הדוגמנית באמבטיה

בגלל שהיא מחבבת את מי בריכות הדגים הקרירות בימי הקיץ החמים, חשבתי שתהנה באמבטיה חמה בימים הקרים של החורף. בקיץ היא אוהבת לטבול במים הקרירים, להתיישב בהם ולהניח לגופה להתקרר במים. היא לא שוחה. אני חושבת שכלבים מסוגה לא יודעים לשחות ושבהוריקן קטרינה בניו אורלינס היו כלבים רבים מגזעים דומים שטבעו.

ולכן אחרי שסיימתי את האמבטיה האחרונה, לא רוקנתי את המים, אלא השארתי אותם, בערך במחצית גובה האמבטיה וקראתי לה לבוא.

היא באה, חשדנית כרגיל, בחוסר רצון מופגן כרגיל, והתיישבה-קרסה על השטיחון של חדר האמבטיה כמו תמיד, מפקירה את עצמה לחסדי.

ואני כרגיל ליטפתי אותה והמהמתי לה כל מיני מילות שבח ועידוד עד שהיא התרככה טיפה.

אחר כך הרמתי אותה והכנסתי אותה למים החמימים והנעימים. המים הגיעו לה עד לגובה הבטן, מכסים בעיקר את רגלים ומשאירים את הגוף והראש בחוץ.

המבט הנכנע בעיניה התחלף לאימה טהורה, לא לזה היא ציפתה.

היא עמדה במים, ניסתה לרחרח אותם בחוסר אמון ולהמלט מהאמבטיה במהירות. לא מאמינה שהזוועה הזו מקיפה אותה ולתחושתה, כמעט מטביעה אותה.

ניסיתי להרגיע אותה בליטופים ומילים רכות, אבל הצלחתי רק להביא לכך שהפסיקה לנסות להמלט ועמדה במבט מבועת במים.

אני בטוחה שאם היתה יכולה לדבר היתה מתחננת לסיים את הסיוט הזה, כי זה מה שאמרו עיניה.

ניסיתי להושיב אותה תוך כדי שאני מקרצפת אותה בסבון, שזה החלק שהיא כמעט הכי אוהבת, נעים לה שאני מגרדת אותה בכל האיזורים המעקצצים ומציקים תמיד שלה. אחרי הפעלת לחץ פיזי מתון היא התיישבה, מה שהעלה את מפלס המים בחצי סנטימטר ואת החרדה במטר שלם. היא קמה מייד לעמידה.

שוב ליטופים ומילות עידוד רכות ושוב נסיון להושיב שמסתיים בבהלה רבתי.

הבנתי שזה כבר לא יצליח, לכן הוצאתי את הפקק מהאמבטיה ושטפתי אותה במים זורמים כרגיל.

כשאמרתי לה שהיא יכולה לצאת מהאמבטיה היא התקשתה להביא את עצמה לקפוץ החוצה כמו תמיד. תחושת המים שהיו סביבה שינתה את התחושה שלה כנראה. אבל משיצאה, לא היתה מאושרת ממנה להתנגב בשפשופים נמרצים עם מגבת, זה החלק שהיא הכי אוהבת במקלחת.

עוד ניעור אחרון והיא מוכנה לצאת ולהשאיר במקלחת שלוליות על הרצפה וריח של כלב רטוב שלוקח לו שעות להתפוגג.

אקיי הבנתי, אמבטיה זה ממש לא בשבילה.

כבר שלושה שבועות

עברו מאז הוואטס אפ המרגיז ומעליב של הגמל.

כבר שבועיים וחצי מאז ששלח לי הודעה נוספת שאחריה התנהלה התכתבות קצרה ומנומסת מידי, שאחריה, דממה.

אני שואלת את עצמי עד כמה אני מתגעגעת אליו, ועונה- לא מאד.

האם מתגעגעת געגועים כאלו צורבים, ממש לא. געגועים לייט? לא ממש. אז אולי אני לא מתגעגעת בכלל, אולי הוא סתם חסר לי בחיים.

ואז אני שואלת את עצמי עד כמה הוא חסר לי, ועונה – תלוי מתי. ביום יום הוא לא לוקח חלק ממילא. אני יכולה רק להודות לו עכשיו שדאג להתרחק ככה, שלא הפך לחלק משמעותי מחיי, כי העדרו לא מהווה חלל שצריך למלא ושמהדהד בריקנות.

