שרביט (משתפים אותי במשחק חברתי!!)

עדה, תודה על השרביט, עכשיו אני מרגישה מקובלת יותר בחברה  

 

חשבתי ארוכות על מה עוד אפשר לספר שאתם לא יודעים עלי. הרי את רוב הדברים אתם לא יודעים ולא בכדי. הבלוג הזה נפתח על מנת להיות מקום נקי מהיכרויות ונקי מ"מה חושבים עלי" שמשפיע על כתיבה, ובכל זאת בטח יש דבר או שניים שאפשר לספר בלי לגלות לכם על עצמי יותר ממה שאני רוצה.

אז הנה, נקודת הפתיחה היא שאני אוהבת בעלי חיים, וכמה דברים שקשורים בבעלי חיים שלא ידעתם עלי:

 

1. כשהייתי בת שבע בערך, הלכתי עם המשפחה לטיול בעיר העתיקה בירושליים (אז זה עוד היה טיול לגיטימי של שבת) ובאחת הסמטאות ראיתי עז קטנה קשורה בחבל, עומדת ומביטה על סביבתה בעיני עז תוהות, ההמון חלף על פניה הלוך ושוב והיא נראתה לי אבודה ובודדה כזו. בהיותי ילדה אוהבת חיות ורחמנית גדולה,(ילדה שאוספת חיות פצועות, גורים וגוזלים ומביאה הביתה, כזו הייתי) רציתי ללטף אותה, שלא תהיה לבד. ניגשתי אליה שלחתי יד ללטף והיא עשתה ממממממממממממממההההההההההה בקול אדיר, שלא ניתן היה לצפות לכמוהו מבריה כחושה וקטנטונת כמוה. אני לכשעצמי, זינקתי אחורה בבהלה וכמעט נפלתי. המשפחה צחקה עלי במשך חודשים אחר כך. על מי אני עובדת, שנים צחקו עלי.

 

2.כעבור שנתיים שלוש נסעתי לבקר את דודתי בעיר המעטירה חיפה. היו לה, לדודה שני עכברים לבנים שאהבתי מאד ובנסיבות מיסתוריות שעד היום לא הובררו לי עד תום, העכברים נעלמו.

היתה זו שעת צהריים ודודתי נחה לה בשנת צהריים מתוקה. בהיותי ילדה עירנית וסקרנית יצאתי החוצה לתור את החצר הגדולה שלה. והנה, לא רחוק משער החצר ראיתי עכבר גדול ואפור שעמד מנומנם וסביבו שלושה חתולים שתוהים מה לעשות בו. מייד חמלתי על העכבר המסכן שנמצא בסכנה ונראה חולה וחייב בטיפול דחוף, לקחתי דלי ושמתי אותו בפנים. הבאתי אותו לדודה שלי שהתעוררה בזוועה לגלות שהבאתי לה חולדת ענק מסוממת או מורעלת הביתה (היא מילאה כמעט חצי דלי, החולדה הענקית).

 

3.אם כבר חולדות, גידלתי פעם חולדה. באותה תקופה של הביקור בעיר העתיקה אבא שלי הציל חולדת נסויים לבנה ויפה ממעבדות האוניברסיטה העברית והביא אותה הביתה. אהבנו את החולדה אהבה גדולה וקראנו לה – נוס . (מתוך השיר הידוע, עכבר עכבר נוס נוס נוס). באותה תקופה היה לנו כלב קולי יפיפה ושתי החיות התיידדו, נוס היה מטייל בבית והכלב אחריו, וכשהיו מתעייפים, הכלב היה נשכב ונוס היה מתכרבל ברעמת הצוואר הארוכה והיפה שהקולי התברך בה.

