חזקה מהרוח

אנחנו עומדת בחדר מרכזת החוג, מסביב לשולחן שלה. שתיהן יושבות מולה ואני עומדת, כי לא נשאר כיסא וכי והשלישית בהריון.

אנחנו מנסות לברר איך אפשר להזיז את לוח המבחנים של הסמסטר שרק התחיל, כי זה מה שהועד אמור לעשות.

אחר כך אני מבקשת את נפשנו בנוגע לעבודה הקשה בחשבונאות שכל הכיתה מתקשה בה.

אני אומרת לה משהו על כך שאני מפחדת להגיש עבודה שתכשל, והשלישית אומרת – את? את לא מפחדת מכלום.

 

זה זורק אותי בבת אחת לפער העצום שיש בין איך שאנשים רואים אותי לבין איך שאני מרגישה.

בפעם הראשונה נתקלתי בזה כשלמדתי את המקצוע שלי וקיבלתי פידבק מאחת המרצות בעקבות עימות שהיה לי עם אחת התלמידות ששיקרה על משהו במצח נחושה. אני לא הבנתי למה היא משקרת ולמה היא מתעמתת איתי.

המרצה אמרה – את חזקה מאד ובטוחה בעצמך, את מאיימת בבטחון שלך על האחרים. לא השארת לה פינה לברוח אליה.

ואני פערתי שתי עיניים ואמרתי- בטחון? אני? אני הרי לא יודעת כלום, כולם יודעים יותר ממני, את לא שמה לב שאני כל הזמן שואלת כי אני לא בטוחה שהבנתי?

והיא אמרה- רק נדמה לך שרק את לא מבינה, פשוט לאחרים אין את האומץ שיש לך להגיד שהם לא מבינים. זה דורש המון אומץ ובטחון להודות שאת לא מבינה.

נשרתי פעורת פה,לא הבנתי אי מישהו יכול לטעות כל כך בראיה אותי.

 

הרי אין חלשה ומתקשה ולא מצליחה ממני בעולם כולו.

 

אחר כך זה קרה עוד הרבה פעמים.

התברר לי שאני משדרת בטחון וכוח.

בלי שום קשר לתחושות בפנים אני שומרת על פוקר פייס ועושה מה שצריך, לא מחפשת הקלות וקיצורי דרך. לא רוצה לקחת כלום מאף אחד ולא צריכה טובות. אני מסתדרת. מה שרואים זה מה שיש , מה שרואים זו אני. בלי זיופים ובלי תחפושות ומסכות.

 

יוגה אומרת שאני החברה הכי סודית שלה.

חגיגת והרופה אומרות שיש סודות שלקח להם יותר משנתיים של חברות להכיר ולדעת.

למשל על הגמל לא סיפרתי להן המון זמן.

באופן כללי אני לא מדברת על הגמל.

אבל אני לא מרגישה חזקה או סודית.

 

אני לא מרגישה ככה בכלל.

אני יודעת מאיפה זה בא. הצורך להציג שריון פלדה,ארשת שלווה, בטוחה בעצמה, ששום דבר לא מזיז לה. מאיפה הצורך לשמור דברים רגישים ונקודות חולשה רק לעצמי.

אפילו כתבתי על זה פוסט ארוך שלא פרסמתי. 

העיקר שלו אומר – למדתי בילדות שמי שמראה חולשה – נטרף.

 

לפעמים אני מסתכלת סביבי וחושבת שאולי אני באמת חזקה.

בטח לא רכה ועדינה ושברירית.

רק מרגישה ככה.

מבפנים.

 

 

 

 

24 תגובות בנושא “חזקה מהרוח

  1. וואו, באמת היינו עסוקות באותו תחום השבוע…
    אז ברור שהחוזק והבטחון שאת משדרת ואינך מרגישה בפנים הוא סוג של חוזקה, מנגנון הגנה הישרדותי. מי שלא חזק נטרף, אז מי שלא מרגיש חזק לפחות ינהג כלפי חוץ כאילו הוא חזק וכך  הבפנוכו הפגיע יישאר מוגן…..
    ובכל זאת, למשל כשאת שואלת כי את לא מבינה: מי שבכמת מפוחד לא מעז להראות שאינו מבין. ייתכן שלא שמת לב שעם השנים עשית תהליך והתחזקת גם מבפנים. פיתחת חוסן כלשהו…עדיין את נזהרת, לא מספרת…אבל יש משהו שנקרא fake it until you make it, וייתכן שכעת את גם יותר חזקה ממה שטת חושבת וגם…זה כבר לא כזה מסוכן להראות קצת פגיעות. את כבר מסוגלת להתמודד עם הרבה יותר ממה שאת חושבת

