סדנא

איזו סדנא שאני אמורה להעביר לקבוצה בעוד שבועיים מסתמנת כאילו לא תפתח.

בנתיים אין מספיק נרשמים.

ואני לא מצטערת במילימטר.

כן , זה שווה כסף ולא מעט (תודה לתואר השני, הנה מצאתי מקום שבו הוא בא לידי ביטוי),

אבל אין לי כוח למה שזה דורש.

 

כל הדרכה או לימוד גוזלים ממני כוחות אדירים.

הצורך להיות מרוכזת, חדה, ברורה, מענינת, נעימה.

לשים לב לתגובות, לקשיים, להבנה ולקשיים בהבנה.

להסביר, בסבלנות, באהבה, להעביר משהו ממני למישהו אחר.

למצוא דרך להפוך את התהליך למעניין, מחדש, מרגש.

לשים לב לזמן, לעייפות של מי שלומד, ליכולת הקליטה, לצורך בהפסקה.

לא להתאהב בקול שלי או בידע שלי.

לא להתאהב בכוח שלי.

לא להתאהב במבטים הנפעמים, בעיניים הנפערות כשהאסימון נופל או כשרואים משהו חדש לגמרי.

 

וכשזה בקבוצה, בסדנא, זה קשה אפילו יותר.

כי הקשב צריך להיות מפוזר סביב סביב.

לקלוט את הניואנסים.

אחרי הכל זה לא משהו שאני עושה כל יום.

זה דורש ממני הרבה יותר ממה שזה דורש ממי שמתורגל, מכיר, יודע. 

כמו ההבדל בין נהג חדש לנהג ותיק.

 

מחר אולי אדע אם נצליח לאסוף מספיק משתתפים או לא.

בסך הכל יהיה נחמד השעות הנוספות בתשלום משמעותי האלה.

ואני בטוח אהנה מההדרכה, כי הזהות הסודית שלי היא כנראה מורה. (במקום מסיכה, משקפיים עם שרשרת, מונחים על קצה האף)

אבל אני לא אצטער במילימטר, אם יתברר שלא.

 

אני עדיין עייפה מאד.

 

 

יום מלא אנרגיות

נראה לי שאני בדרך לצאת מהמחלה הזו.

הכל כבר פחות כואב לי והיום קמתי כמעט רעננה.

הזמנתי את יוגה למשתלה מבעוד מועד, כדי שתהיה לי סיבה לצאת מהמיטה לפני ארבע אחר הצהריים (לא שאז יש לי סיבה טובה, פשוט מתחיל להיות לי לא נעים מעצמי שעוד לא הזזתי את עצמי) יוגה מצידה השוותה והעלתה והוסיפה קפה. לכן אני קבעתי, אם קפה אז שמישהו אחר יכין לנו.

וכך קרה שבתשע וחצי בבוקר כבר הייתי אחרי מקלחת בוקר, ישובה בבית קפה עם יוגה, שותה קפה משובח ואוכלת כריך ומדברת ומקשיבה ומדברת.

 

אחר כך נסענו למשתלה וקניתי יותר פרחי עונה ממה שיש לי מקום לשים אותם. פחות או יותר. אבל הם היו כל כך יפים ומקסימים. לא עומדת בזה.

קניתי גם כמה קקטוסים חיזריים קטנים.

אני אוהבת אותם קטנים, את הצמחים.

יוגה אוהבת לקנות צמחים גדולים ויפים בנמצאים בשיאם, או לפחות במלוא תפארתם.

ואני אוהבת לראות אותם גדלים ומתפתחים, אני אוהבת את הפוטנציאל הגלום בהם. אני אוהבת את ההפתעות שהם לפעמים מפתיעים אותי.

בעיקר הקקטוסים החיזריים שלא דומים לשום צמח סביר, ושאין לי שום מושג לאיזה כיוון הם הולכים ואיך הם יראו.

ויש את הקקטוסונים הקטנטנים פצפונים חמודים האלה שקונים בעציצון זעיר והם נראים כמו דוגמיות של קקטוס ואחר כך הם גדלים לגובה אדם בוגר פתאום, בלי שום אזהרה. הכי כייף ככה.

