יום כיפור 2017

בישוב שאני גרה בו, ישוב חילוני למהדרין, אורגן השנה יום כיפור אלטרנטיבי.

במקום בית כנסת ותפילות היו מפגשים של קהל מעוניין עם אנשים שונים שסיפרו או הרצו בנושאים קשורים וקרובים ליום כיפור.

היתה שיחה עם פסיכותרפיסטית על סליחה בתהליך טיפולי., סיפור אישי של חולה סרטן על הדרך היחודית שבה בחר להסתכל על החיים ולהתמודד עם מחלתו מאז שחלה. הרצאה של איש רוחני מטעם עצמו על מהות הצום האמיתי בהשראת ספר ישעיהו, הרצאה של פרופסור שגרה בישוב על – בין כאוס לאמונה: יום כיפור ואלוהים על פי ש"ץ לאנורד כהן ומאיר אריאל. ועוד שלושה מפגשים עם מישהי שנחשבת לגורו רוחנית מאד מוערכת באיזור בנושאים שונים.

 

אני הלכתי למפגש עם הפסיכותרפיסטית וחולה הסרטן המתמודד בצורה מיוחדת ביום שישי לפנות ערב.

המפגש הראשון היה מרוח, מבולבל וחסר מיקוד. לא הבנתי מה היא רוצה להגיד, היא לא הצליחה לנתב את ההרצאה שהפכה לשיחה שהפכה לדיון וכחני משהו. שמחתי כשהמפגש הסתיים והתחיל המפגש עם חולה הסרטן. הוא סיפר את סיפורו, שהוא סיפור מפחיד בעיקר ומעציב. ואחר כך את הדרך החדשה שלו להסתכל על החיים ולהתמודד עם מה שיש.

הוא תאר את המיקוד החדש שהסרטן נתן לו, את האישיות שלו שרוככה והתעדנה בעקבות התובנות החדשות שעלו אצלו בעקבות גילוי המחלה.

אשתו העידה על השינויים ועל כך שהרוויחה בעל, ואחותו הגורו הרוחנית תרמה גם היא את חלקה בסיפור המחלה וההתמודדות של אחיה.

 

למחרת , כלומר הבוקר, נפתח היום בהרצאה של הפרופסור. אמרתי לעצמי – לאונרד כהן ומאיר אריאל, רע זה לא יכול להיות , והלכתי.

ישבתי לי על כסא בנוחות והסתכלתי על המרצה, הקטנה והעכברית, שסדרה את חפציה על השולחן הקטן, חילקה לנו דפים עם מילות שירים מתורגמים של לאונרד כהן…ואז היא פתחה את הפה והעולם עצר.

היא דיברה על כל נדרי, על שליח הציבור, על התפילות והמנהגים, על לאונרד כהן המשורר, הטרובדור, על הקדושה על האמונה, על הדת על היהדות. ההרצאה התחילה בנקודה אחת והתרחבה במעגלים, מרגשים, מפעימים.

אחרי שעה וחצי, היא עצרה, לפני שהגיעה למאיר אריאל ולפני שסיימה את ההרצאה ואנחנו נשארנו קצת חסרים.

זו היתה אחת ההרצאות המרתקות ופוקחות העיניים שהייתי בהן אי פעם.

הלכתי לומר לה תודה והופתעתי לגלות שהיא ממש נמוכה. העובדה הזו נעלמה מעיני לחלוטין מרגע שהתחילה לדבר בבטחון ובלהט.

 

אחריה הגיע תורה של הגורו הרוחנית.

 

tennis elbow

28/9/17

מרפק טניס, למרות שאני נשבעת שלא שיחקתי טניס, ואפילו לא הפעלתי את היד בצורה מאומצת במיוחד.

יום אחד התחיל לכאוב לי , סתם ככה כשקמתי בבוקר. יד ימין, כמובן, ואני ימנית, כמובן, ומאז זה כואב.

כואב כשאני מרימה משהו, או מסובבת את היד, או משלבת את שתי הפעולות.

כואב כשאני מיישרת את היד בלילה (או ביום) או מכופפת אותה ביום (או בלילה).

 

לקח לי זמן להבין שמהכאב הזה אני מתעוררת בלילה.

התחלתי לתמוך את היד בכרית בלילה, אבל אני מתהפכת וזזה תוך כדי שינה וזה כואב ומעיר.

