נהיגה, משטרה ושיפוץ

בדרך לעבודה נסע לפני נהג באיטיות מרגיזה, מן שבעים ושלוש קמ"ש כזה. משייט לו על הכביש קצת לימין וקצת לשמאל, לא בזיגזגים חדים, אבל מספיק בשביל לעורר חשש מעקיפה.

כשהתקרבתי אליו, אותת ימינה וירד חצי דרך לימין, רק עד שעקפתי אותו ומייד חזר לנתיב המרכזי. הצצתי וראיתי שהוא עסוק מאד בשיחת טלפון בנייד שלו ועושה טובה לאנושות שהוא גם מסתכל על הכביש מידי פעם.

כעבור קילומטר נתקעתי מאחורי משאית איטית במיוחד והוא התקרב ונסע מאחורי. מהצצה במראה האחורית נוכחתי שהוא עדיין בשיחת טלפון. כעבור עוד שני קילומטר מייד לאחר רמזור שמעתי מאחורי קולות דיבור חזקים, שמעתי במעומעם כי שרתי עם הרדיו בקולי קולות, אחרי הפעם השניה השתקתי את הרדיו ופתחתי קצת את החלון כדי להבין מה קורה.

הצצה חוזרת במראה האחורית לימדה אותי שלא רק אני לא הבנתי מה זה הקולות האלו. גם אותו נהג-משוחח-בטלפון לא שם לב. הקולות היו הניידת שנסעה מאחוריו וביקשה ממנו לעצור בצד. הוא היה כל כך שקוע בשיחת הטלפון שלא שם לב. הניידת כנראה קראה לשוטר רכוב שהגיע ודפק לדברן על החלון וצעק עליו (שמעתי למרות שהחלון היה סגור שוב) שכשאומרים לו לרדת הצידה, הוא יורד הצידה.

אני מודה שהרגשתי איזו תחושת נקמה ושמחה לאיד.

 

חוץ מזה, נפלה ההחלטה להרחיב חדר אחד בבית. כלומר, ההחלטה נפלה כבר מזמן, אבל מרוב שאני סולדת משכאלה (ומרוב שאין לי על מי להשליך את הדברים השנואים ואני נאלצת לעשות הכל לבד) דחיתי ודחיתי ודחיתי כל התמודדות הקשורה לשיפוץ הנדרש.
נפגשתי עם קבלן אחד שהיה מאד לא שבע רצון מכך שעליו לעבוד מול אשה ושאין שום גבר בתמונה , הוא אמר שיש לו נסיון רע עם מקרים כאלו. אז מחקתי את שמו מרשימת האפשרויות.קיבלתי מספרי טלפון של ארבעה קבלנים שונים, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתקשר אליהם.

קצת קשה להסביר למה אני מתכוונת, כי הרי מה הבעיה להתקשר למישהו ולנהל שיחת טלפון? אני הרי עושה את זה כל כך הרבה פעמים ביום. כן, נו, אבל לנהל שיחת טלפון בנושא מעורר דחיה וחלחלה כמו זה?….. זה לא.
כשיצאתי להליכה עם כוח הצלה התלוננתי בפניה שאני פשוט א מצליחה לקדם את העניין ושאני חייבת לעשות את זה וזהו. אי אפשר לא לטפל בעניין כי הקיר של החדר האמור במצב לא טוב וחייבים לטפל בו, ורצוי לפני החורף.
כוח הצלה אמרה שמישהו שהיא עובדת איתו מתעסק גם קצת בבניין והוא מאד ממליץ על קבלן שהוא גם ארכיטקט, שיש לו משרד ויכול להיות שהוא יפתור לי את הבעיה. היא אמרה מה שמו של הארכיטקט ומייד גיליתי שאני מכירה אותו אישית, מהעבודה שלי, כבר כמה שנים, ושאני מכירה אותו כאדם ישר והגון מאד, ואני מכירה גם את משפחתוובאופן כללי נראה לי כל העסק ידידותי יותר למשתמש לפתע.