 

כשחזרתי הביתה מיהרתי לשתול את הפרחים החדשים בעציציהם, עוקרת ללא מורא את פרחי החורף שיבשו ומתו. נשארתי עם חמישה שתילים בלי עציצים מיועדים, אבל התגברתי על התקלה מהר מאד והשמשתי אדנית ותיקה בעזרת קצת אדמה והרבה מים.

מייד הגינה נראתה שמחה, עליזה וקורנת יותר.

 

מלאת מרץ עשיתי שתי מכונות כביסה, סדרתי את המטבח והמדיח אחרי הארוחה של אתמול והרגשתי יעילה עד מאד.

יכול להיות שמחר אשלם את מחיר הפעלתנות, אבל היום הרגשתי עם כוחות הרבה יותר ממה שהרגשתי בשבועות האחרונים.

 

בין לבין התחלתי לראות, באיחור אופנתי, פחות או יותר, את בית הקלפים.

ראיתי חמישה פרקים היום וזה בפני עצמו מעיד על דעתי על הסדרה. מאד מאד מרשימה ומרתקת.

וטוב שיש לי סדרה מוכנה לראות, כי אני מתנסה עכשיו במצב שאני לא רגילה להיות בו, אני רואה סדרה אחרת, פרק אחרי פרק, רק כשהוא יוצא וצריכה לחכות שבוע שלם בין אחד לשני. אני מתכוונת ל'אלים אמריקאים' על פי ספרו של ניל גיימן. סדרה מדהימה לחובבי הז'אנר הפנטסטי. הספר מצויין , גם אם דורש רקע והיכרות עם מיתולוגית של העמים השונים (תודה לאל, יש גוגל וויקיפדיה) והסדרה, צבעונית, סוחפת ומסחררת, מלאה באלימות ומין, אבל בשביל זה עברנו טירונות במשחקי הכס, לא?

 

לארוחת הערב של אתמול הכנתי, בין השאר, פולנטה מתירס טרי. קיבלתי תירס טרי מבושל ולא ידעתי מה לעשות איתו כי התבאסתי לחמם אותו לפני הגשה שוב, לכן החלטתי להכין פולנטה :

 

5 קלחי תירס טרי מבושל – לנסר את הגרעינים מהקלח ולהכניס למעבד מזון.

להוסיף כוס חלב ולטחון, אבל אל יותר מידי, שעדיין יהיה מרקם של גרעינים לחלק מהעיסה.

להכניס לסיר לחמם ולבשל חד כמה דקות ולהוסיף חמישים גרם חמאה.

לתבל בקלילות במלח ופלפל.

 

לטגן בצד במחבת, בצל אחד עד להזהבה , להוסיף חצי קופסת פטריות חתוכות ולטגן עד שהכל משחים מעט.

 

לפני ההגשה להוסיף את הבצל והפטריות למחית התירס החמה, לערבב היטב. להוסיף חצי כוס גבינת פרמז'ן, לערבב ולהגיש חם.

 

לא נשאר לי מה לצלם לכם מהמנה וזה אומר משהו…

 

במקום זה תמונה של קקטוסים חיזריים:

שיהיה שבוע טוב יותר ובריא יותר.

בכל זאת

אולי בכל זאת מדובר במשהו גופני ולא דכדכת.

הבוקר נפל לי האסימון וקישרתי סוף סוף בין שני דברים שהיו צריכים להתקשר הרבה קודם. אבל לאור החיבור המדהים שיש לי לגוף שלי והקשב האדיר שלי לעצמי, אני יכולה רק לשמוח שבכלל חשבתי על זה היום. או בכלל.

 

לפני שבועיים עשיתי בדיקת אולטרא סאונד שד שגרתית ולהפתעתי הרבה מאד, עוד באותו יום היו תשובות לבדיקה. התשובות היו תקינות, מלבד בלוטות לימפה מוגדלות מעט בשני בתי השחי. אבל גם הן היו במראה תקין. בתשובה כתבו- תגובתי? עם סימן שאלה. שאלתי את הרופא מה זה אומר והוא אמר, יש לך כלבים או חתולים או משהו, לא? אז זה בטח קשור, הכל בסדר.