 

אני לוקחת כדורים נגד כאבים:

אקמול, אופטלגין, רוקסט, סלקוקס.

הכל עוזר למשכי זמן משתנים. וכשההשפעה חולפת הכאב חוזר במשנה תוקף.

מצאתי ואני עונדת רצועה שאמורה להקל על הכאב. רוב הזמן היא רק אמורה ולא באמת מקלה.

די נמאס לי מזה והאינטרנט לא מעודד – זה יכול להמשך שבועות ואפילו חודשים הוא אומר. או קיי, את השבועות כבר עברתי ועכשיו אני נכנסת לטווח החודשים.

 

למישהו יש נסיון או רעיון להתמודדות מוצלחת עם המפגע הזה?

 

 

12/11/17

נראה שזה הולך ומשתפר.

בפעם האחרונה שלקחתי משהו נגד הכאבים במרפק, היה לפני יותר משבועיים, ערב לפני הצלילה עם הגמל. ובנתיים זה עדיין כואב אבל הרבה הרבה פחות.

אם בהתחלה להרים קומקום מים רותחים כדי למזוג קפה היתה פעולה בלתי אפשרית שדרשה יד ימין מרימה ויד שמאל תומכת ולמעשה מרימה בעצמה, הרי שהיום אני יכולה להרים קומקום ביד ימין לבדה ורק לקבל תזכורת שעדיין יש לי מרפק.

כרגע הכי מציד לי ליישר את היד עד הסוף, ואם היא מיושרת כמה דקות – קשה לכופף מחדש.

אבל בקטנה.

אני עדיין תומכת אותה בלילה עם כרית מטופשת ומועילה מאד.

מגמת שיפור זה טוב.

זה אומר שעוד כמה שבועות ואולי זה יעבור לגמרי.

 

15/11/17

היום שכחת לחבוש את היד ברצועה המיוחדת שקניתי למרפק. כנראה שהיו לזה שתי סיבות, אחת שהיא כבר די מגעילה אותי, למרות שאני מנגבת ושוטפת אותה מזיעה אחרי הליכות, והשניה, בגלל שלא כאב לי מספיק בבוקר כדי שאזכור לחבוש אותה.

כשהגעתי לעבודה נזכרתי, כי הכאב דקר בעדינות והזכיר לי שהוא עדיין שם.

פתאום הרגשתי ערומה.

הרגשה מוזרה ביותר, הזכירה לי את ההרגשה שהיתה לי פעם כשגיליתי שיצאתי ללא איפור מהבית.

מצאתי תחבושת אלסטית וחבשתי את היד, ההקלה היתה מיידית.

או קיי, יש עוד זמן.

זה פשוט לא קורה

ותחושת התסכול כמעט נעלמה מתחת ליאוש. אולי זה כבר לא יקרה אף פעם.

 

צריך לברר יומיים לפני, הגמל אמר לי. 

ולכן כשהוא התקשר להגיד שנה טובה אחרי שיצא מצלילה, הזכרתי לו. זה היה בדיוק יומיים לפני.

בנוגע לזה…הוא אמר.

ומהשלוש נקודות הבנתי שההמשך לא ישמח אותי.

שוב אותן מילים – ים גבוה, לא מתאים, אפילו אני לא אצלול.

 

את יודעת הוא אומר, זה מצחיק, כי את, אפילו שפיץ של כוכב עוד אין לך, ובכל זאת, כל הצלילה היום חיפשתי אותך. אמרתי לעצמי- למה היא לא פה? הסתכלתי מסביב, אבל את לא היית שם. 

אני אגיד לך מה. את יודעת שאני בחופש, אז אחרי שאחזור מהספארי צלילה, אם לא יורידו לי שם את הראש, אני לוקח אותך לאילת ליום אחד. עלי, הכל. ונצלול שם יחד. תגידי כן. תקחי יום חופש אחד וניסע. אמרת כן?

 

כן.

 

על רצפת חדר השינה שלי מונח התיק שלי שיש בתוכו מגבת ובגד ים, קרם הגנה מהשמש, נעלי צלילה, מסיכה, תיק קטן עם כלי רחצה ועוד ועוד.

הוא מונח שם כבר שלושה שבועות. פעמיים כבר הוצאתי ממנו את בגד הים ולבשתי, פעמיים כבר הייתי בדרך לשיעור שהתבטל.