אז נכון שלקח לי עוד יומיים להתקשר אליו, אבל עשיתי זאת והסברתי לו כמה קשה לי כל ההתעסקות הזאת בשיפוץ. הוא מצידו הסביר לי שבזה בדיוק מתמחה המשרד שלו, בלהסיר את ההתעסקות הזו מעל הלקוחות שלו. קבע איתי פגישה בביתי, על מנת שיוכל להתרשם במו עיניו. ניהלנו שיחה שבה הסביר לי מה ה"אני מאמין"שלו ואיך מתנהלים הדברים אצלו.

עכשיו אני מחכה שישלח לי הצעת מחיר ונראה לי שהחרבת הבית שלי תצא לדרך במהרה בימינו.

 

מאחר וכנראה שאתבכיין פה לא מעט בנושא זה, אתם מוזמנים להתרגל כבר מעכשיו.

לא אוהבת

בעבודה שלי אני צריכה להיות אמפתית ונעימה וחביבה ומרגיעה ומשרת בטחון ובטח עוד כמה דברים, אבל זה לא חשוב, מה שחשוב זה הצריכה הראשון -האמפתיה שאני נדרשת להרעיף על כל מאן דבעי שלא תמיד מעורר בי אמפתיה.

אני יכולה להיות אמפתית מאד, אבל לא לכל אחד.

בהיותי אדם שלא מרחם על עצמו בציבור, קשה לי מאד עם כל המרחמים על עצמם באשר הם. בכלל לא מתחשק לי להבין אותם, מתחשק לי לצעוק עליהם – תספיקי לרחם על עצמך ותזיז את התחת!! מה? אתה חושב שאתה הכי מסכן בעולם? אז זהו שלא! די! מספיק! רחמים עצמיים לא ישפרו את מצבך ולא יעזרו לך ואף אחד שמרחם עלייך לא יעשה את האומללות שלך יותר נסבלת, חלאס! (זה עובד בזכר ונקבה גם יחד).

בכל אופן לפעמים מתרגש עלי מישהו שמחמת העבודה אני חייבת לעשות פרצוף אמפתי למרות שמה שבא לי זה לכפכף אותו למצב פחות נוזלי.

אז היום זה קרה, נכנסה לי לחדר איזו דרמה קווין שפתחה את הפה ולא סגרה אותו חצי שעה. באמת חצי שעה, לא בהגזמה. ולאורך כל מחצית השעה הייתי צריכה להבין ולהנהן, ולעפעף באמפתיה ולהניד את הראש במקומות הנכונים. יותר מזה לא נדרשתי לעשות כיוון שהיא כאמור, לא סתמה את הפה חצי שעה.

עכשיו, הגיעה לה אמפתיה, באמת ובתמים, אני מודה בפה מלא שהגיעה לה, אבל היא באה אלי אחרי שטחנה את העניין אצל כל גורם וכל סמכות וכל יועץ ומכיוון שכך כבר היו לה כל השאלות וכל התשובות והיתה זקוקה לי רק כאוזן קשבת. אה כן, לפעמים אני נדרשת להיות רק אוזן קשבת. אבל השתעממתי והצלחתי לזהות את ההנאה הסמויה שלה מסיפור האומללות, כן היא באמת אומללה, אבל היא גם מפיקה מזה הנאה מעוותת. והעובדה שזיהיתי את זה הקשתה עלי מאד מאד.

בסוף, אחרי שלושים דקות ארוכות כמו נצח הצלחתי בעדינות להתנער ממנה ולהמלט בתחושת יאוש.

 

נו, אז פלא שבזמני החופשי אני מיזנטרופית??

אין צורך בשניים למערכת יחסים זוגית.

יום ראשון – אני מתגעגעת לגמל.

