה, אחרי שביקשתי, ובעל המועדון הניד לי בראש וחייך.

 

בדרך כלל כשאני מגיעה למקום חדש, אני קצת מביטה סביב ומנסה לקלוט את האווירה ואת הדמויות המרכזיות לפני שאני פונה, מדברת, יוזמת.

אני מנסה להזכר במקומות חדשים, ולא היו לי הרבה כאלה בשנים האחרונות, אולי הלימודים לתואר השני, מועדון הצלילה הראשון, מקום העבודה הנוכחי והקלב"וש.

בתואר השני כולנו היינו חדשים, ולא הכרנו, לא את המקום ולא את הסטודנטים האחרים, כך שלא הייתי לבד בתחושה. די מהר הייתי בין אלו שיזמו, דיברו, התבלטו.

במקום העבודה הנוכחי ובקלב"וש – ובכן זו עבודה. אני מכירה את העבודה ויודעת מה לעשות, אפילו כשאני חסרת בטחון, אני מלאת בטחון. אז היו תחושות של התחלה חדשה, חוסר ידע, וחוסר בטחון, אבל לא כאלה שמשתיקות או משתקות אותי. בטח לא כאלו תחושות שנראות כלפי חוץ.

למועדון הצלילה הראשון באתי ללמוד ושאלתי הכל כמו תלמידה ביומה הראשון בבית ספר. זה לא היה מביך, משתיק או משתק. הרבה הסתכלתי ולמדתי ממעשיהם של האחרים המנוסים יותר, אבל שאלתי וביקשתי עזרה כל הזמן.

ובנוסף, לא הייתי לבד. הייתי עם בת הזוג ופנינו זו אל זו, שוחחנו והיינו יחד.

 

למועדון של הגמל הגעתי אחרת.

עיקר השוני נעוץ בתחושה של להכנס למקום שהוא שלו, בפעם הראשונה במערכת היחסים המוזרה שלנו, אני מגיעה למקום שהיה רק שלו, ופוגשת שם אנשים שהוא מכיר ואני לא, ויוצרת רושם אישי שקשור אליו. כי הוא קשור אלי.

עד עכשיו לא הבנתי כמה חשוב לי ליצור רושם טוב בעיני אנשים שקשורים לגמל. בשבילו.

אולי כדי לשמח אותו, או לא להביך אותו.

אולי בגלל שאני חושבת שזה ישפיע על איך שהוא רואה אותי, או שאני רוצה לעמוד בצפיות שלו, הלא מדוברות.

שיהיה גאה בי.

שלא יתבייש בי.

שירצה שאמשיך לבוא.

זה בטח הכל בראש שלי, או לפחות הרוב בראש שלי.

אבל עכשיו אני פתאום שמחה ומוקלת מזה שלא הפגיש אותי עם המשפחה שלו…

 

 

 

עריכה מאוחרת – פתאום שמתי לב שאתמול היה לי בלוגולדת 13. אז מזל טוב.

למרות שבר מצווה, אני לא אערוך חגיגה באולם אירועים, ברשותכםחיוך

 

Under the sea

ויכוחים עם עצמי לחוד, ומציאות לחוד.

לא רק שלא הצלחתי להתווכח איתו על נשיאת המיכלים, הוא גם די קבע עובדה ובא לקחת אותי מהבית.

רק כדי לסבר את האוזן – המרחק מהבית שלי למועדון הצלילה הוא קצת יותר משעה נסיעה, המרחק מהבית שלו למועדון הצלילה הוא קצת יותר משעה, והמרחק מהבית שלו לשלי הוא קצת יותר משעה (אפשר לדמיין משולש שווה שוקיים לצורך העניין). כלומר, הוא נסע אלי קצת יותר משעה ואחר כך נסענו יחד למועדון, עוד שעה וקצת, ובדרך חזרה – אותו דבר, כמובן. אבל ככה הגמל, ולטענתו הוא נהנה מזה, הדבר הראשון שאמר לי היה שהנסיעה בבוקר מוקדם היא נסיעה נהדרת, שלווה ונעימה מאד.