 

נו, אמר בסדר, אז בסדר. לא קישרתי את הבלוטות המוגדלות לעייפות הקטסטרופלית לכאבי הגב, הכתפים והגוף ולתשישות הכללית. גם בדיקות הדם שלקחתי לא הצביעו על זיהום, לא ויראלי ולא חיידקי. אפילו שקיעת הדם היתה תקינה. אז המשכתי לחשוב שאני מדוכדכת נורא עד היום בבוקר, כשהתעוררתי במחשבה שכנראה הכל קשור, למרות בדיקות הדם. פתאום התחברו לי בלוטות הלימפה עם ההרגשה הכללית.

 

ניסיתי ליצור קשר עם הרופא, ללא הצלחה ולכן התקשרתי לחברתי הרופה שאמרה שיכול להיות שזו איזה מחלה ויראלית, בהחלט נשמע ככה. תוך כדי שדיברנו, נזכרתי שגם כשהייתי חולה בCMV לפני עשר שנים ושגם אז, אחרי שבוע שבו החום לא ירד מ39, תמונת הדם שלי היתה תקינה לגמרי ללא סימנים לזיהום ואם לא הייתי עושה בדיקות דם לוירוסים לא היינו עולים על זה שמדבור בCMV.

היא המליצה לי על בדיקות דם די דומות. לפחות עכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי אני באמת חולה ולא רק מרחמת על עצמי.

 

ומה ששוב מפתיע אותי, אחרי כל השנים והנסיון שאני צוברת בעמל ויגע ומכאובים רבים. אני פשוט לא לומדת.

אני מרגישה גרוע, אבל לא מקשיבה לגוף שלי.

אני עייפה בצורה קיצונית ופותרת את זה בשכיבה מסוף העבודה עד למחרת בבוקר מלווים במשיכת כתף ומחשבה שנהייתי פדאלה רצינית.

אני מצוברחת מרוב שאני מרגישה רע ומאשימה את הלבד (שאני לא כל כך מרגישה אומללה בגללו) וחושבת לעצמי שאני צריכה להיות יותר מודעת לרגשות שלי ולהפסיק להדחיק כמו גבר.

הכל כואב לי מתחתית הגב ועד לכתפיים ואני מחממת בכרית חימום ומתעלמת מכאבי הראש, המרפקים, הברכיים. נו אני פדאלה וזה, ברור שהכל כואב. אני חייבת לחזור להליכות ולכושר והכל יעלם.

יש לי מידי פעם בחילות, אז אני תוהה עלייהן וממשיכה לאכול כרגיל ברגע שהן נעלמות. אם הן נעלמות זה סימן שהכל בסדר, לא?

וזה שהעיניים שורפות, זה בטח מהשרב והיובש.

 

אחרי השיחה עם הרופה הצלחתי להספיק לעשות בדיקות דם וכבר יש תשובה של מדדי דלקת CRP – גבוהה מהנורמה, מה שאומר שכן, יש איזה תהליך דלקתי בגוף. טוב, עם זה אני כבר יכולה לעבוד. מחר אלך לרופא ואראה מה הוא מציע. אולי עד אז עוד בדיקות יהיו מוכנות כבר ויהיה כיוון של מחשבה מה יכול להיות הפעם.

נראה לי שמספיק זמן אני מרגישה רע והגיע הזמן להרגיש טוב יותר.

 

שוב בא הקיץ.

אין דרך להמנע מלהכיר בעובדה העצובה – הקיץ כאן.