טוב, תמיד בימי ראשון אני מתגעגעת קצת. הפעם אני מתגעגגעת טיפה יותר , בטח בגלל המסיבה והריב והפיוס. לא נורא, אם אחכה טיפה, הגעגוע ידהה, זו הכרוניקה הידועה והמוכרת. קצת התאפקות עוד לא הרגה אף אחת.

 

יום שני – אני עדיין מתגעגעת.

בסדר, לא נורא. זה יום שני, הרבה פעמים הגעגוע מתמשך גם ליום שני. הגמל אוהב מאד את הדוגמנית ואת התולעת, בדיוק צילמתי אותן צילום של בוקר, נשלח לו, שיהיה לו בוקר טוב.

 


הוא עונה בסמס מחויך , יופי. 

זה עזר לגעגועים? לא ממש. אז אין מה להמשיך, נעזוב את זה, ממילא לא אראה אותו עכשיו איזה נצח קטן, עד הפעם הבאה.

 

יום שלישי – הפתעה הפתעה , עדיין מתגעגעת. די, מספיק, אני אומרת לעצמי ומציינת בפני כוח הצלה שזה היום שבו הגעגעים מתפוגגים בדרך כלל, אבל דווקא השבוע הם כאילו מתגברים וזה מעצבן אותי. 

לא הייתי צריכה לשלוח את הסמס אתמול, בשביל מה זה היה טוב. סתם עורר מחשבות מיותרות לחלוטין. ואפשר לחשוב שאין לי מה לעשות… הרי אני עסוקה כמעט כל שעות העירות. ועדיין המחשבות והגעגועים נדחקים לכל סדק פנוי של לחץ הזמן שלי. אוף.

 

יום רביעי – אני עדיין מתגעגעת!!! 

טוב, עד כאן. למה אני בדיוק מתגעגעת? למישהו שלא אוהב אותי, שלא מוכן לתת לי חלק בחיים שלו. שנמנע מלהפגיש אותי עם המשפחה שלו או להזמין אותי לבית שלו. מישהו שלוקח חלק בחיים שלי, אבל ממדר אותי משלו. לזה אני מתגעגעת? לזה???

אז מה אם הוא בא כמו שעון שוויצרי? אז מה אם הוא אמר שהתרגש לקראת ארוחת יום ההולדת שלי? אז מה אם הוא משקיע בי מחשבה ודואג לי גם כשאנחנו לא יחד ולא מדברים, אז מה, אז מה אז מה???? אם היו לי ביצים הייתי מעיפה אותו מהחיים שלי ומודיעה לו שבחיים שלי אין מקום למי שלא אוהב אותי.

או קיי, אז אני לא עושה את זה. לא כרגע, אבל זו לא סיבה להמשיך להתגעגע אליו!

 

יום חמישי – אני עצבנית רצח על הגמל.

היה טוב

היה טוב מאד, היה ממש טוב, עלתה על כל הציפיות ארוחת יום ההולדת שלי.

 

זה התחיל לא משהו, לפנות ערב הרגשתי לא טוב, היתה לי בחילה נוראית וחששתי שאולי נדבקתי בוירוס של הקאות. וירוס של הקאות, לכל הדעות אינו שילוב מוצלח עם אירוח חברים לארוחת ערב עליה את עובדת יומיים.

אז לקחתי כדור פרמין וקויתי לטוב.

 

הטוב הגיע כאשר תלם בא מעט מוקדם מהשעה היעודה על מנת לעזור לי בסידורים האחרונים. לא היה כבר מה לסדר, כי עד לאותו רגע סידרתי הכל , בעיקר על מנת להמנע מרגעים בהם אני לא עושה כלום ונעשית מודעת יותר לתחושות הלא נעימות של הבחילה והסחרחורת. כיוון שלא היה מה לעשות, הוצאתי את בקבוקי היין ושם חיכתה לנו הפתעה נהדרת, אחד הבקבוקים היה יין מרלו של כרם יפתחאל שתלם הביא לי פעם ואמר לי לשמור ליום הולדת כי זה יין ממש מיוחד וטוב. פתחנו את היין ונוכחנו שהיין באמת מעולה וטעים במיוחד, ואמרנו לעצמנו שטוב ששמרנו אותו ליום הולדת תוך כדי שאנחנו שותים ומביאים את הבקבוק למצב שבו אחרים לא יכלו ליהנות ממנו…