 

מההודעות של ערב קודם, לא כל כך הבנתי שהוא בא לקחת אותי,זה כאילו נשאר לא סגור, אבל ההודעה שקיבלתי בחמש וחצי בבוקר, והעירה אותי עשר דקות מוקדם מכפי שתכננתי לקום, הבהירה לי שבעוד עשרים דקות הוא אצלי.

אז קמתי והתארגנתי בזריזות, מזל שכל הדברים היו מסודרים כבר בתיק מערב קודם, וכשהוא הגיע כבר יצאתי אליו עם התיקים עם הציוד, שתי כוסות קפה, אחת לי ואחת לו, ועוגה לדרך. אני מכינה עוגה לפני כל צלילה, כי צריך לאכול לפני צלילה, כי אני אוהבת להכין עוגות וגם כי לחלק עוגה טריה תוצרת בית, זו דרך מצויינת להכיר אנשים במקום חדש.

הנסיעה היתה נהדרת, אני אוהבת לנסוע איתו. אני אוהבת להיות איתו. 

הקפה היה במקום והוא נהנה מהעוגה. לי קשה לאכול בבוקר כל כך מוקדם, אז הסתפקתי בביס קטן לצאת ידי חובה.

אני חושבת שגם הוא היה שמח מאד, ברמה שהיה קשה לפספס, כי כשהגענו למועדון, מנהל המקום קיבל אותו בשמחה ואמר, וואו, עם איזה אנרגיות הגעת היום!

 

לקחתי ציוד מהמועדון – החליפה היתה ארוכה וגדולה קצת עלי – התלבשנו והגמל התפשר איתי בנושא נשיאת המיכלים ואמר שיקח אותם בנגלות במקום את שניהם יחד, ולגבי הפעם הבאה שבה לא יכאב לי הגב ושאני רוצה לקחת אתה מיכל שלי בעצמי, כבר נדבר בפעם הבאה…כן, בטח.

מצב הרוח שלנו היה כל כך טוב, שהחלטתי שאני לא אתחיל להתווכח עכשיו. כשנגיע לגשר, נעבור אותו. או שסביר יותר להניח שניתקל בחומה בצורה.

הוא הביא הפעם מצלמת גו פרו שחיבר למסיכת הצלילה שלו, והתחיל לצלם כבר כשעלינו על הסירה.

 

כבר בדרך דיברנו על הצלילה הקודמת ועל מה שאנחנו מתכננים לצלילה הזו.

התוכנית היתה לעבוד על האיזון שלי במים, הגמל אמר שהוא רוצה שאתאזן ואהיה עצמאית במים, שניתן ידיים בשביל הכייף ולא כדי שלא אצוף לו. הוא תיאר לי את הירידה לתוך המים, מתי להוציא אויר מהמאזן ומתי ולהוסיף, מה נעשה וכמה זמן נהיה מתחת למים ובאיזה עומק בערך.

 

ואכן כשנכנסנו למים שקענו לפי התוכנית והתחלנו לצלול ישר לתוך להקת דגיגים ענקית ומהממת.

המים היו קצת פחות צלולים מהצלילה הקודמת, והיו פחות חיות ים גדולות, אבל הנוף התת מימי היה מהמם, היו להקות ענקיות של דגיגים וראינו חתול ים ישן על הקרקעית, להערכתי הוא היה יותר ארוך ממני. לא הערנו אותו ולא הצקנו לו, הסתפקנו בלהתפעל מהגודל שלו. בזה אנחנו מאד דומים, שנינו באים כאורחים ומשתדלים לא להפריע לשוכנים הקבועים של המים.

 

האיזון במים היה קצת קל יותר, ולכן הגמל שיחרר אותי ונתן לי להיות עצמאית יותר. כשנתנו ידיים זה היה כי רצינו למשוך תשומת לב למשהו מיוחד שראינו, או כי פשוט רצינו לגעת.