    אהבתי

    1. היום אני מבינה שיחסית לאחרים אני באמת חזקה. 
      אבל אף פעם לא ניסיתי לעשות את עצמי חזקה, רק הייתי קשוחה ואדישה, כי אחרת הייתי נרמסת ונדרסת. לא היתה לי ברירה.
      אבל עם הזמן כנראה שהתגבשה אצלי תפיסת עולם קצת ספרטנית, בגלל הנסיבות והמוצא שלי ועוד אלף ואחת סיבות.
      גם העובדה שאני מרשה לעצמי להתפורר מידי פעם זו רק עדות נוספת לכוח שלי ולידיעה שאחרי ההתפוררות אוכל לאסוף את עצמי ולקום ולעמוד על הרגליים.

      אבל לנדב את עצמי כמטרה, לזה אני עדיין לא מספיק חזקה.

      אהבתי

  2. אני שמתי לב שגם החזקים
    קצת חלשים מבפנים…
    ואת למרות שאת כותבת פה חששות ופחדים וחרדות במבחנים,למשל
    משדרת גם לנו חוזק ושאת לא חוששת לומר את מה שבליבך בקול רם!
    ( לאור הפוסט הקודם שבו חששת לומר לגמל שאת זקוקה לו אולי לא תמיד, אבל בדרך כלל)

    אהבתי

    1. פה אני מרשה לעצמי להתבכיין ולקטר כמו שאני לא מרשה לעצמי בשום מקום אחר. פה אני מרשה לעצמי להציג את עצמי באור מאד לא מחמיא. 
      אבל מצד שני אף אחד מפה לא מכיר אותי בחיים האמיתיים.

      פתאום אני חושבת שאתמול כשהכיתה התלוננה על נסיון ההסכם שלנו לגבי לוח הבחינות,כולם באו בטענות לשניה ואף אחד לא בא בטענות אלי, אולי לא מעזים? ממממממ.. יש יתרונות בלהיות חזקה ואולי גם מפחידה.

      אהבתי

  3. מתוך שלא לשמה בא לשמה.
    כל כך הרבה זמן העמדת פני חזקה עד שנעשית באמת חזקה.
    ובסוף לא סיפרת מה קורה עם העבודה הקשה ההיא שאיש לא יודע איך להתמודד אתה?

    אהבתי

    1. או שהייתי חזקה מהתחלה ולא ידעתי.

      העבודה הקשה קיבלה בנתיים הארכת זמן למועד הגשה חדש , אבל מעבר לזה לא ממש מתקדמים דברים. השותפה שלי לעבודה לא עושה כלום, אבל אני עוד אכתוב על זה…

      אהבתי

  4. רוב חיי הבוגרים אנשים תמיד אמרו לי שאני נראית עדינה ושברירית
    כשהיה לי פירסינג בגבה המון אנשים העירו לי על זה
    כי זה לא הסתדר להם
    "מה הדבר הנורא הזה עושה בפנים היפות שלך?"
    היה משפט ששמעתי לא אחת (בדרך זו או אחת) לא מעט פעמים

    אישית אני לא מרגישה צורך עז לשתף אנשים בדברים אישיים שלי
    זאת אומרת יש דברים שאני אספר ואין לי בעיה איתם
    ויש את הדברים שאני שומרת לעצמי ולעצמי בלבד

    באופן כללי אין לי מושג איך אנשים מבחוץ תופסים אותי
    מבחינת אופי הכוונה
    אני יודעת שיש אנשים שחושבים שאני מינימום גאון
    אחי למשל, שאמר לי "הלוואי והיה לי חצי מהראש שיש לך"
    וגם הסטודנט שלמדתי איתו (לא סתם הוא בחר ללמוד איתי)
    אני אגב ממש לא מרגישה ככה

    לפעמים מי שאנחנו חושבים שאנחנו זה לא מה שאנשים אחרים חושבים עלינו

    אהבתי

    1. אני חושבת שכל מי שכותב בלוג אישי יש לו צורך מסויים לשתף אנשים בחיים שלו. בהשקפות, דעות, ורעיונות שלו. ולרובנו גם יש איזה מחסום או גבול שבו אנחנו עוצרים את השיתוף (יש גם כמה שהגבול הזה לא קיים עבורם) התמהיל הוא מאד אישי.
      בחיים האמיתיים, יש לי מעט מאד חברים באופן יחסי ומעט מאד אנשים שקרובים אלי ומכירים אותי באמת.