 

האחרים התחילו להגיע לאט לאט, בקצב אידאלי שאפשר לנו להטמיע את אלו שהגיעו לרמה כזו שכשהגיעו הבאים בתור, הקודמים כבר הרגישו ממש בבית.

אחרון חביב הגיע הגמל, לא שזה הפתיע אותי, ידעתי שהוא יגיע מאוחר, כמו שכולם ידעו, האיחור שלו בן רבע השעה היה כל כך צפוי ומשעשע שתלם אמר שהוא יודע שהגמל עמד בחוץ בחושך וחיכה שכולם יכנסו כדי לעשות את הכניסה שלו.

 

תלם הביא איתו את זוגתו החדשה שהתגלתה כאשה מקסימה, חמה, יפה ואינטלגנטית ונתח סינטה עשוי היטב, רך ועסיסי ומלא טעם.

הנה לך מילולי, הצליח לו מעל המשוער, גם בת זוג מצויינת וגם נתח סינטה מעולה, בחלומות הורודים ביותר אי אפשר היה לחלום על כזו הצלחה.

יוגה באה עם בן זוגה ועם סלט פירות גדול ומיד הרגישה נהדר והיתה מקסימה ביותר, חששותי שמא לא תשתלב באוירה השתה ואכול, התפוגגו כאותו ערפל של בוקר עם זריחת השמש.

חוץ מהם, באו כוח הצלה עם סלט חסה מדהים שהיא עושה ועם בן זוגה.

באו, המהנדס, בקבוק ערק והמעצבנת שלו שחוץ מזה שהזעיקה אותי להרגיע את הבת שלה בשיחה למצפה רמון, לא עלתה לאף אחד ממש על העצבים. היה עוד זוג שהיה אמור לבוא, אבל הבייבי סיטר הבריזה להם ברגע האחרון ולכן היינו רק עשרה אנשים.

בדיעבד זה היה מצוין, כי הצלחנו לשבת כולנו סביב השולחן בלי לדרוך אחד לשני על המרפק, אך בכל זאת בחברותא נהדרת. 

הגמל התבקש להביא שישית בירות, אז הוא הביא שמונה, בטיעון התמוה שהוא לא זוכר איזו בירה אמרתי לו שאני אוהבת, אז הוא הביא כמה סוגים.

 

האוכל היה משובח, הפרגיות יצאו סוף הדרך והנה מתכון מקוצר:

מילוי לפרגיות-

אורז מבושל + כבד עוף שטוגן ונאטם קלות במחבת עם הרבה בצל ומעט רכז רימונים+ מישמישים קצוצים+מעט םטרוזיליה קצוצה.

עכשיו החלק המסובך, ממלאים כל פרגיות בכף מילוי ומניחים אותה בתבנית כשהחלק הפתוח כלפי מטה, דוחסים אותן זו לזו כדי ש"יחזיקו" והמילוי לא ישפך מהן. אחרי כל זה מורחים כל אחת מהן במעט ריבת אפרסקים תוצרת בית מדוללת במעט מים ולתנור.

 

כמו כן היו תחתיות ארטישוק ממולאות קינואה עבור יוגה הצימחונית (זה טוב גם לטיבעונים) להלן מתכון מקוצר:

מילוי לתחתיות ארטישוק-

מטגנים בצל גדול, מוסיפים לו עגבניה מגוררת בלי קליפה, מוסיפים לו גזר מגורר, אחרי שהכל מתרכך מוסיפים פטרוזיליה קצוצה ומורידים מהאש. מערבבים עם כוס קינואה מוכנה וממלאים את תחתיות הארטישוק.