לקראת הסוף התחלתי להרגיש עייפה מאד ורציתי לצאת כבר מהמים. איך שהוצאנו את הראש מהמים, ביקשתי מהגמל שיקח ממני את חגורת המשקולות שבשלב הזה היתה כבדה והחמירה את ההרגשה הרעה שלי. הוא ראה שלא טוב לי והוריד ממני גם את המאזן והסנפירים ואפשר לי לעלות מייד לסירה. כשעליתי לסירה התחושה הרעה התחלפה לבחילה של אל-תדברו-איתי-כי-עוד-שניה-אני-מקיאה, אז רק ישבתי על הספסל, עצמתי עיניים, נשמתי לאט וחיכיתי שארגיש יותר טוב. אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אקיא, לא הכי כייף, אבל יש דברים גרועים מזה.

הגמל עלה לסירה, מצא בקבוק מים ונתן לי לשתות. עד שכולם עלו, כבר הרגשתי טוב יותר. וכשהגענו לחוף, הוא שילח אותי קדימה והביא את הציוד אחרי. אחר כך שכנע אותי ללכת לשתות קפה, למרות שלא האמנתי שאצליח ללגום מהקפה, הצלחתי, והלגימה שיפרה את התחושה שלי עוד יותר.

זה בגלל שלא אכלת בבוקר, הוא נזף בי, אמרתי לך לאכול. חייבים להכניס משהו לבטן לפני צלילה.

אז אולי נביא את העוגה מהאוטו ונזמין את כולם לאכול? הצעתי.

הגמל נראה שמח, הוא אהב את הרעיון ומיהר להביא את העוגה שהתחממה בנתיים בחלל המכונית והפכה לטעימה ועסיסית יותר, פרס אותה והציע לכולם.

 

העוגה, שיצאה מוצלחת מאד קיבלה שבחים, ומילאה את תפקידה כשוברת קרח, ואני התחלתי להרגיש קצת יותר חלק מהחבורה.

 

אחר כך התקלחנו ונסענו הביתה.

הנסיעה היתה נהדרת ומלאה באושר התוסס והרגוע של אחרי.

אחרי שהגיע הביתה, הגמל שלח לי סרטונים מהצלילה וכתב:

מדהים הנוף התלת מימדי ואת בתוך כל זה.

 

ועוד לא אמרתי מילה על זה שהוציא את הווסת מהפה מתחת למים כדי לנשק אותי נשיקה תת מימית.

לא למות עליו?

 

כאב גב

השבוע כאב לי הגב כמו שלא כאב לי כבר כמה שנים.

התעוררתי בארבע לפנות בוקר מהכאב, בלי להבין מה מציק לי. רק כשהתיישבתי בשירותים על האסלה והייתי צריכה לתמוך את עצמי כי לא הצלחתי להחזיק את עצמי ישרה בלי לילל מכאבים, הבנתי שיש בעיה.

באמצע הלילה לא היתה לי הרבה ברירה, לא יכולתי לעשות הרבה, אז רק לקחתי אופטלגין וחיכיתי לבוקר.

בבוקר אכלתי מוקדם, הרבה לפני שהרגשתי רעבה, כדי לרפד את הבטן, ולקחתי סלקוקס ומוסקול, הכל כדי שאוכל ללכת לעבודה.

 

הכניסה לאוטו היתה סיוט והנהיגה היתה קשה מאד, כל הזזת רגל על הדוושות הכאיבה לי. הייתי צריכה להשעין עוד אחורה את גב הכסא כדי שאוכל לשבת בצורה נסבלת.

אבל אמרתי לעצמי שיהיה בסדר ושהכדורים יעבדו עוד מעט.

אני לא יכולה לא להגיע לעבודה.

זה היה יום עבודה בקלבו"ש, יום שאני עובדת עם מישהו שלא יכול לעבוד בלעדי, ואין מי שיחליף אותי, ויש עבודה. בלי עין רעה יש.

כן, אני יודעת שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, אבל זו אני וככה זה עובד אצלי.

יצאתי מהאוטו ניסיתי להתיישר ופסעתי בגבורה לעבודה, נושמת עמוק, אבל בזהירות.