כמה שלא ניסיתי לדחות את הקץ, בסופו של דבר, אחרי יותר משבוע שבו נמנעתי מלהתכסות בשמיכת החורף, החלטתי שהגיע הזמן לאחסן אותה עד לחורף הבא. באורח פלא מופלא ומסתורי, הצלחתי להכניס אותה לאריזת הפלסטיק הנסגרת ברוכסן שבה קניתי אותה. לא מקופלת הכי יפה בעולם, אבל בפנים. אני מאמינה שזה איזה שיא עולם חדש, בקטגוריה לא מוכרת: הכנסת שמיכות חורף לאריזה שבהן הגיעו. כי הרי ידוע שברגע שמוציאים אותן משם הן מתנפחות לגדלים אדירים שלא מאפשרים לאדם הפשוט ונטול הטנכנולוגיות הדוחסות לצמצם אותן למידת האריזה ממנה הגיחו.

בכל זאת הצלחתי. מה שלא מפחית ממידת העצב שלי. אני לא אוהבת קיץ.

 

חוץ מזה אני עייפה כל הזמן וכל הגוף כואב לי. 

עשיתי בדיקות דם והן נראות בסדר גמור, מה שמעלה את החשד שאולי אני סובלת מאיזו דכדכת. כל העומס הלא נגמר בתחומים שאני לא מספרת עליהם יחד עם העדר הגמל והעדר נחמה משפיע עלי. היתה הפוגה קלה לפני שבוע, עם קבלת ההצטיינות , זה באמת היה משמח ומרגש. אבל כשההתרגשות עברה הצניחה למטה היתה מורגשת יותר.

וזה שהקיץ הגיע ממש לא עוזר לכלום.

וזה שמדובר רק בתחילתו ושצפויים עוד חמישה חודשים חמים וגועליים.

אוף.

 

ענינים עם האוטו

מאחר ויש לי רכב חדש יחסית אני מטפלת בו במוסך של החברה.

עד עכשיו היה בסך הכל בסדר, אמנם הטיפולים לא הכי זולים, אבל מהיכרות עם מוסכים אחרים, גם לא יקרים במיוחד.

ויש הטבות של רכב חלופי, לקיחת רכב מהבית , העברת טסט ויוצא באלה.

לפני שבועיים ביקשתי שיבואו לקחת את הרכב לטסט, באו, לקחו, הכינו לטסט, רחצו, העבירו טסט והחזירו את הרכב.

על פניו הכל טוב, רק שמאז שהחזירו את הרכב שמתי לב שלוח המחוונים רועד עם כל קפיצה בכביש.

 

לא התעצלתי ונסעתי למוסך לפני שבוע, זה היה בדרך מפה לשם והיו לי שעתיים.

הסברתי להם שתופעה התחילה רק אחרי שהם החזירו לי את הרכב.

הם מצידם טענו שבהכנה לטסט הם לא נוגעים בכלל באיזור הזה באוטו.

אמרתי- כן, גם אני לא ובכל זאת התופעה- רק ממתי שהחזרתם את האוטו.

הביאו את מנהל המוסך שאמר- צריך לבדוק, אולי התרופף שם איזה חלק או נשבר, אבל בשביל לבדוק את זה צריך לפחות 3-4 שעות כי צריך לפרק הכל.

יש לי שעתיים, אמרתי.

לא, לא עכשיו, עכשיו כולם יוצאים להפסקת צהריים של שעה ואחר כך בזמן שנשאר לא יספיקו, תקבעי תאריך ונטפל בזה.

אתה מתכוון שאני צריכה להפסיד עוד יום עבודה למרות שעכשיו אני פה?

לא יכולים עכשיו, תקבעי זמן אחר.

 

נסעתי עצבנית.

נרגעתי קצת והתקשרתי לקבוע תאריך חדש לתיקון של האוטו.

קבעתי לאתמול, בשעה כזו שאצא מהעבודה קצת יותר מוקדם ולא אפסיד יום שלם.

הבאתי את האוטו בשעה שנקבעה ויצאתי לסיבוב סידורים וקניות ברגל.

היה חם. אתמול היה חם מאד, לכן קיצרתי את הסיבוב והלכתי לשבת בבית קפה.

כמובן שרק שם נזכרתי שאין לי ספר בתיק ולכן הורדתי ספר דיגיטלי (שמים שבורים של קרן לנדסמן המעולה) אכלתי משהו וקראתי לי.