סופו של נוס לא בא מידי חתול, אלא מידינו האוהבות. מרוב אהבה ובגלל שרצינו לשמח אותו קישטנו את כלובו בצמחים ירוקים לרוב. השחלנו אותם , שתי ועורב ברשת שכיסתה את כלוב הפלסטיק שלו ובכך, מבלי משים, חסמנו כל אפשרות לכניסת אויר לכלוב. בבוקר למחרת מצאנו אותו ללא רוח חיים. ההורים ניסו לנחם אותנו בכך שחייו היו ארוכים וטובים מכפי שהיו אילו היה נשאר במעבדות האוניברסיטה העברית. אני לא יכולה לומר שהתנחמתי במיוחד…

 

4. אנקדוטה אחרונה לגבי מכרסמים – כשהייתי בערך בת 14 נשך אותי עכבר באצבע. ישבתי לי על רצפת בטון סדוקה של אורוות סוסים, כשאצבעי מונחת בתוך הסדק מבלי משים, וכך פלשתי לפינה הפרטית של עכבר שדה או עכבר בית מסכן והוא עשה מה שיכול עכבר לעשות ונשך את האצבע הפולשת. כמובן שזינקתי בבהלה גדולה וניסיתי להבין מה נשך אותי. מאחר ואני וכל מי שהיה איתי נבהלנו מאד ורצינו לוודא שזה לא נחש, שפכנו מים חמים לסדק וגירשנו משם את העכבר. נרגעתי כשראיתי שזה רק עכבר, ובמרפאה אמרו לי שלא נורא וטוב שזה רק עכבר וטוב שזה לא הזדהם. כמה שנים אחר כך מת חייל מכלבת בעקבות נשיכת חולדה ואני הבנתי באיחור גדול איזה מזל היה לי שהעכבר הזה לא היה חולה.

 

5.עוד בעניני מזל ונשיכות. בגיל עשרים ומשהו התהלכתי כמה ימים בתחושה ברורה שאני עומדת להיות מוכשת ע"י נחש.

עכשיו, אין לי תחושות מוקדמות בדרך כלל ובאופן כללי אני לא בן אדם רוחני במיוחד, לכן אני לא יכולה להסביר את העובדה שידעתי, ממש ידעתי, שעומד להכיש אותי נחש. כיוון שכך גם תירגלתי לי בראש את התסריט ומה בדיוק אעשה כשזה יקרה. ואכן, בהולכי על הדשא לפנות ערב, דרכתי על נחש שיכור (איך יודעים שנחש שיכור? הוא זוחל ישר) הנחש נשך אותי בעקב ואני, כיוון שידעתי שזה יקרה התיישבתי לי בשקט וחיכיתי שמישהו יעבור כדי לקרוא לעזרה. העוברים ושבים לא האמינו לי שהכיש אותי נחש בגלל השלווה שהייתי שרויה בה, עד שראו את סימני הנשיכה. בבית חולים התברר שהנחש כנראה לא היה ארסי (הנחש באמת זחל ישר ואיזה מבין בנחשים הסביר לי שזה נחש לא ארסי) אחרי לילה במיון בהשגחה שוחררתי הביתה ללא כל צורך בהתערבות.

 

6.אם במזל עסקינן, אז אני חייבת לספר על העקרב הלא ארסי שעקץ אותי. עקרב שהתחבא בשטיחון שהיה מונח על הרצפה במקלחת וכשהזזתי אותו, דקר אותי באצבע הרביעית של הרגל. זה לא כאב ולא התנפח, אז אפילו לא טרחתי לספר על כך למישהו. אז תדעו שיש גם עקרבים לא ארסיים, העקרב שלי היה בצבע חום שוקולד-חלבי כזה. מאז אני לא הורגת עקרבים, גם לא את העקרב הצהוב, המפחיד בהרבה שמצאתי בבית. אותו לקחתי בצנצנת ריבה ריקה החוצה, למקום עם אבנים ושיחים, רחוק מאיפה שאנשים מסתובבים, שיחזור לאן שהוא צריך להיות.

 

7. עוד חבלה שהסתיימה בשלום ובאורח פלא – בתקופה שבה נשך אותי עכבר הסתובבתי לא מעט באורווה ויום אחד נתנו לי להחזיק סוסה אדמונית חומה גדולה ויפה אחרי ששטפו אותה, על מנת שלא תתפלש באדמה ותוריד את כל העבודה לטמיון. אחד הבנים שהסתובבו שם קפץ על הגב שלה וישב שם ודיברנו קצת. הסוסה הסתובבה הלוך ושוב וחיפשה מעט עשבים ירוקים כדי ללחך בנתיים וכאלה בדיוק היא מצאה צעד אחד מעבר לי וכיוון שלא ספרה אותי ממטר, פשוט פסעה קדימה לכיוון הירק ותוך כדי כך דרכה על כף רגלי הנעולה בסנדל תנכי (מי שמע על מגפיים, קסדות או אפילו על אוכפים אי אז?). הסוסה ועל גבה הנער ההוא עמדו על הרגל שלי, המסכנה, ואני, נשימתי נעתקה מהלם וכאב, פשוט לא הוצאתי מילה מהפה, רק ניסיתי לדחוף את הסוסה מהרגל שלי. לא הצלחתי לדחוף, אבל הצלחתי למלמל לנער שהוא עומד לי על הרגל!! והוא משך במושכות והזיז אותי ממני. באורח פלא הרגל לא נשברה, אבל במשך כמה חודשים היה לי סימן יפה של פרסת סוס על גב כף הרגל.