היום המדריך בחופש בחו"ל וממילא הים גבוה מידי, אז אפילו צלילת ניחומים אני לא יכולה לעשות.

בשבוע הבא זה יום כיפור.

אחר כך סוכות. אולי בסוכות זה יצליח סוף סוף לקרות.

 

כרגע, למרות ההזמנה לאילת, אני בכלל לא בטוחה שזה יקרה.

למרות שאני יודעת שזה שזה לא קרה עד עכשיו לא אומר שלא יקרה אחר כך.

אבל בכל זאת התחושה שאני לא מצליחה להתקדם, בגלל דברים שלא קשורים בי, כבר חודש וחצי, מאד מקשה עלי לשמור על אופטימיות.

 

(מתנצלת בפני קוראי המסורים על הפוסט המבאס בראש השנה, יש גם דברים טובים ומשמחים בראש השנה הזה, אבל באתי לפה רגע לפרק את התסכול).

מה קונים

לאחראית בקלבו"ש נולדה נכדה. שזה מגניב ונחמד בסך הכל.

חשבתי שיהיה עוד יותר נחמד לתת לה איזו מתנה קטנה לכבוד האירוע. זה תמיד משמח שהחברים לעבודה עושים איזו מחווה כזו.

גם ידעתי מה לקנות וזה היה לי זמין.

מאד מצא חן בעיניה שקנינו נחש ממולא גדול לאחת הבנות שילדה וחשבתי לי שזו יכולה להיות אחלה מתנה גם לנכדה החדשה. גם הסתדר לי מעולה לקנות את זה, זה היה בדרך שלי בשבוע עמוס מאד, וכשמשהו מסתדר לי כל כך טוב, אני רוצה לבצע במיידי.

שלחתי מייל לכל הצוות ואמרתי שאני מתכננת לקנות משהו קטן להולדת הנכדה ושמי שרוצה להשתתף שיחזיר לי מייל.

כל מי שיודע להשתמש במייל כתב לי שזה רעיון גדול ושישמח להשתתף ואלה שלא, אמרו בעל פה את אותו דבר.

 

הלכתי, קניתי, דאגתי שיעטפו יפה, כתבתי ברכה בכתב ידי המזעזע וכשהגעתי לקלבו"ש הנחתי לה על השולחן. היא אמנם נמצאת אצל בתה ונכדתה, אבל מתישהו היא בטוח תחזור לעבודה. והמחשבה על השמחה שזה ישמח אותה, עושה טוב בלב.

 

כתבתי לצוות שעלות המתנה תהיה כעשרים שקלים לאיש או פחות, תלוי במספר המשתתפים.הרוב אמרו, וואו, מה את אומרת, כל כך הרבה כסף, איך נעמוד בזה, עם קריצה נלווית וחיוך.

אבל הגיעו גם שתי תגובות שהפתיעו אותי.

שתיים מהצוות פנו אלי, כל אחת בנפרד, ואמרו לי שזה סכום נמוך מידי.

לא הבנתי.

זה סכום נמוך מידי למתנה, הסבירו לי לאט, כמו שמסבירים לילדה.

התעקשתי לא להבין.

אחת אמרה – אולי נקנה משהו גם לאח של הנכדה שנולדה?

אמרתי לה – את מוזמנת, אם יש לך זמן לזה. לחפש משהו מתאים, לקנות לעטוף ולהביא לי, בכל אופן, לא יהיה.

היא לא קנתה.

השניה רק אמרה, זה לא מספיק בשביל מתנה.

 

אמרתי לה – בעיני דווקא כן.

מה שחשוב בעיני, ואת לא חייבת להסכים, זו תשומת הלב.

העובדה שהאחראית תכנס לחדר שלה ותמצא הפתעה משמחת שתגיד לה שהעובדים שלה/איתה חשבו עליה, נראית לי מספיקה.

בנוסף אני יודעת שהיא אהבה את המתנה הזו כשקנינו אותה ליולדת מהצוות לפני כמה חודשים. כלומר היא חשבה שזו מתנה מקסימה ומשמחת.

אני לא חושבת שאפשר או צריך להעריך מתנה לפי העלות שלה, אלא לפי הפונקציה שהיא ממלאת. ואם היא משמחת ומתאימה, מה עוד צריך?

ועוד דבר אחד – מתנה גדולה ויקרה יכולה לגרום למקבל תחושת מחוייבות למתנות יקרות לכולנו לאירועים עתידיים. וזו לא הכוונה, נכון?