 

בחלוף שעתיים מהשעה שבה הבאתי את האוטו התקשרו מהמוסך להגיד לי שבדקו את האוטו וצריך לתת לי הצעת מחיר והאם אני באה לקחת כבר את האוטו כי הם סוגרים את המוסך.

שילמתי על האוכל, לקחתי קפה לדרך והלכתי למוסך.

מה? שאלתי אותם, אתם אמיתיים? שעתיים ביזבזתי עכשיו רק בשביל שתגידו לי שלא פתרתם את הבעיה? הרי הייתי פה כבר לפני שבוע. כמה אתם יכולים לטרטר לקוחה שלכם?

 

מנהל המוסך ניסה להסביר שזה לא פשוט כי צריך להחליף את לוח המחוונים כולו, נשברו שם איזה מהדקים, מכוחו של הזמן או החום ששורר פה בקייצים ואי אפשר לתקן, רק להחליף את הלוח וזה לוקח זמן והוא צריך לברר כמה זה יעלה כי זה לא עניין זול של מאה- מאתיים שקלים. אולי תחליטי לא לתקן, בסך הכל זה לא מפריע זו החלטה שלך.

למה לא יכולת לחסוך לי את הטרטור הזה, הרי כבר הייתי פה לפני שבוע??

 

נכנסתי למכונית וגיליתי שמי שטיפל באותו הצליח לחבל בלחצנים של הדיבורית , הפיל את החלק כולו. רק עניין של קצת דבק, אבל מעצבן.

קראתי למנהל והראיתי לו. הוא הלך לחפש את הפועל שלו שיביא דבק, אבל לי כבר לא הייתה סבלנות, רתחתי מכעס.

הנעתי את האוטו וגיליתי שלוח המחוונים לא הוחזר למקום, והוא נמוך ממקומו הטבעי, כך שעכשיו הוא גם רועד בכל קפיצה וגם אני רואה רק חצי ממנו. מאחר ומנהל המוסך הלך לחפש את הפועל ושאר הפועלים עשו את המקבילה המוסכית של להרים כסאות על השולחנות במסעדה, ואני כעסתי עד לסכנת התפוצצות, החלטתי לנסוע הביתה ולטפל בזה בשלב מאוחר יותר.

 

הבוקר קמתי והתקשרתי למוסך אחר של החברה לבקש הצעת מחיר להחלפת לוח המחוונים או תיקון שלו.

התקשרתי גם למוסך שלי ודיברתי עם המנהלת. היא גרה בישוב שלי ולכן מיתנתי את נימת הקול, אבל אמרתי לה שזו פעם ראשונה שאני מכניסה רכב למוסך ויוצאת איתו במצב גרוע מכפי שנכנס. פרשתי לפניה את השתלשלות העינינים ואמרתי שיצאתי כועסת ומאוכזבת מהטיפול הלקוי.

היא ביקשה רגע לברר את הדברים, אחר כך חזרה אלי ואמרה שתשלח מישהו לקחת את האוטו ושתעשה כל מה שניתן על מנת לתקן עוד היום במינימום עלות. שהיא לא יודעת מה תהיה העלות, אבל היא תשתדל שתהיה נמוכה ככל האפשר.

 

כעבור ארבעים דקות הגיע הפועל שטיפל לי ברכב אתמול עם רכב אחר מדגם ישן יותר ומסריח מסגריות. הצבעתי לפניו שוב על המקשים של הדיבורית שצריך להדביק. כן, הוא אמר, הבאתי דבק, אבל כבר הלכת, אתמול, כנראה מיהרת.

אחר כך הראה לי שגם ברכב שלו לוח המחוונים כבר לא לגמרי במקום. שלי יותר גרוע אמרתי לו, ומה שיותר גרוע, שהוא לא היה ככה כשהבאתי לכם את המכונית. 

הוא הבטיח שיעשו הכל לתקן לי.לקח את האוטו ונסע.

 

כשסיימתי את העבודה נכנסתי לאוטו שלו, עם ריח הסיגריות והלכלוך, ונסעתי הביתה. שמתי לב שמנורת אזהרה עם סימן מנוע דולקת, וקויתי שהוא מודע לזה ושזה בסדר לנסוע עם מנורה דולקת כזו. גם המזגן שלו לא ממש קירר. לא כייף.