בסופי שבוע, תלוי. בסוף השבוע שבו היינו אמורים להפגש, ציפיתי שיצור קשר ומשלא יצר, כעסתי והוקלתי באופן אמביוולטי לחלוטין, בו זמנית. בסופי השבוע שבהם לא היינו אמורים להפגש, לא הפריע לי, לא הרגיז אותי ולא תפס מקום מיוחד במחשבותי. חשבתי עליו, אבל לא יותר מהרגיל.

כרגע גם לא חסרה לי הבועה של הניתוק, החופש מהחיים שאני לוקחת כשאני נוסעת לבקר אותו. וגם לא הסקס. הכל בראש, לגמרי. אני כנראה כועסת עליו יותר ממה שאני מוכנה להודות בפני עצמי אפילו.

אני שואלת את עצמי מה מפחיד אותי אם הוא יעלם מחיי לחלוטין, ועונה – אני מפחדת שלא יהיה אף אחד אחר.

אני מסתכלת סביב ולא רואה אף אחד שמושך אותי, מרגש אותי או עושה לי חשק ליצור איתו קשר , קירבה, מגע. ויודעת שגם אם אמצא אחד כזה, גם הוא יצטרך לרצות אותי, זה לא נעשה קל יותר עם השנים.

{אתמול דיברתי על הפחד מבדידות עם מישהי שבעלה עזב אותה לטובת אהבת נעוריו אחרי 38 שנות נישואין, לה כואב באמת. אמרתי לה שכשנכנסים לבית השקט והריק בסוף היום, אפשר להרגיש שקט וחופש ואפשר להרגיש בדידות. החוויה היא פנימית לחלוטין. וכשחייתם יחד, שאלתי אותה, לא היית בודדה אף פעם?}

אני שואלת את עצמי אם יכול להיות שפשוט נוח לי ככה ולא בא לי לעזוב את הפינה הנוחה, ועונה – כנראה.

אבל את זה אני אומרת בפה מלא כבר הרבה זמן. שאני משמרת את הקשר כל זמן שהטוב עולה על הרע. ויש טוב. אפשר לדפדף קצת אחורה ולראות שיש.

וכרגע זה פחות טוב. נכון לרגע זה, לא מתאים לי לשמר.

אז אני מתרחקת, מתנתקת.

חושבת עליו, אבל פחות ממה שציפיתי.

לא מחליטה החלטות, לפה או לשם.

מה שיבוא יבוא ומה שצריך לקרות יקרה.

ואם יגזר עלי להיות רווקה זקנה ובודדה, הכלבות המסכנות שלי יצטרכו להתחיל להרגל ללחיות עם חתולים.

באמבטיה

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים – אלה שאוהבים אמבטיות ואלה שלא.

אני שייכת לזן הראשון, והיו שנים שהייתי מוכנה לגור באמבטיה. ולא רק שהייתי מוכנה, אף השתדלתי ליישם כמיטב יכולתי.

בדירה הראשונה שגרתי בה כאדם בוגר, לבדי, היתה אמבטיה שמאחוריה היה ארון מובנה בקיר, ממש מאחורי הראש. אני מניחה שבעלי הבית שבנו את הארון חשבו עליו כמקום אחסון מוצלח במיוחד למגבות, סבונים שמפו ושאר אביזרי מקלחת, ויכול להיות שהם צדקו.

אני השתמשתי בו אחרת לגמרי.

אחרי שהייתי ממלאה את האמבטיה במים חמים וקצף, הייתי פותחת את הדלת ומוציאה משם את המאפרה (גאד, אני מתה היום מהמחשבה על הריח של מאפרה בארון סגור, שלא לדבר על לעשן בחדר סגור, אבל אז זה לא הפריע לי) את הסיגריות והמצית שחיכו לי שם מאמבטיה לאמבטיה, הייתי מניחה על אחד המדפים את הספר שהייתי קוראת באותו הזמן וכוס קפה שהכנתי בזמן האמבטיה התמלאה, מביאה מהסלון את הטלפון האלחוטי- לא היה אז טלפון סלולארי- נכנסת למים ושוכחת מהעולם לשעה-שעה וחצי.