היא הסכימה באי רצון. אמרה שהיא מבינה את הכוונה שלי, אבל יכולתי לראות שזה לא קל לה ונוגד את כל אמונותיה.

תראי, אמרתי, אם את רוצה לקנות עוד משהו ולהוסיף למתנה, אין בעיה, נסתדר גם עם זה.

לא, היא מלמלה , זה בסדר.

 

מגיע איזה גיל שבו מבינים שהכוונה באמת יותר חשובה מהמתנה עצמה.

בעצם אולי לא כולם מבינים, לא משנה לאיזה גיל הגיעו.

 

שיעור צלילה שלישי (2)

לא התקיים.

 

אמנם התעוררתי לפני השעון בשש בבוקר וקמתי שמחה להתארגן לנסיעה.

אבל בשש וחצי המדריך שלח לי צילום וידאו קצר של הים בתוספת הסבר על כך שהים לא מתאים.

אני הייתי עשר דקות לפני יציאה מהבית, ולכן לא נותר אלא להפסיק את ההתארגנות ליציאה ולהתחיל להתארגן חזרה לשבת בבית.

 

להגיד שהייתי מאוכזבת זו חתיכת אנדרסטיימנט, הייתי מאוכזבת, מבואסת, מדוכדכת ומרירה. התחשק לי לבכות.

והמחשבה שלפני שבוע הייתי יכולה להרוויח את הצלילה, אם לא היה קובע איתי לשעה מאוחרת כל כך חזרה לזמזם לי בראש.

בסוף השבוע הבא אין שום סיכוי, כי הוא נוסע לחו'ל, הוא אמר מראש. רק שלא ידעתי ששני השיעורים עד לנסיעה שלו לחו'ל שלו לא יתקיימו, ועכשיו זה כבר שלושה שבועות רצוף. מה שוות כל המיומנויות שלמדתי עד כה אם אני לא יכולה לתרגל אותן ולהמשיך להקדם?

אני כבר חודש בקורס ועוד לא נגעתי אפילו בקצה האצבע בים.

 

שלחתי לגמל הודעת שאלה, האם הוא בדרך לים, הוא אמר שכן ואני איחלתי לו צלילה מהנה ואמרתי שעבורי זה כבר לא יקרה היום.

הוא התקשר לשאול למה וניסה לנחם אותי.

אולי נפגש לקפה אחר כך, הצעתי.

הוא אמר שבשמחה ושיתקשר אלי לקבוע מקום אחרי שיצא מהמים. 

 

אחרי שיצא מהמים התקשר אלי וקבענו מקום מפגש באמצע הדרך, פחות או יותר.

הגעתי קצת לפניו ותפסתי מקום. וכשהוא הגיע וסיפרתי לו כמה שאני מאוכזבת ומתוסכלת, כמעט התחלתי לבכות.

כיוון שלא הצלחתי לעצור את הדמעות, ביקשתי ממנו להפנות את הראש ולהפסיק להסתכל עלי. אני לא יכולה לסבול שרואים אותי בוכה. לקח לו יותר מידי זמן להפנות את הראש ומאחר וזה הרגיז אותי, יכולתי להחליף את הבכי בכעס ולא לעשות סצנה בבית הקפה.

הראתי לו את צילום הוידאו של הים מהבוקר, כי לי אין שום דרך לשפוט מה נחשב לים טוב ומה נחשב לים גבוה והוא אמר שאכן הים גבוה ולא מתאים. ושהוא שמח שהמדריך לא מקל ראש. טוב שהוא שמח. גם אני הייתי שמחה אם הייתי אחרי צלילה. כמוהו.

 

ביקשתי ממנו שיברר אם אני יכולה לעשות צלילת נסיון בשבוע הבא במועדון שלו, הוא ברר, והתשובה היתה כן, בכפוף לים, כמובן.

טוב, לפחות יש לי תוכנית פעולה שהיא יותר מלחכות שבועיים לשובו של המדריך מחו'ל בתקווה שאז הים יהיה טוב ואוכל לקיים סוף סוף את השיעור השלישי. 

מה שלא אמרתי לו, זה שאני רוצה לבדוק איך אני מרגישה עם המדריכים במועדון שלו ולשקול לעבור לסיים את הקורס שם.