כשהגעתי הביתה ראיתי בא מולי רכב, ממש כמו שלי. מעניין למי בישוב יש רכב כמו שלי, חשבתי לעצמי בעשירית השניה לפני שקלטתי שזה האוטו שלי ממש . מסתבר שהוא בדיוק הגיע והתכוון להתקשר אלי.

 

חנינו, החלפנו מכוניות ואני ראיתי שהתיקון בוצע, בלי להחליף לוח מחוונים ובלי כלום. אין לי מושג מה הוא עשה, אבל הכל היה במקום ולא זז מילימטר בסיבוב המבחן שעשיתי לאוטו על הבמפרים בישוב. 

הוא אמר שניקה את לוח המחוונים שיהיה לי נעים ויפה ושהוא נראה כמו חדש עכשיו.

הודיתי לו מעומק הלב על המאמץ הגדול והוא אמר שהמנהלת נתנה לו הוראה לטפל באוטו שלי בלבד עד שהוא יהיה פיקס.

 

ניסיתי להתקשר אליה להודות לה , אבל לא הצלחתי לתפוס אותה בארבע הפעמים שחייגתי למוסך. 

אני אנסה שוב מחר.

 

 

 

לכי תצטייני

ההחלטה להגיע לטקס ההסמכה נפלה סופית כשקיבלתי את המכתב שהודיע לי שאני מצטיינת.

כאילו עד לאותו הרגע לא לגמרי הייתי בטוחה שכל הלימודים האלה שווים משהו.

הנטיה הזו שלי להפחית בערכי לא זרה לי בכלל.

השותפה שלי לפרוייקט הגמר התחילה מייד עם סיום הלימודים לחתום על כל מייל שלה בתוספת הMA של התואר. אני לא העליתי בדעתי.

כשקיבלתי את המכתב המכריז עלי כמצטיינת התרגשתי למדי, אפילו כתבתי פה פוסט נרגש, אבל די מהר כיביתי את ההתרגשות וחזרתי לשגרה. כל העניין נראה לי כאילו לא יאה להתרגש ממנו כל כך. מה קרה? כולה תואר שני נידח ואיזו הצטיינות.

 

המהנדס והדביקה שמחו מאד לשמוע על טקס הסיום וביקשו שאשלח להם את התאריך, כדי שינסו להגיע. לא שלחתי להם. לא שכחתי לשלוח להם, התביישתי , כי היה נראה לי שאני קצת משוויצה ואולי הם הציעו מתוך חביבות ואולי לא יתאים להם להגיע בכלל. סיפרתי לעצמי סיפורים בלי סוף, עד שהגיע היום עצמו ואז חשבתי שהם אולי יצטערו לשמוע שהטקס עבר ולא אמרתי להם, לכן כתבתי למהנדס שהטקס מתקיים באותו היום ושזה בסדר גמור אם לא יוכלו להגיע כי זה ממש ברגע האחרון. הוא אמר שזה אכן ברגע האחרון אבל הם ינסו להגיע בכל זאת.

 

בסוף הוא הגיע, הדביקה לא הצליחה. הייתי מופתעת ושמחה מאד.

הוא הצטרף למי ממשפחתי שבאו לעודד אותי, ישב איתם בקהל וצחק עלי בחיבה כשלבשתי את הגלימה והכובע והרגשתי מטופשת וחגיגית ביחד. 

 

לפני הטקס קיבלנו בנוסף לגלימות ולכובע גם תגי שם ממוספרים. המצטינת היתרה היתה מספר 1 , אני הייתי מספר 3, ביננו היתה שמחה המקסימה שהיתה הטרמפיסטית הקבועה והאהובה שלי.  איזו שמחה גדולה.

שמחה, תגידי, שאלתי אותה, המשפחה שלך יודעת שאת מצטיינת?

איך את יודעת??

כי את מספר שתיים

אז גם את!

 

התרגשנו בשקט אחת עם השניה.