      אמרת בפיסקה הראשונה שאנשים תופסים אותך כעדינה ושברירית, זה לא רק מראה, זה גם אישיות. כנראה שכך אנשים רואים אותך. למען האמת די קשה לדעת מה חושבים עלייך, עד שזה יוצא באופן לא מכוון .

      גם אני חושבת שיש פער גדול בין התדמית החיצונית לדימוי הפנימי .

      אהבתי

    1. אני חושבת שזה משפט נפלא ונכון.

      באמת מי אמר שזה או-או, הרי אנחנו לא חד מימדיים ואנחנו משתנים ללא הרף.

      משפט מאיר עיניים, ממש כך.

      אהבתי

  5. אני דווקא אוהבת את הפער הזה שתיארת, שמאפשר להפתיע לפעמים, גם את עצמנו. אולי כמו הפער שחוקרים מצאו בין מחזור יום אמיתי (24 שעות) ובין מחזור יום פנימי של כל אדם – אם שמים אותו בחדר ללא סימנים של אור וחושך טבעיים, ה’יממה’ שלו תהיה 23 שעות. זה סוג של מנגנון השרדות, מסתבר, שמאפשר לנו גמישות גדולה ואפשרות להתאפס על תנאים משתנים. וזו הנקודה לדעתי שמעניקה לך את החוזק האמיתי שלך, לא החוזק האובייקטיבי או הרושם שאת עושה, אלא היכולת להיות גמישה ולהפגין חוזק כשצריך במידה שצריך. 

    אהבתי

    1. אני תופסת את החוזק הזה כמו שריון גדול וכבד. הוא מגן עלי לא רע מפני רוב הדברים, כנראה גם מונע ממני עימותים שאני אפילו לא מודעת להם, ומצד שני הוא כבד ומגביל. מעורר אנטגוניזם בקרב אנשים שנרתעים ממה שאני מקרינה וקצת מקשה על התנועה והגמישות שלי.

      אני חושבת שהמנגנון הזה שהציל אותי בילדות כבר פחות עדכני ונכון לחיים היום שבהם אני נזקקת לפחות הגנה מפני הסביבה.

      אהבתי

  6. אני חושב שאם אפשר לשדר משהו באמצע אולי צריך לחשוב על זה,יכול להיות שחוזקה  ובטחון עצמי מאיים על אחרים לא יודע.

    אהבתי

    1. אין לי ספק שחלק מהאנשים מרגישים מאויימים על ידי מה שאני משדרת. אני רואה את זה.

      אם הייתי יכולה לכוון את כפתור השידור , בטח הייתי בוחרת לשדר משהו פחות חזק, אבל עוד לא מצאתי את הכפתור הזה. ולכן אנשים צריכים להתגבר על החשש ולהתקרב, להפתעתם הם מגלים שאני לא נושכת.
      יש כמה אנשים בלימודים שרק עכשיו התחילו להתקרב אלי, אחרי שראו שהאחרים נשארו בחיים…

      אהבתי

  7. דרך ההיכרות הווירטואלית גם אני מרגישה שאת משדרת החלטיות וביטחון.  זה לא סותר את העובדה שמתחת לפני השטח את עלולה להרגיש אחרת לגמרי. לפעמים ההרגשה הפנימית אפילו מסבירה את הרושם שמתקבל (כפי שגם הסברת בעצמך על מי שמראה חולשה ונטרף,  לדעתך).  כך שאני לא לגמרי מופתעת מאף אחד משני הצדדים שתיארת  –  הם אפילו הולכים טוב ביחד. 

    בעניין הביטחון להודות שלא יודעים משהו  – אני מסכימה עם מה שהמרצה אמרה לך.  להודות שלא יודעים משהו  –  זה דבר שרבים מאוד לא מסוגלים לו בכלל.

    אהבתי

    1. דווקא פה אני מרשה לעצמי להביע דברים שפחות מובעים ביום יום שלי.
      לכן מוזר לי שאני מצטיירת גם פה ככה….

      בתואר הראשון היתה מישהי שהיתה שואלת את השאלות הכי לא קשורות והכי מטופשות בעולם, תמיד בסוף השיעור כשכולם כבר רצו ללכת להפסקה או לשיעור הבא.
      אני חושבת שזה הפחד האמיתי… לצאת טרחנית ונודניקית ולשאול דברים שאחרים כן הבינו

      אהבתי

  8. אני חושבת שיש כל מיני סוג חוזק. יש כזה הממוקד פנימה- מין יציבות איתנה ויש כזה שמופנה החוצה – יכולת למשוך בחוטים ל’להזיז כוחות’.
    יש הרבה פרמטרים שבהם חוזק יכול להיבחן.

