אזהרת תמונה קשה בסוף הפוסט, לרגישים מומלץ לדלג. הפוסט ארוך ויש לכם הזדמנות לוותר על התמונה בסופו.
כאמור החלפתי מישהי בעבודה , ויתרתי על החופש שהיה אמור להיות לי ועבדתי בערב החג.
העבודה היה בסדר גמור,לא סבלתי במיוחד, וליוותה אותי הילת צדיקות. ממש יכולתי למשש את הבייגלה מעל הראש.
המוחלפת גם שלחה לי הודעות תודה רוויות לבבות ופרחים.
כשחזרתי הביתה מיהרתי ללכת לקניות אחרונות. בעיקר עטיפות למתנות חג ושטויות שאני תמיד שוכחת לקנות בזמן, כמו מתנה לחמותי.
הוצאתי את הכלבות מהבית והן ליוו אותי לקניות.
כלומר הדוגמנית ליוותה.
הכלבה התולעת (שאני מחליפה לה את השם לסבתוש מרגע זה) ליוותה אותי באופן סימלי, וחזרה הביתה. ככה זה לרוב לאחרונה. החרשות וקוצר הראיה שלה, יחד עם התחלה של דמנציה גורמים לה להעדיף להשאר קרוב לבית, במקום בטוח. היא בדרך כלל שוכבת על הדשא בשמש או מחכה לי לייד המדרגות שאחזור.
ואכן, כשחזרתי מהקניות עמוסה בשקיות מתנה המחכות להתמלא, מצאתי אותה מחכה בתחתית המדרגות.
היא הצליחה לעלות לבד את שלוש המדרגות ונכנסה איתי ועם הדוגמנית הביתה.
היא התהלכה הנה והנה בבית. מתקתקת בציפורניה על הרצפה ועל הפרקט בחדר השינה שלי.
הרהרתי בפיזור נפש האם באמת שמעתי אותה נכנסת לחדר השינה שלי, ומה הביא אותה לעשות את המעשה האסור הזה?
החלטתי באותו פיזור נפש שתיכף אגש לבדוק מה היא עושה. חשבתי שהדמנציה מתחילה להשתלט עליה, זו לא ההתנהגות הרגילה שלה.
אבל הייתי עסוקה בלסדר ולעטוף מתנות.
לכן כשראיתי שתי טיפות דם על הרצפה, רק חשבתי שהכלבות שלי מעוקרות שתיהן ואין סיבה שידממו על הרצפה.
אחר כך נפל לי האסימון שמישהו בבית מדמם.
עזבתי את המתנות ונגשתי לחשודה העיקרית, המועדת לפורענות, הדוגמנית. השכבתי אותה ובדקתי אותה מכל הכיוונים. שום דבר. לבנה ושלמה.
תהיתי אולי נחתכתי אני ולא שמתי לב. מבט מהיר על פני גופי, זרועות, רגליים, גם אני בסדר.
הלאה, לסבתוש. מבט אחד לכיוונה גילה לי שיש טיפות דם על הרגל הקדמית הימנית שלה.
נגשתי התכופפתי אליה והעברתי מבט מהרגל כלפי מעלה, לצוואר ולראש.
ראיתי משהו ולכן הרמתי לה את הלסת כלפי מעלה כדי לראות יותר טוב… היא יללה יללה איומה ואני ראיתי בחטף קרע ענק, אדום, בעור ובפרווה מזווית הפה שלה לכיוון הצוואר.
יכולתי לראות את השרירים של הלסת מתחת.
מסכנה מסכנה מסכנה מסכנה מסכנה מסכנה.
מצאתי את הטלפון וחייגתי לוטרינר בידיים רועדות.
הוא ענה לי מייד.
סבתוש לא בסדר, אמרתי לו.
אני צריכה אותך דחוף, הכל קרוע בפה שלה.
הוא שאל מה ראיתי ואני שכחתי את כל המילים.
זה נקרע שם מהמקום של החיוך, אמרתי לו. לא הצלחתי לזכור מילים פשוטות כמו זוית הפה.
אני חושבת שזה מה שראיתי, אמרתי לו, היא לא נותנת לי לגעת בה, זה נראה לא טוב. אני חושבת שזה מה שראיתי.
הוא אמר שיצא מייד למרפאה ושנפגש שם בעוד כמה דקות.
חיברתי רצועה לקולר של סבתוש בזהירות, לקחתי איתי גם את הדוגמנית בתור חיזוק (הנוכחות שלה מרגיעה הרבה פעמים את הסבתוש המבוהלת) ונסעתי למרפאה.
כשהוטרינר הגיע, הרמתי אותה לשולחן הטיפולים והוא הסתכל על הפצע.
וואו, הוא אמר. זה רציני.
לא היה נדמה לי שראיתי שהכל קרוע, נכון?
לא , ממש לא.
החזקתי אותה בזמן שהוא החדיר לה את מחט העירוי לרגל, והרגשתי את הנשימות המהירות המבוהלות שלה נרגעות כשחומר ההרדמה התחיל להשפיע. אחר כך כששכבה רפויה לגמרי, הוטרינר אמר שאין לי מה לחכות פה.
הוא יעשה הטריה של הפצע ויתפור אותו, ישאיר אותה להתעורר מההרדמה ויקרא לי כשהיא תתעורר. את ההתאוששות היא כבר תעשה בבית שלי.
אחרי שעה וחצי הוא התקשר ואמר שסיים את העבודה והיא מתחילה להתעורר.
מייד מיהרתי לחזור אליו, ומצאתי אותה מטושטשת ומבולבלת, אבל ערה.
הוא אמר שהקרע היה מאסיבי ביותר ולקח לא מעט זמן לנקות את הפצע המזוהם ולתפור. הוא השאיר נקז בפצע שיהיה צריך להוציא בהמשך. נתן הוראות טיפול שכוללות שטיפות במי מלח וטיפול אנטיביוטי וחזרה לביקורת בעוד כמה ימים. הוא אמר שהיא תהיה מטושטשת ב24-48 שעות הבאות, עד שחומר ההרדמה יתפנה לה מהגוף. שבטח תעשה צרכים על הרצפה ושצריך לצאת איתה רק בהשגחה עם רצועה עד שהפצע מחלים.
שכחתי להביא איתי את כרטיס האשראי, לכן סיכמנו שאשלם בהמשך את החשבון שעומד כרגע על כ900 ש"ח אבל עוד עשוי לגדול.
לקחתי אותה הביתה והשכבתי אותה על המיטה שלה.
מאז היא עשתה פיפי פעמיים על הרצפה (תודה לאלמוני/ת שנתן/נה לי את הטיפ של לשטוף רצפה עם מים מעורבים בחומץ, זה באמת מנטרל את ריח השתן. והבית שלי מריח מחומץ שחבל על הזמן, אין ספק שזה עדיף) היא לא רוצה לצאת החוצה, היא חלשה ומבולבלת, אבל הבוקר הסכימה לאכול בפעם הראשונה ואני מאמינה שתתאושש ותצא גם מהמכה הזו.
ליל הסדר עצמו היה בסדר גמור ואפילו מהנה.
יצאתי מהבית כשידעתי שהיא בסדר וכל המשפחה דאגה לה ושאלה בשלומה.
מה שכן, אני שואלת את עצמי, אם זה מה שאני מקבלת על היותי צדיקת על שמחליפה חברה בעבודה בערב חג, אולי עדיף לי להשאר אנטיפטית אגואיגטסטית?
על קצות האצבעות 