לא הייתי צריכה להגיד לו, הוא אמר שהמדריך שאיתו הוא דיבר חשב שעל זה מדובר. מסתבר שכל המדריכים במועדון שלו כבר מכירים אותי דרכו.

עם כל הכבוד לחביבות של המדריך הנוכחי, אם הוא לא יוכל לספק את הסחורה שעבורה שילמתי, אני אלך למקום אחר. עדיין מרגיז אותי שפספסתי שיעור לפני שבוע. שהייתי יכולה להתקדם לפחות בשיעור אחד. אין לי ספק שהייתי מקבלת את הים הלא מתאים היום הרבה יותר בסלחנות לו היה מתקיים שיעור בשבוע שעבר. אבל לפני שבוע הוא נכנס עם אנשים אחרים ולא איתי.

 

שאלתי את בת הזוג אם היא רוצה ללכת לצלול צלילת נסיון במועדון של הגמל בשבוע הבא והיא מתלבטת, כי כבר צללה צלילת נסיון באילת ובעקבותיה החליטה שהיא רוצה לעשות את הקורס. בנוסף הצלילה תעלה לא מעט כסף ולא תחשב כחלק מהקורס ולא תתן לנו שום התקדמות בו.

אמרתי לה שכך או אחרת, איתה או בלעדיה אני אלך לצלול ושהיא תחליט ותעשה מה שמתאים לה. הגמל יבוא לצלול איתי בצלילת הנסיון הזו. 

 

אחרי שעה בבית הקפה הרגשתי רגועה קצת יותר.

לפחות אני יודעת מה אעשה בשבוע הבא. או לפחות מה אני מקווה לעשות בשבוע הבא.

תחושת חוסר האונים התחלפה בעשיה.

וגם, עד אז יגמר לי המחזור ואני לא אהיה על סף דמעות כל הזמן מכל שטות.

 

 

שיעור צלילה מס' 3

שיעור הצלילה השלישי שהיה אמור להתקיים בשבת שעברה, נדחה.

המדריך קבע איתי יום קודם לשיעור האמור, לעשר וחצי שזו שעה מאוחרת לים התיכון, אבל אני, תמימה ככפית פלסטיק, ומאמינה עצומת עיניים, מקבלת מה שאומרים לי בלי הרבה ויכוחים ושאלות. מאמינה למדריך שלי שהוא עושה את הכי טוב עבורי. כזו אני , נותנת אמון וסומכת.

 

עשר דקות לפני היציאה המתוכננת שלי מהבית הוא התקשר ואמר שהים גבוה מידי בשביל מתחילים ושנאלץ לדחות.

התבאסתי עד עפר, כל כך רציתי כבר לצלול בים, וידעתי שלפעמים הים לא מתאים, אבל אם היה קובע איתנו בבוקר מוקדם אולי היינו יכולים להכנס למים, הים רגוע יותר בבוקר מוקדם.

 

תחושת הפספוס החמיצה לי בבטן, והחריפה עוד יותר כאשר ראיתי מאוחר יותר, פוסט שלו עם צוללים שאיתם כן נכנס למים באותו בוקר. אמרתי לו מראש שאוכל לעשות את הקורס רק בשבתות, ושהשבוע חופש שלקחתי ביום ההולדת שלי הוא לא משהו שאוכל לחזור עליו, אבל לא הייתי מספיק בראש מעייניו והוא לקח אחרים לצלול.

 

בשיחת הטלפון הוא אמר לי – אבל את יודעת, אני עובד כל השבוע בבקרים…

אמרתי לו -כן גם אני.

 

הגמל התקשר מוקדם בבוקר לשאול אותי אם אני בדרך לים, וקיבל תשובה מבואסת, הוא מיהר לנחם אותי (בדרכו הגמלית הנוזפת – ככה זה הים, את חייבת להיות סבלנית, זה לא משנה כמה זמן זה יקח, בסוף זה יגמר ותהני מהדרך) והוסיף תזכורת על כך שאני צריכה להשגיח ותמיד לדאוג שאני רואה את בת הזוג שלי במים. ברור שאני אראה אותה, אמרתי לו, זה נראה לי טריויאלי. אולי הדבר הראשון שמפנימים, לא?

רק תזכרי כשאת במים לראות אותה , לשמור על קשר עין ותקשורת.

ברור.