 

הטקס התחיל בברכות של הפרופסור המנחה שלי ושל פרופסור לא מוכר שהחליף את המכובד ושל הרקטור ושל נציגות הסטודנטים. היה שיר והיתה מצגת שהכינה אחת הבנות מהתמונות שצילמנו במהלך הלימודים. תנחשו של מי היתה התמונה הראשונה?

של פועה ושל פינת הקפה שארגנה לכולם.  

מסתבר שזה היה משמעותי מאד לסטודנטים ויותר מזה – ביסס מסורת שנשמרת גם במחזורים שבאו אחרינו.

אחר כך הזמינו אותנו לבמה.

לפי הסדר המספרי.

המשפחה והמהנדס ליוו אותי במחיאות כפיים ושריקות וקריאות שהיו אמורות לפדח אותי, אבל בעיקר שימחו אותי וריגשו מאד.

 

ביציאה מהמבנה הסנדלים שלי התחילו להתפרק, בבת אחת. שתי הסוליות התחילו להתפורר. אולי זה קשור לזה שהן שכבו בארון כמה שנים? טוב שלפחות החזיקו מעמד עד לסיום הטקס, זה היה יכול להיות מצחיק לו נאלצתי לעלות לבמה יחפה.

הלכנו לשתות קפה ולאכול משהו, ואני חלצתי את הסנדלים וזרקתי אותם לפח. הביתה כבר נהגתי יחפה.

 

כשהגעתי הביתה פרסמתי בפייסבוק תמונות נבחרות מהאירוע וצילום של תעודת ההסכמה, כתבתי משהו על התחושה המוזרה עם הגלימה והכובע.

המהנדס הגיב בין הראשונים וציין בתגובה את העובדה שסיימתי בהצטיינות. מאותו רגע הפוסט צבר לייקים ותגובות כמו שלא קרה לי מעולם עם שום פוסט קודם. ולאט לאט התחיל ליפול לי האסימון שזה באמת ביג דיל ושאנשים שמחים בשבילי מאד. וגאים. בי.

או כמו שאמרה לי הדביקה בהתנצלות שלא יכלה להגיע – זה לא ביג דיל, זה היוג' דיל.

אז כנראה שמותר לי להתרגש, סיימתי תואר שני בהצטיינות, כל הכבוד לי חיוך עוד יום יומיים ההתרגשות תשכך והשגרה תחזור, בנתיים אני צפה קצת על גלים של שמחה וגאווה. ואתם יודעים מה? זו הרגשה נעימה מאד.

בש"ח

שאלתי את עצמי אם בא לי סקס. כי הגוף לא מרגיש כאילו הוא רוצה משהו כזה. ועבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה, אולי הגיע כבר הזמן.

אז הנחתי את הקלפים על השולחן ואמרתי נעשה ניסוי. נברר את זה מעשית.

חיטטתי במעמקי המספרים הלא משומשים בטלפון שלי ומצאתי את המספר של הבש"ח , אותו בחור לשעת חירום שגייסתי לשירות אי אז בשנים הראשונות שאחרי הגירושין. בחור מקסים, קליל, נראה טוב, חברה נעימה וסקס טוב. והכי חשוב, בלי מעורבות של טיפת רגש, מלבד חיבה בסיסית לאדם הבאמת חביב שהוא. מעולם לא התגעגעתי אליו או רציתי בחברתו מעבר לכאן ועכשו הנקודתי.

היינו נפגשים כשהיה מתאים לשנינו, מבלים יחד כמה שעות והולכים איש ואישה לדרכם בלי לתהות על טיב הקשר והיחסים, בלי לצפות ובלי לדרוש.

 

כיוון שאני מונוגמית מטבעי, איבדתי בו עניין לחלוטין ברגע שהגמל הפך להיות משהו קבוע. אבל עכשיו, בכל זאת מדובר כבר בארבעה חודשים בלי שמץ של כלום והגמל לפחות באופן רשמי מחוץ לחיי, אני פנויה לחלוטין.

 

שלחתי לו הודעה ושאלתי לשלומו.

