שנתיים עם הדוגמנית

כשהדוגמנית הגיעה אלי, לפני שנתיים, היא לא ידעה כלום.

כלבה עירונית חסרת ההבנות הבסיסיות ביותר, כמו למשל איפה לעשות צרכים.

כל כלב, יעשה מאמץ עליון להרחיק את הצרכים שלו ממקום מחייתו, אבל כלב שחי בתוך דירה לומד שאין לו איפה לעשות צרכים אלא על הרצפה.

וכך הייתי קמה כל בוקר ומוצאת את הרצפה מקושטת במגוון מרתק וריחני של הפתעות שהדוגמנית השאירה.

 

אין כמו להתעורר לערמות של חרא. בדוק.

היא לא למדה שמפרידים בין בית לחוץ ולא למדה להתאפק.

אני יודעת שהיא גרה בעיר גדולה ואני משערת שהוציאו אותה החוצה מעט מאד.

אבל גם כשהיינו יוצאות החוצה לא היתה מבדילה בין קודש לחול, כלומר, כלב אם תנתן לו ההזדמנות, יעדיף לעשות את צרכיו באדמה, על דשא, בחול. אספלט היא לא ההעדפה הראשונה. אבל הדוגמנית פשוט לא הבדילה, איפה שהסתדר לה, שם עשתה. כלומר, אולי גם לא לקחו אותה לפארק, או לגינת כלבים, או למקום שיש בו דשא ואדמה וחול.

 

בישוב שבו אני גרה אנשים התחילו לזהות אותה ולהגדיר אותה בתור "הכלבה של פועה, זאת שעושה קקי בכל מקום" מה שגרם לפאדיחות אין ספור ולנטיה שלי להתעלם מקיומה בקצה הרצועה בכל פעם שעשתה את שלה על המדרכה מול עיניהם הצופות והביקורתיות של העוברים ושבים.

כמו גור קטן היא התנהגה.

הבנתי שאין ברירה אלא להתנהג אליה כאל גור קטן ולסמוך על הדחפים הכי בסיסיים שלה והתחלתי להוציא אותה לטיולים ליליים על מנת למנוע את חירבוני הלילה. עייפה או מותשת, הייתי מחברת אותה לרצועה ויוצאת איתה לטיול. מהלכת לי הלומת עייפות, חולמת חלומות בהקיץ על חלומות של לילה.

"נו, תעשי כבר" הייתי מתחננת אליה עם התארך הטיול והכבדת שמורות עיני. אבל היא נהנתה מהטיול ולמדה מהר מאד שברגע שהיא ממלאת את מטרת הטיול, הטיול נגמר וחוזרים הביתה, אז היא היתה מושכת את הזמן, או לפחות ככה זה היה נראה לי.

מידי פעם היו לילות שבהם הייתי עייפה מידי ולא היה לי כוח לצאת איתה לסיבוב לילי אז הייתי פותחת את הדלת שתצא לבד, תעשה מה שצריך ותחזור.

היא לא רצה ללכת לבד, אבל כבר למדה להתאפק עד לבוקר.

 

אחרי שעברו כמה חודשים למדה גם לצאת לבדה לסיבובים קטנים, לא רחוקים מהבית , במרחק ריצה קצרה למחסה הבטוח, זורה שדה מוקשים ליד הפיקוס הזקן שבשביל הכניסה לבית וכמובן ליד הכניסות של השכנים, למורת ליבם הברורה.

 

היא למדה גם לבקש לצאת החוצה לבד. עומדת ליד הדלת ושורטת אותה. פעם אחר פעם, עד שאפתח לה את הדלת.

שמחתי כשהתעוררתי בפעם הראשונה באמצע הלילה לקול שריטותיה העקשניות.

הכלבה מבקשת לצאת החוצה ולא עושה יותר בבית באופן רשמי. התקדמנו. נדמה לי שזה כמו לגמול פעוט מחיתולים ולעבור לסיר, סוג של הקלה.

 

בשבוע האחרון ביקשה לצאת כל לילה החוצה, לפעמים יותר מפעם אחת. אז נכון שבלילה נעים יותר בחוץ, אבל מה היא יוצאת החוצה כל הזמן? יש לה קלקול קיבה? היא באמת נראית נפוחה יותר מהרגיל, חבית כלבית קטנה. טוב שהיא יוצאת, אבל זה מפריע לישון. לקום, להוציא אותה, לחזור למיטה, לקום שוב להכניס אותה… אי אפשר לישון ככה.

בוקר אחד מצאתי רבע כיכר לחם על המיטה שלה , משהו שהביאה באישון לילה באחד הטיולים המעצבנים שלה. זה פחות או יותר מסביר את שתי התופעות גם יחד, הטיולים הליליים התכופים וההתנפחות שלה. הדוגמנית מצאה איזה אספקה סודית של ככרות לחם ופיתחה הרגל של זלילה לילית של פחממות טהורות. חשבתי לי שאצטרך לחשוב איך לטפל בבעיה.

 

כשהגמל ביקר אצלי, הוא התלונן בבוקר כשדוגמנית ביקשה לצאת החוצה כל שעה וכל פעם שהוציא אותה, ברגע שחזר לסף הרדמות, היא ביקשה להכנס. וחוזר חלילה.

זה כבר היה סוג של קש. לא יקום ולא יהיה, אני לא ארשה לדוגמנית להפריע את שנתו של הגמל.

בלילה שאחר כך, כששמעתי אותה עומדת לייד הדלת ומתחננת לצאת הזדקפתי במיטתי ושאגתי מלא ראותי – לא! לכי למקום שלך!

הדוגמנית התקפלה ממקומה ליד הדלת, אספה את שאריות כבודה והזדחלה למיטתה, שם שכבה בשקט וישנה עד האיר הבוקר.

ושוב הרגשתי כאילו התקדמנו קצת. אני כבר לא צריכה להתחשב בה (פן תשאיר לי הפתעות עם בוקר) היא צריכה להתחשב בי.

אין כמו קצת גבולות כדי לשפר את איכות החיים.

 

 

 

(ככה הדוגמנית מביעה את אי רצונה לקבל כדור לפריחה הקבועה שלה)