הייתי שותה את הקפה, מעשנת סיגריה ועוד אחת ועוד אחת…וכשהמים היו מתחילים להתקרר הייתי מזרימה עוד קצת מים רותחים, רק כדי לחמם את האמבטיה מספיק. הייתי יוצאת כשלא היתה ברירה והחיים עצמם היו קוראים לי לחזור להשתתף בהם. באותה תקופה הייתי קוראת בכל הזדמנות שהיתה לי.

אחרי שעזבתי את הדירה ההיא, לא הזדמנה לי אמבטיה מוצלחת כל כך. שהכל מתוכנן בה נוח ויעיל לאמבטיה טובה. אותם חיים עצמם התחילו להיות תובעניים יותר ופחות איפשרו לי זמן פנוי לאמבטיות ממושכות.

עברו שנים, עברתי דירות, והנה, אחרי שתי דירות ללא אמבטיה הזדמנה לי שוב דירה מאומבטת.

את הארון הנוח החלפתי בשרפרף פלסטיק שעליו הנחתי, בדוחק מסויים, את כוס הקפה, הספר והטלפון האלחוטי. בשלב זה לא עישנתי, כך שהייתי זקוקה לפחות מקום, ובכל זאת הגעתי כמה פעמים למצב בו הנחתי את כוס הקפה על הטלפון, או את הטלפון על כוס הקפה, מה שהביא להתמוטטות כל המבנה כולו, וכמובן שהייתי צריכה לסיים את האמבטיה בחטף ולנקות את הקפה השפוך.

בבית הנוכחי יש אמבטיה. אבל מאז שעברתי אליו, אפשר לספור את האמבטיות שעשיתי על אצבעות שתיים, שלוש, גג ארבע ידיים. לא הרבה במיוחד לתקופה של שבע שנים ובטח לא למי שמוכנה היתה לבנות את ביתה במים החמים.

כשאני כבר נכנסת לאמבטיה בבית, אני כבר לא טורחת בכוסות קפה ושאר פינוקים. איכשהו האמבטיה כאילו איבדה את קיסמה. פחות הצלחתי לקרוא בנחת ובשמחה כמו פעם.

ניסיתי להתאים את עצמי לרוח הזמן וכמה פעמים לקחת איתי את הטלפון הסלולארי, אבל החשש שמא יפול למים היה גדול מידי. והוא נזנח בצד האמבטיה.

האמבטיות הלכו והתקצרו עד שלא היו שוות את בזבוז המים הכרוך בהן. כבר למעלה משנה שלא עשיתי אמבטיה ראויה לשמה או שאינה ראויה לשמה.

אבל אתמול הרגשתי פתאום חשק אדיר לאמבטיה חמה, כזה שלא חשתי כבר הרבה מאד זמן. ואפילו היה לי זמן פנוי לעשות אחת.

מילאתי מים חמים חמים, הדלקתי את תנור האמבטיה, התלבטתי לגבי ספר ובחרתי את 'פרוייקט רוזי' שעוד לא התחלתי לקרוא. התלבטתי לגבי כוס קפה וויתרתי , כי כבר שנים שאין לי שרפרף פלסטיק שאני יכולה להעמיד לצד האמבטיה. לגבי הטלפון לא התלבטתי, אם אני רוצה קצת שקט, הוא חייב להשאר רחוק ממני.

נכנסתי לאמבטיה בזהירות, המים החמים צורבים בכפות הרגליים הקפואות, נותנת להן להתחמם מעט לפני שאתיישב ואתן למים לעטוף אותי. הוספתי עוד קצת מים, חמים יותר או פחות לפי התחושה והתחלתי לקרוא .

אחרי כמה זמן הפסקתי לשים לב לטמפרטורה ושקעתי לחלוטין בקסם הנהדר של הספר. כבר המון זמן לא שקעתי ככה בספר.

כשהגעתי לעמוד מספר מאה, הדוגמנית התחלתי לשרוט את הדלת, אני לא יודעת אם מדאגה לשלומי או כי שיעמם לה. מסתבר כי עברה יותר משעה מאז שנכנסתי וסגרתי אחרי את דלת האמבטיה מאחורי.