כשהגעתי אמרתי למישהו הזה שאיתו אני עובדת, שהיום הוא צריך לעזור לי ושיתכופף להרים את זה ואת זה מהמדפים הנמוכים כי הגב שלי לא משהו. אחר כך התחלנו לעבוד , יחסית היה סביר…היה קשה לי בעיקר במעברים מישיבה לעמידה, בהתכופפויות ושאר תנועות, אבל ברגע מסויים התעטשתי, והאפצ'י טלטל לי את הגוף ככה שהייתי צריכה להשען על השולחן כדי לייצב את עצמי שלא אפול. דמעות כאב עלו לי בעיניים ואני הבנתי שאני לא אצליח להחזיק מעמד עד שהכדורים ישפיעו.

התקשרתי לאחראית ואמרתי לה שניסיתי, אבל אני לא מצליחה להשאר לעבוד ושאני חייבת ללכת הביתה.

היא ניסתה לראות מי יכול להחליף אותי, ולא הצליחה למצוא אף אחד.

לא נשאר אלא לבטל את העבודה של אותו יום. זה לקח שעה וחצי, אבל בסופן הלכתי הביתה.

 

הגעתי אסירת תודה למיטה שלי ולכרית החשמלית וקרסתי, רושמת לעצמי שהנסיעה היתה קלה הרבה יותר מהנסיעה לעבודה בבוקר.

לא היה לי הרבה מה לעשות, אז נחתי, קראתי ספר, וחיכיתי. משתדלת לא להרגיש אשמה שהלכתי מהעבודה, בעיקר כשהכאב הלך ושכך לאיטו.

אחר הצהריים הכאב חלף כמעט לגמרי. מה שאף פעם לא קרה לי, בדרך כלל כאבים ברמה כזו לוקחים כמה ימים עד שהם מתחילים להשתפר.

החלתי לחשוב על הסיבות לכאב הגב, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה העובדה שהייתי במחזור ושכאבי המחזור היו חריגים בעוצמתם הפעם.

 

למרות שעכשיו אני מרגישה ממש בסדר, אני ממשיכה לקחת כדורים נגד כאבים, בעיקר מהפחד שמא הכאב יחזור, וגם בגלל שאני רוצה ללכת לצלול בסוף השבוע ולא בא לי שזה ישבית אותי או שלא אהיה מאה אחוז תקינה.

 

אחרי הפעם הקודמת החלטתי שלא ארשה לגמל יותר לסחוב בשבילי את המיכל, הרגשתי ממש אדיוטית כשהוא התעקש לקחת אותו בשבילי. ועכשיו אני בבעיה. מצד אחד יהיה נכון להרשות לו לקחת את המיכל בשבילי, על מנת להגן על הגב שלי שהשבוע כנראה נמצא במצב בעייתי יותר, מצד שני, לתת לו לקחת את המיכל שוב יקבע את המצב ויהפוך אותו להתנהלות הרגילה ואחר כך יהיה לי קשה יותר להתווכח איתו על זה.

אוף. אני שונאת שונאת שונאת להיות תלויה באחרים, אפילו אם הם הגמל.

 

אני אצטרך להגיד לו שזו פעם אחרונה שאני מרשה לו לקחת לי את המיכל. ואחר כך אצטרך לריב איתו על זה. אני יודעת.

או שפשוט לא אספר לו על מה שקרה השבוע, מה שהוא לא ידע לא יבהיל אותו. לא הכל הוא חייב לדעת. כבר סחבתי דברים כבדים מזה.

כנראה שאמשיך להתווכח עם עצמי עד שאפגש איתו.

 

 

הליכה, תנים

אחרי שהתבטלתי יותר משנתיים בתירוצים כאלה ואחרים, הזמינה אותי יוגה להליכה של בוקר שהיתה כשלון חרוץ. או כשלון עצל, או כל כשלון אחר.

אבל כשלון שהדהד בעצב בכל נימי נפשי.

מה תעשי? שאלתי את עצמי, מעכשיו תשבי בבית ותחכי שמזג האויר יתקרר? (להזכירכם האירוע המכונן התרחש במחצית חודש יולי) לא הגיע הזמן לזוז קצת? (התשובות, אגב, היו: לא יודעת, כן- מה יש, לא נראה לי.)