 

8. סימן אחר שנשאר לי עד היום זו צלקת של נשיכת כלב. אבל זו אשמתי הגמורה במקרה הזה. הנושכת היתה כלבתי האהובה, הראשונה שהיתה רק שלי, האחת היחידה. את הכלבה מצאתי כשהייתי בצבא, מישהו זרק אותה בבסיס, גורה קטנטנה ולבנה, מרוחה בגריז, משתעלת וחולה, זה עתה פקחה את עיניה ואת אוזניה. גורה שהיתה צריכה לגדול עוד חודש לפחות עם אמא שלה ושאר אחיה. התאהבתי בה על המקום ולמרות שלא היה שום הגיון בדבר, לקחתי אותה והצלחתי לגדל אותה למרות חוקי הצבא וההתנגדות של אמא שלי.
מסיבה לא ברורה, הכלבה שנאה בוקסרים, היא היתה מזהה כלבי בוקסר בכל צורה ,גודל וצבע ונובחת עליהם בכעס ובבהלה לאין קץ. אויבתה המושבעת היתה כלבת בוקסר חומה ומוצקה שהיתה עוברת לפחות פעמיים ביום על פני הבית שלנו. פעם אחת היא עברה כשלא שמתי לב והכלבה שלי רצה לנבוח עליה, הבוקסרית החומה תקפה ושתיהן נכנסו לריב כלבות אכזרי. בראותי את כלבתי מותקפת, רציתי להפריד ונכנסתי בינהן. הכלבה שלי, בלהט הקרב, נשכה, והרגל שלי היתה בדרך. הרגשתי את השיניים שלה חודרות לבשר השוק ונפגשות. זה לא כאב. הבעלים של הבוקסרית הגיע ועזר לי להפריד את הכלבות שיצאו ללא שריטה מהקרב. ננשכת? הוא שאל ועניתי שכן, אבל זה לא כואב. הכנסתי את הכלבה הביתה והרמתי את בד המכנסיים כדי לראות מה הנזק. ראיתי שני חורי ענק מדממים ובשר קרוע. בשניה הזו זה התחיל לכאוב, כאבי תופת.

הצלקת, נשארה עד היום, מזכירה לי שלא ככה מפרידים כלבים שרבים.

 

9.אני לא מפחדת מנחשים באופן כללי, פעם הלכתי להרצאה שהעביר לוכד נחשים בשם יעקב פסח וכמעט נשביתי בקסמו של האיש שהיה מאד כריזמטי ואסף סביבו חבורה לא קטנה של נערים, נערות ואף נשים מבוגרות שהלכו בעקבותיו והעריצו אותו. כמעט נשביתי בקסמו, אבל השכל הישר שלי אמר לי שמשהו לא תקין בהתנהלות של האיש ואני ניתקתי איתו קשר אחרי היכרות קצרה. מאוחר יותר הוא החליף את שמו ליעקב סלע ועוד יותר מאוחר הוא נרצח ע"י אחד מהמזדנבים שלו.

 

10.אני אוהבת בעלי חיים אבל לא אוהבת בכלל את כל מחלקת פרוקי הרגליים למיניה, כל החרקים והג'וקים והתיקנים ובעיקר העכבישים מעוררים בי פחד עד רמה של בעתה. אין לי שום בעיה עם נחשים, עכברים, לטאות, צפרדעים וכד' אבל מספיק תיקן אחד מנוול כדי להזניק אותי במהירות שיוסיין בולט לא היה עומד בה.

 

ועכשיו, למי להעביר את השרביט? לאנג'י , לעדי, ולשצה