יצאתי מהמים ונזכרתי בעוד סיבה מצויינת לעשות אמבטיה בימים קרים של חורף – אין דבר מחמם כמו אמבטיה חמה.

שלווה, רגיעה, מנוחה, קריאה של ספר טוב, הנאה וחימום.

אולי הצלחתי למצוא את האושר שבאמבטיה מחדש, עכשיו אני צריכה לחפש שרפרף פלסטיק.

טרוניות*

כבר ממש מזמן לא קיטרתי עליו, אז הנה הגיע הזמן. כי אי אפשר שכל הזמן הכל יהיה אושר ושמחה, ציפורים ופרפרים ונצנצים ורודים. ולא אכפת לי אם אני מצטיירת לא יפה. כן כן, לא אכפת לי בכלל.

לגמל יש פריצת דיסק.

בנוסף לברך הרוסה שהוא בקושי מצליח לדרוך עליה כבר חודשיים או קצת יותר.

אמנם סובל מכאבים שהוא בקושי עומד, אבל בכל זאת הברך לא מפריעה לו ללכת לצלול, גם כאבי הגב לא הפריעו לו במיוחד.

בעיה שלו.

התנהגות אדיוטית חסרת אחריות שמסתכלת על הכאן ועכשיו ולא על מילימטר קדימה, אבל בסדר אלה החיים שלו.

באמת. אני לא גננת שלו ולא אמא שלו ולא שלו בכלל. ואם הוא רוצה לפרק לעצמו את הגוף חתיכה אחרי חתיכה, שיכבד ויעשה את זה בזמנו החופשי. אפילו לא טרחתי להגיד לו שזה מטופש להתעקש להמשיך בצלילות על כל המעמסה הפיזית שלהן, כי הוא יודע מצויין מה התועלת ומה העלות שלהן.

או לפחות חשב שהוא יודע. היה צולל והיה מתקשר לספר לי כמה טוב לו בצלילות ואחריהן וכמה לא כואב לו כלום כשהוא צולל.

ואז הדיסק שלו החליט לצאת לחופשי וקיבע אותו למיטה בכאלה כאבים שהוא כבר היה מוכן לעשות הרבה דברים כדי להקל על הכאב. אפילו דברים מרחיקי לכת כמו לקחת כדורים חזקים נגד כאבים. יופי לו.

מאחר ואני די סתומה, דיברתי איתו כמעט מידי יום ושאלתי לשלומו. קיבלתי פירוט מלא של רמת הכאבים, של המוגבלות הפיזית ומה הוא עשה עד כה ומה הוא מוכן לעשות על מנת להקל. אדיוט אידיוט, אבל סובל. ואני יש לי לב רחום, אז ריחמתי. סתומה אבל רחמנית.

מאחר והשיפור היה איטי מאד, כמו שמצופה מפריצת דיסק רצינית, הטמטמתי אפילו יותר ואמרתי שאם הוא צריך אשמח לעזור בבית או לארח לו לחברה אם הוא רוצה.

בתגובה הוא כתב שהשכיבה על הצד שהמלצתי לו עליה אכן מקלה מעט על הכאב ונראה לו שהוא ישכב ככה וירדם.

היש מקבילה וואטסאפית יותר מושלמת ללסובב את הגב ולעשות את עצמך ישן?

הרמתי ידיים.

לא שואלת ולא מתעניינת יותר.

לא מציעה עזרה לא נדרשת ולא נעליים.

זה כל כך מעליב לרצות ולהתכוון לעשות משהו עבור מישהו אחר ולהדחות בכזו סתמיות אגבית.

וזה מכעיס.

וזה טיפשי, כי מה בדיוק חשבתי כשהצעתי?

*כי נמאס לי לקטר

תוספת עריכה – מי דיבר על אהבה?

מה חדש בקלבו"ש?

חייבת להגיד שבנתיים נחמד לי שם. בעבודה החדשה שלי.

אני עושה שם דברים שלא עשיתי קודם וזו שמחה רבה מאד, אני אוהבת להתחדש ולאתגר את עצמי בתחומים שעוד לא נגעתי בהם.

אני מניחה שאחרי שהתחומים יהפכו לשגורים זה יהיה פחות מלהיב, אבל בנתיים זה כייף.