 

אתמול שלחתי למדריך הודעה עם תזכורת לגבי שעת הצלילה בשבת, שלא ישכח. אני סומכת ומאמינה ותמימה כמו כפית רק פעם אחת, עד שהאמון מופר, אחר כך אני נעשית חשדנית כחתולת פחים.

הפעם החלטתי לתת לו הזדמנות להוכיח שלא דחה אותי במכוון ושהוא עושה הרבה בשביל לקדם אותי.

הוא שלח הודעה קולית שאפשר היה לשמוע בה את החיוך.

יש לו קול חם.

מייד חיבבתי אותו שוב. באמת שאני מקווה שהפעם הכל ילך כמו שצריך, שהים יהיה טוב, שנגיע מוקדם ושנכנס כבר לים ונתחיל לחוות צלילה כמו שצריך.

 

בנתיים קיבלתי מחזור ואני מתחילה לחשוב על עצמי כעל פתיון לכרישים.

 

בת מצווש

לאחר שהוזמנה לארוחת יום ההולדת שלי, הפתיעה אותי עגלגלית בהזמנה לבת מצווש של הבת שלה.

כמובן שהדחף הראשון שלי היה לילל על מר גורלי. וכך גם הדחף השני והשלישי. אבל התגברתי, בעיקר בגלל שלא היה מי שישמע וירחם עלי. איזה באסה עולמית. מה לי ולבת מצווה של ילדה שאני לא מכירה וראיתי פחות או יותר, די מרחוק, שלוש או ארבע פעמים בחיי? ועוד בשבת אחר הצהריים, ועוד בכיוון של הפקקים של שבת אחר הצהריים. ועוד במסעדת דגים. אני שונאת דגים. למה אנשים אוכלים דגים???

אחר כך ניחמתי את עצמי בעובדה שהמהנדס והדביקה יהיו שם (הדביקה חברה קרובה מאד של עגלגלית) ושבסופו של דבר אני אבוא, אפגין נוכחות סמלית, אשלם את הקנס ואלך. אחרי הכל , אני באה בשביל האמא ולא בשביל הבת ותהיה לי הצצה נדירה על הגרוש המטורלל של עגלגלית, סוג של בונוס. חשוב למצוא נקודת אור בכל אפלה, לא?

 

יומיים לפני האירוע ניסיתי לחשוב עם המהנדס אם עדיף שאצטרף אליהם לאוטו באיזו חבירה בדרך או שאבוא לבד. והוא אמר – אני צריך להזהיר אותך, הגרושה שלי תהיה שם. היא באה לעזור לצלמת המגנטים באירוע.

 

[תקציר הגרושה של המהנדס למי שלא מכיר: לאחר שהתגרשתי, היא הרגישה שאני מאיימת עליה. למרות שהיינו בחברות מדהימה במשך שנים אני והיא והוא והגרוש – כל אחד לבד וכולם יחד – חברות של משפחות שנמשכה המון שנים. ולמרות שהכרתי את המהנדס עשרים שנה ולמרות ולמרות… היא הודיעה לו שאו אני או היא וכפתה עליו לנתק את הקשר איתי. זה היה משבר אדיר בחיים שלי וכאב שלקח לו המון זמן לעבור. כעבור ארבע שנים, גם הם התגרשו והדבר הראשון שהמהנדס עשה בערב הראשון שיצא מהבית, היה לחפש אותי, לבקש את סליחתי ולבקש שנחזור להיות חברים. כך שניתן להבין שאני לא ממש מהאוהדות הגדולות שלה]

 

תוספת הנוכחות של הגרושה לא שיפרה את החשק שלי להגיע לאירוע. אבל כבר אמרתי כן. ובכל מקרה, היא מיררה לי מספיק את החיים, אין סיבה להמשיך לתת לה להכתיב את ההתנהלות שלי. עברתי על תסריטי מפגש אפשריים, אמירות ואמירות נגד, רק שלא אשאר ללא מילים. ובעיקר החלטתי שהכל יהיה בסדר, אני הולכת להנות עם חברים שלי באירוע של חברה שלי, לא שלה.