בכל מקרה, לקח לי עוד שבוע עד שההחלטיות הבשילה בתוכי, וגם הידיעה שאני רוצה להתחיל קורס צלילה, ונראה היה לי שכדאי להגיע בכושר מינימלי. למעשה, זה היה הדחף העיקרי שלי, וכך, בחלוף שבוע, התחלתי ללכת. 

בחום הגדול של הקיץ, בלי כושר בשיט, אבל מלאה במוטיבציה. אומרת לעצמי שלהזיע זה מצוין, זה אומר שאני עושה פעילות משמעותית, וגם שחם בחוץ בטירוף. אבל אין ברירה, מתישהו חייבים להתחיל.

 

מאז עברו כמעט ארבעה חודשים ואני עדיין הולכת. 

זה היה קשה בהתחלה, כמו שתמיד קשה להתחיל מחדש, אבל הלך והשתפר בהדרגה.

שלוש-ארבע פעמים בשבוע, 50 דקות של הליכה מהירה. לרוב במישור , אבל לפעמים אני מחליפה קצת את המסלול ועולה להר, מרגישה איך מחודש לחודש אני יותר מצליחה לסיים את העליות הקשות בלי רצון מובהק למות, כלומר, נכנסת לכושר.

 

מידי פעם מצטרפת אלי כוח הצלה. אבל זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו. אז אני סומכת בעיקר על עצמי ומתעקשת ללכת.

ובזמן האחרון, על מנת להפוך את ההליכה לאתגרית יותר, למרות התקררות מזג האויר, נוסף איום התנים והכלבת.

 

יש התפרצות של כלבת בקרב תנים בהיקף שלא נראה כבר המון המון שנים.

עד כה היו יותר משלושים מקרים של תקיפות של תנים חולי כלבת בכל מיני מקומות, חלקם ממש לא רחוקים ממקום מגורי.

מה גם שאני הולכת באיזורים חקלאיים, ושומעת היטב את התנים מיללים לעת ערב, בשעות שבהן אני הולכת.

 

אם פעם יללות התנים היו קול אהוב, ובאופן מוזר מרגיע ומנחם, מהילדות, הרי עכשיו הן הפכו לסוג של איום, כי אי אפשר לדעת מאיפה יגיע התן חולה הכלבת הבא.

הצועדים מתחלקים לשלוש קבוצות:

אלה שהולכים עם מקל גדול, שיוכלו להניס את התן, אם יבוא.

אלה שהולכים עם תרסיס פלפל או גז מדמיע.

ואלה שהולכים בלי כלום.

 

הקבוצה השלישית הולכת ומצטמצמת.

אפילו אני אימצתי לי מקל עץ משובח.

אמנם אומרים שמכות מקל עלולות רק להרגיז את החיה מוכת השגעון, אבל נראה לי שגם תרסיס פלפל יכול להביא לאותה תגובה ובנוסף להשאיר אותי עומדת בידיים חשופות מול השיניים.

בנתיים עוד לא פגשתי תן, חולה או בריא. אני לא מוטרדת ממחלת הכלבת, קיבלתי חיסון נגד כלבת, וואו, עברו כמעט שלוש שנים מאז, אחרי שנשרטתי מחתול ויש לי את החיסון הבסיסי. אבל להנשך ממש לא בא לי.

 

המעבר לשעון חורף הקדים את שעות החשיכה, ואני, שמשתדלת לא לדלג על הליכות, אם רק אפשר לא, הולכת גם בשעות האפלות של חמש אחר הצהריים והפחד החדש מתנים מעלה את הדופק, מגביר את מהירות ההליכה, והופך את ההליכה הפשוטה והטובה לפעילות כמעט אקסטרימית.

 

 

Note to self

לא למדוד חליפת צלילה כשאני לבד.