אחד התחומים החדשים כרוך בהדרכה אישית של 1-2 אנשים בכל פעם והזמן המוקצב לכל הדרכה הוא כחצי שעה. זה החלק החביב עלי יותר מכל. אני כזאת מורה מבוזבזת שאין לתאר, אין גבול להנאה שאני מפיקה מלהדריך, להסביר ולבאר, לשאול ולבדוק אם מבינים, ופשוט לשוחח עם אנשים. זה תמיד היה החלק החביב עלי בעבודה, אבל עכשיו זה מובנה ומסודר וחדש ונוצץ. תענוג.

אני מתאהבת, לחצי שעה בכל פעם, באנשים שבאים אלי. אין לי מושג אם זה קורה גם לאנשים אחרים שמדריכים ומלמדים, אבל יש משהו בקשר הקרוב והאינטימי לזמן קצר הזה שגורם לי לאהוב אותם אהבת נפש לרגע. ומה יותר שווה מלהרגיש אהבה? אפילו או בעיקר אם זה בעבודה.

עוד שינוי הוא שאני עובדת בצוות, וזה היה השינוי שחששתי ממנו כמעט יותר מכל, כי אני לא אוהבת כל כך לעבוד בצוות.

אבל העבודה הזו היא לא עבודה שבה אנחנו עובדים באותו מתחם ואף אחד לא דורך על הרגליים של השני. כן נדרשת תקשורת טובה והעברת מידע שוטפת, כי אנחנו מתחלפים בעמדות שלנו וצריכים להמשיך זה את עבודתה של זו ולהיפך, גיליתי שנחמד לי מאד סגנון העבודה הזה ונחמדים לי מאד האנשים שאני עובדת איתם.

יש עוד הרבה את מי להכיר, כל עובדות הנקיון ורוב המזכירות, למשל.

אני משתדלת להגיד שלום לכולם בכל פעם שאני מגיעה לעבודה. בשביל לא לתת לאף אחד הרגשה שאני סנובית מתנשאת וגם, אני חושדת שמי שיכול להפוך את החיים לנעימים יותר או פחות הם בדיוק האנשים האלה שתומכים בעבודה השוטפת וקשרים טובים איתם יכולים לעשות רק טוב.

והממונה הישירה? נדמה לי שאנחנו עדיין בתחום ה-כבדהו וחשדהו- היא נוהגת בי בחביבות נעימה, אבל אני לא בטוחה אף פעם שפיה וליבה שווים, אז אני מניחה שלא ומתנהגת בחביבות דומה. משתדלת להגיד כן לכל בקשה סבירה שלה, לבוא לקראתה גם אם היא לא מבקשת במפורש. אין לי כוונה לתת לה לנצל אותי או לדרוך עלי, ובפעמים שניסתה לבקש דברים שלא היו סבירים בעיני, דחיתי את הדרישות בעדינות ובחביבות, אני מבינה למה ביקשה ובסך הכל היא בסדר.

לא באתי להלחם, באתי לעבוד בשקט ושלווה ככל הניתן, ואם אקנה לי שם טוב, זה יעבור גם הלאה, כלפי מעלה. הרי יש לי שם של אחת שאומרת מה שהיא חושבת וההנהלה לא אוהבת את זה. עץ-תמר המתוקה שעובדת איתי אומרת , אני מכירה אנשים כמוך, אין לכם עצם בלשון, כל מה שאתם חושבים – יוצא. כן, אני נאנחת, אני לא טובה בפוליטיקה ארגונית. אבל חלק מזה אשמת ההנהלה שלנו שחיה בפראנויה עמוקה וחושדת בכל דבר, אפילו באמירות או המעשים המאד תמימים שלי.

מעצם היותי לא פוליטיקאית, אף פעם לא הצלחתי לחשוב בדרכים העקלקלות שלהם שבודקות תמיד קודם כל איך ישפיע כל דבר על מעמדם והנראות שלהם מול אחרים. ולכן גם לא חשבתי איך הם עשויים לפרש דברים שעשיתי או אמרתי.

בסופו של דבר, בסיכום הפלוסים לעומת המינוסים, אני יותר מרוצה מלא מרוצה.