וכך, משהבשילה השעה לבשתי שמלה, סנדלתי סנדלים ויצאתי לדרכי. משהגעתי קרוב למקום האירוע התקשרתי למנהדס והדביקה, הם היו באיחור של חצי שעה, כמובן. אז חיכיתי בצד הדרך. בסופו של דבר הם הגיעו, נסענו עד למקום, חנינו בחניה ונפגשנו מחוץ למכוניות. ואז גם ראיתי שחברים נוספים מתקופת הנעורים, החבורה הישנה, באו לאירוע. כשנכנסתי פנימה ראיתי את כולם, ומייד נעשה לי שמח. אין כמו לפגוש את כולם.

ראיתי שעגלגלית חילקה אותנו לשולחנות, על כל שולחן היה מונח פתק כתוב בכתב יד, עם שמות המוזמנים המצוותים יחדיו, והושיבה אותי יחד עם המהנדס והדביקה ועוד שתיים מהבנות של החבורה עם בני זוגן, כמובן. רק שבפתק היה כתוב מהנדס+פועה וזה הצחיק אותי. הרי זה בדיוק מה שגרושתו של המהנדס פחדה ממנו. תראה מה זה, אמרתי לו, עגלגלית עשתה מאיתנו זוג. היי דביקה, קראתי לה, תראי תראי מה נהיה פה.

היא כמובן התגלגלה מצחוק ובירכה על הזיווג החדש.

 

הלכנו לקחת משהו לשתות קישקשנו קצת עם האחרים ובאיזשהו שלב הלכנו הצידה ואני ביקשתי ממנו שיצביע קודם כל על הילדה בעלת השמחה כי לא זיהיתי אותה בין שלל הילדות החגיגיות ואחר כך על אבא שלה, אשתו החדשה ושאר מריעין בישין. הוא אכן הצביע בחשאי וכיוון אותי לכל הדמויות החשובות ועדכן אותי במיני פיסות רכילות ואז אמר: זאת שעומדת פה עם החולצה הזאתי זו הצלמת מגנטים והגרושה שלי שאותה את בטח מזהה, עומדת לייד שולחן חיתוך המגנטים עם הגב אלינו, אגב, הן זוג.

 

השתנקתי, פרצתי בצחוק בלתי נשלט ואחר כך אמרתי לו , לפני שאתה בא עם כזו בשורה, אתה חייב:

1. לוודא שלשומע אין בירה בפה.

2. לוודא שלשומע אין כוס שבירה ביד.

3. להגיד לשומע לשבת רגע לפני שאתה מתחיל.

4 מה??? איך? למה??? אל תענה לי, זה לא חשוב, אני מתה פה רגע מצחוק.

 

אחר כך כבר ישבנו בשולחנות עם סוג של כסאות מוזיקליים, היו כמה אנשים שעברו ממקום למקום וככה יצא לדבר כמעט עם כולם. דיברנו וצחקנו, התעדכנו ונזכרנו בעבר, ובעיקר התרפקנו על חברות ותיקה, אמיתית ונקיה. חלק מהחבורה הגיעה לעמדות בכירות מאד ורוב האנשים בחייהם רוצים מהם משהו, בחברות של פעם זה פשוט לא קיים וזה הייחוד. אנחנו זוכרים את מי היינו פעם לפני כל התארים והמשרות הותפקידים ואת הסיבה האמיתית שכולנו עדיין חברים.

התברר לי שיש קבוצת וואטס אפ של החבורה ומייד צורפתי אליה, הרגשתי מאד רצויה, מחובקת ואהובה.

כמובן שלא הלכתי כל כך מהר. למעשה נשארתי עד שהרוב הלכו. את הגרושה ראיתי בעיקר מהגב, אם בכלל ראיתי, חותכת ומכינה מגנטים לאורך הערב.

 

לקראת סוף הערב הלכתי לשירותים וכשיצאתי ראיתי את הגרושה עומדת שם ומדברת עם אחת הבנות מהחבורה. היא ראתה אותי ופניה הוארו. היא אמרה היי בקול מתרונן. ואני, שהתכוננתי בראש לאלף תרחישים אחרים, פשוט אמרתי היי, די קודר. לא מתרונן ולא נעליים, והלכתי לשטוף ידיים. היא מיהרה לצאת מהחדר.

כשבאה צלמת המגנטים לצלם, המהנדס אמר – בתור אשתי החדשה, אנחנו חייבים צילום זוגי, והצטלמנו.

אני לא אוהבת להצטלם, אבל הערך המוסף הבלתי ניתן לערעור היה שגרושתו מכינה וחותכת את המגנטים והיא תאלץ גם להכין ולצפות במגנט הזוגי שלנו מביטים זה בזו במבט אוהב. IN YOUR FACE.