 

בת הזוג לצלילה היתה בדקטלון וקנתה לעצמה וגם לי חליפות צלילה במחיר מגוחך. היא מדדה ולפי זה קנתה גם עבורי. היום זכרה להביא לי את השקית עם החליפה. החליפה, היא חליפה קצרה בעובי של 2 מ"מ, בגוון אפור עם רוכסן קדמי ורוד. עד כאן הכל טוב, בעיקר המחיר.

אחרי שחזרתי מביקור אצלי אבא שלי, יצאתי להליכה מאוחרת, החושך יורד עכשיו כל כך מוקדם שבחמש וחצי זה כבר לילה של ממש. היה קצת מפחיד ללכת לבד בחושך, ולכן הלכתי ממש מהר והזעתי לא מעט עד שהגעתי הביתה.

 

בבית נחתי קצת ונתתי לעצמי להתייבש, ואז החלטתי, בהחלטה תמוהה, שלא לומר חסרת אחריות, למדוד את החליפה לפני שאני נכנסת להתקלח. פשטתי את בגדי ההליכה ונשארתי בתחתונים וחזיית ספורט.

השחלתי את הרגליים לפתחים המתאימים, ומשכתי למעלה, במאמץ קל, אבל סביר לגמרי, חליפה צריכה להיות צמודה לגוף, ובסך הכל היא ישבה טוב על האגן והירכיים, ואז ניסיתי להכניס את הידיים לשרוולים ולהרים אותה אל הכתפיים.

זה כבר היה קשה יותר, נראה כאילו החליפה קצרה וצרה מידי, לוחצת לי על הכתפיים והזרועות. סגרתי את הרוכסן הורוד, ניסיתי לזוז איתה קצת, לאפשר לה להתארגן טוב יותר על הגוף…לא, לא יותר טוב. צריך להודות בכשלון או בצורך לרדת כמה קילוגרמים טובים לפני שאנסה להכנס אליה שוב.

 

ואז ניסיתי להוריד אותה.

אבל לא הצלחתי.

השלב הפשוט של הסרת החליפה, או קילוף שלה, מהכתף אחורה, לפני שחרור היד מהשרוול הלוחץ, פשוט לא הצליח. ניסיתי להוריד מכתף ימין ומכתף שמאל, ושוב מפה ושוב משם. כופפתי את הכתפיים קדימה ואחורה, הרמתי והורדתי, אבל החליפה כאילו נדבקה אלי ולא הצלחתי למשוך אותה ולשחרר את הכתפיים.

התחלתי להרגיש תחושת קלסטרופוביה עולה בי, פאניקה חסרת ביסוס והגיון, ובלתי נשלטת באותה מידה.

הדופק שלי עלה, הנשימות השתטחו והוחשו, וכנראה גם הזעתי קצת, מה שהקשה עוד יותר את הפרדת החליפה מהעור שלי.

 

יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר, אני לא אשאר בחליפה הזאת לנצח – אמר החלק השפוי שלי.

בעוד החלק ההיסטרי צורח – תוציאו אותי מפה!!! תוציאו אותי מפה!! אני בחיים לא אצליח לצאת מפה, אני אמות עם החליפה הזאת עלי!!

החלק השפוי – בואי ננסה לדחוף את הגומי מהכתף עם קולב הבגדים.

החלק ההיסטרי – זה לא זז, זה לא זז. אני יוצאת החוצה והולכת לשכנים, לא אכפת לי שאני לובשת רק חזית ספורט ותחתונים ושאני מסריחה מזיעה. 

החלק שפוי – הנה הצלחנו להזיז קצת את הגומי, עוד טיפה מאמץ…

החלק ההיסטרי – אבל הוא חזר למקום מייד, לא התקדמנו בשיט! תוציאו אותי כבר מהדבר הזה, עכשיו!!!!

החלק השפוי – תיכף נצליח, אף אחד לא נשאר בחליפת צלילה לנצח.

החלק ההיסטרי – אולי אני אהיה הראשונה? יצטרכו לאשפז אותי במחלקה פסיכאטרית ואני עדיין אלבש את החליפה המחורבנת הזאת!