את התחתיות מסדרים בסוטאז' גדול שבתוכו משתכשכים מבעוד מועד -כרישה שטוגנה ואליה חברו, מיץ של תפוז, מיץ של לימון ופרוסות של לימון או שניים.

 

באופן כללי כדאי לתבל את האוכל, אז תוסיפו מלח ופלפל במקומות שראוי שבהם מן הראוי שיתווספו המלח והפלפל.

 

למרבה הפלא, האכילה לא הפריעה לסועדים לדבר ולצחוק לאורך כל הדרך, במשך שעתיים וחצי. 

מה שמפתיע אותי בארוחות האלה זה שכולם מדברים עם כולם, חוש ההומור דומה והשיחה תמיד זורמת בקלילות ונינוחות ובעיקר השמחה כל כך מדבקת  שכולם מחייכים מאד.

אושר אמיתי, מרחיב לב, כייף, תענוג. 

הסתכלתי סביב ואמרתי לעצמי שהאנשים האלה אוהבים אותי, שמחים להיות פה, ואיזה תענוג זה לחשוב ש"אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה" כי החברים האלה אומרים עלי בעיקר דברים טובים.

 

קרוב לחצות המסיבה התחילה להתפזר, קודם יוגה ובן זוגה, ואחר כך האחרים, ומי נשאר בסוף, עד אחת בלילה? מי שתמיד נשאר בסוף, המהנדס והמעצבנת שיש להם ליקוי קל בהבנת הסיטואציה החברתית (כפי שאני מתחילה לחשוד). כיוון שהייתי כבר עייפה ובעיקר רציתי כבר להשאר לבד עם הגמל, התחלתי לחסל את המעט שנשאר לחסל, עוד קודם כשפיניתי את השולחן לקראת הקינוח, תלם ואחר כך גם הגמל קמו לעזור לי לארוז, לשטוף ולארגן את המטבח. אני אף פעם לא אומרת לא לעזרה ולכן הפינוי היה קל ומהיר, כך שבסוף נשאר רק לקפל את השולחן ולדחוף אותו למקום. זה בדיוק מה שעשיתי כדי לרמוז למהנדס ולמעצבנתו שאחרי הקינוח, הקפה והעובדה שכולם הלכו, זה הזמן ללכת הביתה. זה לא ממש עזר, הם עמדו והמשיכו לדבר עד שלגמל נמאס והוא אמר להם בחביבות – תודה שבאתם, לילה טוב ונסיעה טובה. 

את זה הם הבינו והלכו סוף סוף.

מאחר והכל היה נקי ומצוחצח לא נשאר אלא לצנוח למיטה, וכפי הנראה להרדם דקה אחר כך, מאושרת מאוד כשראשי מונח על זרועו של הגמל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רק בשביל לאזן – למחרת בבוקר רבנו ריב נוראי, הגמל ואני (אבל אפילו הריב הסתיים בשלום).

 

 

ארוחת יום הולדת

נמצאת בשלבי הכנה כאלה או אחרים. הפעם יגיעו בין 12 ל16 אורחים, לא כל כך ברור וכנראה לא יהיה ברור עד מחר בערב. וזה בסדר, כי אין לי שום בעיה להתגמש עוד טיפה ולהוסיף כסאות וצלחות ואפילו עוד שולחן אם יהיה צורך.

תלם יביא את זאת שהוא נפגש איתה בזמן האחרון, בפעם הראשונה, ובנוסף לה יוגה תצטרף בפעם הראשונה. עד כה לא הזמנתי אותה כי חשבתי שהילולת האוכל והשתיה הפרועה לא תהיה בשבילה, והנה מסתבר שהיא ממש מעונינת לבוא.

כמובן שמייד היא התלוננה על השעה המאוחרת שבה אנחנו מתחילים (תשע בערב זה מאוחר?) ומייד רמזה לי שאני צריכה לזכור שהיא לא אוכלת בשר, או קיי, בסדר, אין לי בעיה.