(כן , כן, נקמנות היא תכונה עלובה וקטנה, אבל מה-זה כייפית, אני מבטיחה לכם) אחר כך הצטלמנו ביחד עם הדביקה ועם עגלגלית, אני חושבת שהמהנדס היה מרוצה מהסיטואציה.

לא חיכיתי למגנטים שיהיו מוכנים, כי זה ממש לא היה חשוב לי ונסעתי הביתה שמחה מאד.

בעיקר מחיזוק הקשר המתחדש עם החבורה, אבל גם קצת מתהפוכות הגורל.

 

כמה דברים משמחים

1. הסדנא שאיימה להפתח מחר, התבטלה היום, מאחר ולא היו מספיק נרשמים. זה היה ממש קרוב, היה חסר מספר מינימלי של אנשים, שחששתי מאד שנצליח להשיג. האיום של פתיחת הסדנא היה גדול מתמיד. כבר דמיינתי איך הולך לי החודש על שעות עבודה נוספות וארוכות שבכלל לא מתחשק לי לעשות. ניסיתי אפילו לנחם את עצמי בתוספת הכספית הצפויה ובך שבטוח אהנה מההדרכה, לא כל כך עבד לי.

הרגשתי הקלה כמעט פיזית, לא, לא כמעט, פיזית ממש, כשהבנתי שכולם מבינים שאין כבר מה לעשות – הסדנא הזו לא תקרה.

ואני מרגישה הקלה גם כי הייתי בסדר ועשיתי כל מה שביקשו, עכשיו אני יכולה להודיע על חוסר נכונות לקיים או לנסות לקיים סדנא נוספת בלי שיגידו עלי מיני דברים שיכולים להגיד על מישהו במקום עבודה.

 

2. שיעור הצלילה השני עבר בשלום ובהצלחה והיה כייף אדיר. השיעור הבא צפוי להיות בים, צריך רק לקוות שהים יהיה שקט ורגוע ושנוכל לקום לפנות בוקר בשבת וללכת לצלול קצת בים אמיתי. אני ממש מתרגשת לקראת זה. אני אפילו עושה שיעורי בית וקוראת את ספר ההדרכה שקיבלתי. ואני גאה בעצמי על זה מאד.

 

3. הכלבה סבתוש מרגישה הרבה יותר טוב, התחלתי לתת לה כדורים נגד כאבים אחרי שהתחילה לצלוע יותר מהרגיל והיא מרגישה כל כך טוב עכשיו שתענוג לראות אותה. הפסיקה לפחד לקפוץ במורד המדרגות והמיטה שלה, ונעשתה עליזה וקופצנית מהרגיל.הקוץ שבאליה הוא, שהיא מריחה בחשדנות כל מה שאני מציעה לה לאכול, מחשש לכדור חבוי באוכל ואני צריכה להאבק איתה כדי שתבלע את הכדור שלה. עדיין, שווה את המאמץ.

 

4. ביום שישי נסעתי באיזה עניין משפחתי לאיזור המרכז ואחר כך עברתי אצל הגמל. עדיין היה קשה לו לקבל את הנוכחות שלי בבית שלו, הוא דפוק לגמרי, אני אומרת לכם. אבל כשעניתי לו על כל הערה ועקיצה הוא אמר שאני צריכה להפסיק להתייחס למילים ולהתחיל להתייחס למעשים ואם אני לא מבינה את זה יש לי בעיה.

אחר כך הכין לי סטייק אדיר, מהטובים שאכלתי והאכיל אותי מזה שלו כל פעם שהגיע לחתיכה משובחת במיוחד, כדי שאהנה לפחות כמוהו. ומאוחר יותר לקח אותי לים. אמנם פספסנו את השקיעה שהוא רצה להספיק, אבל עמדנו קצת בבריזה של הים, הסתכלנו, דיברנו וצחקנו והיה נעים מאד.

 

5. היום בעבודה קיבלתי כל כך הרבה ברכות שאם הייתי מאמינה בזה, היה לי בטח מספיק אומץ לחצות את נתיבי איילון בעיניים מכוסות.

 

אז למרות שעבדתי היום עד שבע בערב, חזרתי שמחה ומלאת אנרגיה טובה, מרגישה שבטח עשיתי משהו נכון, איפשהו לאורך הדרך.