     

    אהבתי

    1. חוזק נמדד בעיני בהתמודדות עם העולם.
      התמודדות כזו היא עניין אישי לגמרי ואפשר להתמודד ביותר מדרך אחת.
      אני לא חושבת שקשיחות ועוצמה הן הדרכים היחידות לבטא כוח.
      לפעמים חיוך מקסים שמשיג את מטרתו מכיל בתוכו הרבה מאד כח.

      אהבתי

  9. לפעמים המוח מסרב לוותר על הגדרות שהגדרנו את עצמינו לפני הרבה זמן וכבר לא רלוונטיות. אחרים יכולים לראות את זה, שכן אין לנו באמת פרסונה אחת כלפי חוץ ואחרת כלפי פנים, הן מעורבבות. לפיכך טוב שיש בחייך אנשים חכמים ורגישים, שיכולים לעזור בזיהוי ולהשפיע על המודעות העצמית.

    אני לא כל כך בטוחה שאני שותפה לדעה הרווחת שיש משהו מאיים בביטחון. אני חושבת שזה סיפור שאנחנו מספרים לעצמינו, מכל מיני סיבות, וחבל.
    עוד יותר מורכב מכך ההגדרות של מה עושה אותנו חלשים. לדעתי להגיד את מה שאת צריכה (למשל מהגמל) זה בדיוק ההפך מחולשה וחשיפה.

    אהבתי

    1. אני חושבת שלא תמיד קל לראות מה האחרים רואים בנו. אנשים לא ממהרים לנדב את האינפורמציה הזו.
      לכן שאלתי את מכינת הקובות איך היא התרשמה ממני כשפגשה אותי לראשונה והיא אמרה – התרשמתי שאת קשוחה. שאלתי למה היא מתכוונת, והיא אמרה את נראית אחת כזו שהכל הולך לה בקלות, שלא עושה עניין מדברים.
      כמובן שזה רחוק מאד מהמציאות שלי

      אני לא יודעת אם בטחון מאיים על אחרים, או מה שמתלווה אליו. ע"ע תשובת עושת הקובות היא חששה ממני כי, לכל הפחות, חשבה שאיתי לא תהיה לה שפה משותפת, כי אני יותר טובה, כי הכל הולך לי בקלות, כי אני לא מפחדת מכלום…

      אהבתי

      1. הבנתי יותר למה הכוונה ואני מסכימה. מה שבטוח זה שזה לא אמור להשפיע עלייך ושהביטחון שלך לא לוקח מאחרים. שונאת כאלו שמצפים ממני לקטון כדי שהם לא ירגישו קטנים.

        אהבתי

      2. פעם הייתי מתקפלת, מתקטנת, מורידה את הראש, מוותרת, רק בשביל להמנע מאי נעימות או עימות. עבר לי.

        היום אני שומרת על עצמי שלא אלך יותר מידי לקיצוניות השניה ואזכור קצת להתגמש ולוותר.

        אהבתי

  10. פוסט שריגש אותי. ככה בדיוק אני קולטת אותך- עם הפער הזה שתארת. לא פעם בעבר התכתבנו על כך שיש גם דברים שנשארים מחוץ לבלוג, למרות האנונימיות שלו. אני עוברת תהליך הפוך כמעט: מאמונה (נאיבית? מטומטמת?) בטובו של האדם למסקנות עגומות על כך שמי שמראה חולשה, ניטרף. כאלו שאת התחלת איתן. גם לי יש כמה פוסטים בנושא שלא פרסמתי.
    ובקשר לעבודה: מאוד מעצבן! אבל לקראת סיום. וזה מה שחשוב. 

    אהבתי

    1. בשבילי זה היה השיעור הכי חשוב בילדות. הייתי תמימה לחלוטין. ילדה בוטחת וחדורת אמונה שהעולם לטובתה.
      רק שאצלי השיעור הגיע בגיל 10-11 , לא היה לי הרבה זמן לתמימות המופלאה של הילדות. הבנתי שלא רק שאני צריכה להיות חזקה ואדישה, כדי לא לעורר יצרי טורף אצל האחרים, הבנתי גם שאני לבד ושאף אחד לא יבוא להציל אותי או לעזור לי.
      היום אני מבינה שיש גם מקרים שבהם יעזרו לי, או שבהם אני לא צריכה להציג פרצוף של חזקה ואדישה, אבל בין ההבנה לבין מה שמוטמע יש תהום .

      אהבתי

כתיבת תגובה