תלם אמר שהוא יביא נתח סינטה ואת הזאת החדשה , בפעם האחרונה הוא הביא סינטה מיובשת עד כאב וחשב שהיא יצאה לו מצוין… נו בסדר, מה אני אגיד לו?

לכן אני מכינה עוד הרבה אוכל אחר:

פרגיות ממולאות בכבד, אורז ומשמשים, תחתיות ארטישוק במילוי קינואה וירקות ברוטב לימון (יוגה יוגה, מה לא אעשה בשבילך?) חצילים בתחמיץ, פלפלים צבעוניים  במרינדה, כרובית בטחינה, סלט גזר חי עם פקאן סיני, אורז עם תפוחי אדמה בתחתית, סלט קינואה עם חמוציות ופטה כבד.

כוח הצלה תביא סלט חסה גדול ומקסים שהיא עושה ולקינוח הכנתי בומב שוקולד ועוגיות, גלידת מנגו וגלידת חלבה ויוגה הבריאותית אמרה שתביא סלט פירות.

תלם יכול להביא גם דים סאם ואני מתלבטת אם צריך או לא.

 

עד כה הכנתי את החצילים, הפלפלים, תחתיות ארטישוק, בומב השוקולד ושתי הגלידות.

נשאר לי רק לנקות את הבית, לטאטא בחוץ, לקפל את כל הכביסה התלויה בחוץ ולסדר בארונות וכמובן לגמור לבשל ולארגן את השולחן.

קטן עלי. אני חושבת.

כאמור, אני אופטימית.

היום יום הולדת

כיוון שלקחתי היום יום חופש מהעבודה, חגגו לי אתמול בעבודה החדשה, עם ברכה יפה ושולחן עם מפה ובמקום עוגה, ארטיקים. מה שהתברר כרעיון מצוין. באמת חם. ומה ששימח אותי מאד היה שהם הספיקו לקלוט את האהבה שלי לצמחים וקנו לי עציץ גדול של פלפלים, עציצים תמיד משמחים אותי.

 

היום יהיה לי יום כייפי ונעים עם מי שאני הכי אוהבת בעולם וביום שישי, אחרי דילוג של שנה, אני מחדשת את מסורת ארוחת יום ההולדת.

מסתבר שהמוזמנים התגעגעו מאד ויותר משמחו לקבל הזמנה.

 

הטלפון התחיל לזמזם בסמסים ,והפייסבוק מתמלא בברכות ממשכימי קום וכאלה שגרים מעבר לים, אם זה לא משמח אז מה כן? לא פלא שאני כל כך אוהבת ימי הולדת.

 

אז קצת חגיגות היום וקצת בסוף השבוע.

איזה כייף זה יום הולדת ! 🙂

 

עליה לצורך עליה?

בארוחת בוקר של שבת הגמל מספר לי על אשתו המרשעת של חברו הטוב ביותר, סיפורי אימה לשעת בוקר מוקדמת ולבסוף מקנח במשפט -את רואה? לו יש אותה ולי יש אותך (עם חיוך ובנימה מקנטרת הרומזת שאני גרועה לפחות כמוה )

ברור שאני רק שמעתי את שלוש המילים האחרונות והוא התאכזב שהעקיצה שלו התפספסה….

 

היום בשיחת טלפון הוא מספר לי על הברית של הבן של אחיו ואומר – כל הברית חשבתי עלייך, כמה זה קשה לך ואיזה מזל שאת ואני לא בני זוג בברית הזו כי בטח זה היה מפוצץ את היחסים שלנו.

ברור שאני שמעתי רק את המילים כל הזמן חשבתי עלייך.

 

כי ככה זה נשים, שומעות רק מה שנוח להן. וככה זו אני, כמה ימים לפני היומולדת שלי, אופטימית מתמיד.