החלק השפוי – בואי ננסה להעזר בידית של הדלת…

החלק ההיסטרי – זה לא יצליח זה לא יצליח, כלום לא יצליח….

החלק השפוי – הנה, רגע….עוד קצת…יופי, כתף אחת הצלחנו, עכשיו זה רק עניין של כמה שניות.

החלק ההיסטרי – אני הולכת לשרוף את החליפה הזאת.

 

כמובן שכל העסק לקח אולי ארבע דקות, אבל אלה היו ארבע דקות מלחיצות מאד.

וכמובן שמהיום אני לא מודדת או לובשת חליפת צלילה כשאני לבד, ובאופן עקרוני אני מעדיפה חליפות שנסגרות ברוכסן מאחור, מהן קל יותר להחלץ.

קניה גדולה.

בדיוק השבוע שילמתי באופן סופי את כל הסכום וקניתי את הבית שלי.

מה שהשאיר אותי עם 500 ש"ח בחשבון הבנק והלוואות לא ענקיות, אבל קיימות מאד.

 

זה מאד מרגש מצד אחד. סוף סוף יש לי בית שלי, לא בחסדי איש, לא ירושה ולא מתנה – בית שלי שקניתי בעצמי לגמרי. כמו שאני הכי אוהבת , אני-לבד.

אני לא יודעת אם זה בגלל שאני דור שלישי לשואה, או סתם בגלל שבילדותי לא הרגשתי שיש לי בית, אבל הצורך בבית שיהיה שלי היה הצורך הכי חזק לאורך כל השנים. לשם כיוונתי ואת זה רציתי. והנה הצלחתי להשיג את המטרה. עכשיו אני אמורה להרגיש שלווה ובטוחה יותר. יש לי קורת גג מעל הראש שתשאר שלי יותר מכל בית אחר שהיה לי אי פעם.

 

אבל  מצד שני, בנתיים אני לא מרגישה ככה, כי רשת הבטחון הכלכלית שלי נעלמה. כל הכסף שהיה לי הועבר לטובת התשלום על הבית, ועוד לקחתי הלוואה שידרשו לי כמה שנים להחזיר ועוד נאלצתי לקחת סכום קטן מחמותי, כי החישוב שעשיתי לא היה נכון ולא רציתי להכנס למינוס.

כן, הגמל הוא סוג של רשת בטחון, הבטיח לי שוב ושוב שאם רק ארצה, יתן לי כמה שאצטרך, מתוך מה שיש לו. אבל גם ככה אני מתה מהמחשבה שאני חייבת כסף לשני גורמים שונים. אני מעדיפה לא, אלא אם ממש לא תהיה ברירה (כלומר אצטרך לברוח מהנושים, נגיד).

 

עכשיו אני חייבת להכנס למשטר הוצאות קפדני.

לא נורא קשה, הרי חייתי כך את רוב חיי, רק בשנים האחרונות הרשיתי לעצמי קצת יותר חופש קניות.

אז אין קניות ספונטניות.

לא קונה בגדים, לא קונה שטויות באינטרנט, לא מתפתה לדברים שהם לא הכרחיים לקיום. קונה בסופר את מה שצריך בלי להתפתות לקניות מיותרות יקרות, לא חושבת על חו"ל.

לפחות עד שאחזיר את ההלוואה לחמותי (שהתחננה בכמה הזדמנויות שונות שאגיד לה שאני מבינה שאני לא צריכה למהר להחזיר את הכסף) ואצליח לצבור לפחות חמשת אלפים שקלים בחשבון הבנק, כסף שיאפשר לי לשחק ולהעביר מפה לשם, לכסות ולהמנע ממינוס.

שיהיה לי כסף למקרה של משהו שידרוש תיקון, או לטיפול באוטו, או אם אחת הכלבות תזדקק לטיפול רפואי או כל אחת מההוצאות הבלתי צפויות הרגילות שהחיים מפילים על כל אחד מאיתנו פעם בכמה זמן.

 

כמובן שלאור המצב, מייד אתמול התקלקל הטוסטר אובן.

כי אסור לשכוח את מרפי , כמובן.

אלא מה?