הוא הופתע לשמוע ממני, החלפנו כמה שאלות מה נשמע כאלה ואחרות ואז פניתי לשאלה שהעסיקה אותי – האם הוא בזוגיות.

הוא כתב שכן ואני הרגשתי בעיקר שמחה. 

טיפה התאכזבתי, ממש טיפה. כי אין לי כוח לחפש מישהו אחר לבדוק אם אני צריכה סקס או לא. אבל בעיקר שמחתי בשבילו. הרבה שנים לא היתה לו זוגיות רצינית.

חשבתי שבזה נגמר הסיפור, אבל כמובן שטעיתי.

 

לפני כמה ימים הוא שלח הודעה, אמר שיהיה באיזור ושאל אם יוכל לקפוץ לקפה. 

זה היה בזמן מאד לא מתאים מבחינתי ולכן דחיתי אותו.

אתמול ניסה שוב.

שאל אם יוכל לבוא לקפה קצר, ואני תהיתי לעצמי איזה סוג יחסים הוא רוצה לחדש איתי.

לא הייתי צריכה לתהות הרבה, כי אחרי שאמרתי לו שזה לא זמן טוב הוא הציע לקפוץ לקחת אותי עם האוטו לסיבוב קצר.

שאלתי למה הוא מתכוון, והוא כתב שישמח לסקס ספונטני איתי.

טוב, יותר ברור מזה לא יכול להיות.

 

אמרתי לו שלא הפעם, והבנתי שממש לא בא לי סקס, לא איתו ולא עם אף אחד אחר.

זה ממש לא מה שחסר לי עכשיו.

כנראה שזה בכל זאת לא הפתרון להכל.

 

יום עצמאות היה מקסים

אולי בגלל שלא היה מעניין בכלל ברמה שאליה התכוונתי בפוסט הקודם.

כשהגעתי לבית של המהנדס והדביקה היא לא היתה שם, הצ'ילבה שלי, ומשראיתי שהיא לא מגיעה שאלתי את הדביקה האם היא אמורה להגיע.

הדביקה אמרה שהיא לא תבוא בסוף, כי יש לה עיסוקים קודמים. 

אני אמרתי ש- יופי. עדיף לי ככה.

והדביקה אמרה שדווקא חבל כי הגיע הזמן לשים הכל מאחורינו ולפתוח דף חדש. 

מה שהביא אותי לחשוב שאולי זה הכל רעיון שלה. לא רעיון מצויין, יש לציין.

אמרתי לה שעוד לא הגיע הזמן לפתוח דף חדש, לפחות מבחינתי, ושאני מאד מאוכזבת ממנה, כי לא חינכתי אותה לאהבת אדם שכזו ומאד מצער אותי שיצא ממנה כזה בן אדם שוחר שלום ומפייס בין הבריות.

היא צחקה ונשבעה לי שזה לא מה שזה נראה, שהיא לא כזאת אוהבת אדם ומי אני בכלל שאחנך אותה, היא מבוגרת ממני בארבעה חודשים!

 

האחרים זרמו לאט אל הבית. 

חיבוקים, נשיקות והררים הולכים ועולים של אוכל.

שני זוגות הודיעו על ביטול ברגע האחרון, הצטערתי שלא יהיו, אבל בגלל העדרותם יצא לי לשבת יותר עם אלה אני פחות קרובה אליהם, מה שחיזק את החיבור והקשר. 

 

את הבשר והבירות המהנדס קנה במרוכז וכל אחד מאיתנו הביא משהו.

אני הבאתי פשטידת תפוחי אדמה ,סלט תפ"א, סלט חצילים בטחינה, סלט סלק מבושל, עוגת שוקולד ובירות בוטיק נהדרות מהייצור מבשלה מקומית.

היו המון דברים טעימים, אבל הכי טעימה היתה עוגת טופי ומייפל שהכינה זו השנה השניה ברצף, על פי בקשת הקהל אחת האורחות. ביקשנו וקיבלנו מתכון:

 

 

מומלץ ביותר, נוק אאוט בטוח במפגשי חברים.