אזהרת גועל נפש – הקטע הראשון כולל תיאורים גרפיים שאינם מתאימים לעדיני נפש, ראו הוזהרתם.
היום הביא לי נהג המשלוחים ערימה של ארגזים, הוא חדש הנהג הזה, לא פגשתי אותו עד היום ולכן התקשרתי אליו לשאול אותו מתי יבוא, הוא אמר – בעוד שעתיים אני אצלך, אני נמצא עכשיו בXXXX ויש לי עוד שתי נקודות לפנייך.
בסדר גמור אמרתי לו וחשבתי לעצמי שנראה לי מוזר שיקח לו שעתיים להגיע אלי כי הוא במרחק של ארבעה קילומטר ממני, וששוב לא אראה אותו כי אני צריכה לצאת לעבודה הפנינה בעוד שעה וחצי. נו טוב.
אלא שגורלי לא האיר לי פנים עד כדי כך, כעבור רבע שעה נכנס לחדר שלי איש שנראה סביר לחלוטין, לבוש בבגדים הגיוניים לגמרי, אבל שמריח כמו ביוב.
בהתחלה חשבתי שאולי נדמה לי, כי הנטיה הראשונה היא לא להאמין שאדם חי יכול להריח ככה. הוא נכנס לחדר שלי כדי להגיד שהוא הגיע מוקדם מכפי שחזה והוא הולך להביא את משלוח הארגזים שלו חיכיתי. אמר ויצא. מותיר אחריו ארומה עזה שהולכת ומתפשטת באויר.
מייד הלכתי לשירותים לבדוק את יש שם סתימה או דליפה שיכולה להסביר את הריח המזעזע. השירותים היו נקיים ויבשים ולמען האמת הריחו טוב בהרבה מהחדר שלי. פטרתי את הריח בדמיון המפותח שלי. כי כמה ריח רע יכול להיות לבן אדם שנראה נקי באופן יחסי?
אבל אז הוא חזר לחדר שלי עם עגלה משא עמוסה בארגזים ותמרן אותה בגולמניות מופלאה הלוך וחזור, קדימה ואחורה צעד ימינה וצעד שמאלה, פוסע הנה והנה ומפזר סביבו ריח מחריד של צואה מעורבת בריח זיעה עבש ובבושם חריף שאולי ניסה לכסות על הריח, אבל הצליח בסינרגיה מופלאה להאדיר את הניחוח המופגן.
הרגשתי סחרחורת וניסיתי להתרחק ככל הניתן, אבל הוא חסם את פתח הכניסה לחדר ולא היה לי לאן לברוח. אחר כך הוא התכופף כדי לסדר משהו בעגלה שלו ויכולתי לראות שהמכנסיים שלו כהות מלחות באיזור הישבן. כמעט הקאתי. התאפקתי ככל יכולתי.
בסופו של דבר הוא סיים את תמרוני הכניסה ופינה את פתח החדר, מה שאפשר לי לחמוק החוצה ולצאת אל אויר טרי ונקי יותר.
אחרי שהלך פתחתי את כל החלונות בחדר בתחושת זוהמה ומיאוס שאין כמותן.
שמחתי באמת ובתמים לצאת מהעבודה החדשה ולנסוע לעבודה הפנינה כי למרות איוורור החדר הריח דבק לי באף והרגשתי צורך נואש להתקלח. בדרכי לעבודה הפנינה אני נוסעת על כביש אחד ראשי מאד, עמוס מאד ומסוכן למדי, אחר כך אני פונה ועולה בפיתולי כביש צר דו נתיבי ללא שוליים שהנהגים בו דוהרים בצורה די פרועה.
בעודי נוסעת על הכביש הראשי הפילה מכונית מלפני קרטון ריק על הכביש ולי לא היה לאן להתחמק, אז קיויתי שאדרוס אותו ואעבור אותו, כמובן שזה לא קרה ויכולתי לשמוע את הקרטון נגרר מתחתי לכוד בין הגלגל למכונית. לא יכולתי לעצור לחלץ את הקרטון, יש דברים שמסוכן מידי לעשות. הכביש הסואן הזה גבה חיים רבים של נהגים ושל עומדים בצד הדרך.
קיויתי שאחד הפיתולים בכביש הצר יחלץ את הקרטון ממקומו, חשבתי על כך שצמיג הגומי מתחכך בקרטון במהירות עצומה, והרי חיכוך שווה לחום וקרטון שווה לחומר דליק, לא כל כך מוצלח. קיויתי שהכל יהיה בסדר, אבל כשעצרתי בשער של העבודה הפנינה כבר עלה עשן מתחת למכסה המנוע וחלל האוטו התמלא בניחוח אופייני למדורות ל"ג בעומר.
מיהרתי לעבודה, דילגתי בזריזות על פני המדרגות השלכתי את חפצי על השולחן ורצתי לחפש דלי, מליאתי אותו במים וטסתי חזרה החוצה אל המכונית המעשנת, הרמתי את מכסה המנוע ושפכתי את המים. אחר כך חילצתי את שאריות הקרטון הבוער וכיביתי אותו.
באחורי מוחי הצטערתי קצת שביטלתי את הביטוח המקיף, אם היה לי ביטוח מקיף אולי הייתי מניחה לאוטו להשרף. כנראה שלא, אבל אולי.
שלחתי לגמל תמונות של הקרטון השרוף ועוררתי אצלו דאגה גדולה, שנרגעה אחרי שהבטחתי לבדוק שאין פגיעה בצינוריות שמן הבלמים והבטחתי ללכת למוסך להבדק עוד היום.
ואחרי כל זה לא נותר לי אלא להעביר חמש שעות ארוכות בעבודה כשאני מרגישה ומריחה כמו שריפת יער.
על קצות האצבעות 