העבודה הפנינה הופכת לאיטה לזכרון מעומעם, יחד עם הנסיעות הארוכות שהיו כרוכות בה.

בעושר ואושר

באמת הגיע הזמן שנפגש כבר, המהנדס מסכים איתי בטלפון, אולי תבואי אלינו הפעם את?

בשמחה,אני אומרת, מה עם השבת הקרובה? זו אמורה להיות שבת יפה.

שבת זה לא כל כך טוב, יש ענינים משפחתיים, אבל מה את אומרת על שישי בערב? תבואי לארוחת ערב, נכין אוכל טוב נשתה הרבה, תשארי לישון, יהיה נהדר.

לישון אני לא יכולה, יש לי שתי כלבות בבית שצריך להוציא אותן ולהאכיל אותן… זה מה שאני אומרת בקול רם, ובלב אני חושבת שאני לא אוהבת לישון בבתים של אחרים, הכי אני אוהבת את הבית שלי. את הנוחות שלי.

את הבית שלי סידרתי ואירגנתי ככה שהוא יהיה הכי מתאים לי בעולם ובתים של אחרים, לא בנויים ומסודרים בדיוק כמו שלי.

המיטה היא לא המיטה שלי, אין לי את השקט שלי – אם הנחירות של הדוגמנית נחשבות לשקט – ואין את הפרטיות שלי. הכריות בבית הכי נוחות לי, את השמיכה בחרתי בדיוק לצרכי והמזרון שלי הולך איתי כבר שנים. אפשר להגיד שאני מפונקת, או אריק איינשטיין.

למהנדס אני רק אומרת שיש לי כלבות שאני לא יכולה שלא להיות בבית להוציא ולהאכיל בבוקר, ושאוכל לבוא אבל לא להשאר.

מוקדם יותר באותה שיחה אנחנו מדברים על משכורות והוצאות.

אני יודעת שהמשכורת שלו גבוהה משלי, כי הוא מהנדס מחשבים ותיק ומנוסה שעובד בחברה טובה , מחזיק רכב חברה ואופציות. אבל הוא מתלונן על ההבדל בנטו לעומת הברוטו, לכן אני שואלת אותו מה הנטו והוא אומר לי . תמיד ידעתי שהוא מרוויח יותר ממני, אבל עכשיו אני יודעת שהוא מרוויח פי שלוש יותר ממני. פי 3.07 למען הדיוק.

והוא מתלונן, על שכר הדירה, על המזונות שהוא משלם, על ההוצאות על הרכב חברה שיש לו בליסינג, על כך שהוא לא נוסע הרבה לחו'ל , שאין לו דירה משלו, שהמקרר שלו בן עשר, שהחיים מלאים בהוצאות ושהוא לא מצליח לחסוך.

אני מקשיבה לו, אבל קצת מגלגלת עיניים ביני לבין עצמי.

הוא מרוייח פי שלוש ממני, משלם שכירות גבוהה כי הוא גר בבית פרטי שכור ענק, משלם הון במזונות בגלל שהסכים לכל הדרישות של גרושתו, כמעט לכולן, בכל אופן, ועדיין לפי החישוב המהיר שאני עושה, שני הפריטים האלו הגדולים בהוצאות עולים לו קצת פחות מחצי מהמשכורת בלבד וזה עדיין משאיר אותו עם עודף גדול מכל המשכורת שלי. ואסור לשכוח שהדביקה שלו מכניסה עוד משכורת, בטח לא גדולה כמו שלו, אבל משכורת נוספת.

אני לא נסעתי לחו'ל מאז 2012, המקרר שלי בן יותר מעשרים שנה, אני משלמת לא מעט על הרכב שלי שאינו בליסינג ואין לי דלק ללא הגבלה, גם לי יש לא מעט הוצאות, ואין לי משכורת נכנסת נוספת, אבל אני מצליחה לחסוך קצת כל חודש.

אני מקשיבה ומגלגלת עיניים ביני לבין עצמי ומשאירה את המחשבות האלה לעצמי. ממילא תפיסת הרווחה היא אישית פנימית ולא באמת קשורה למה שיש או אין.

אני מסכימה שארוחת ערב היא זמן מצויין להפגש, ונוסעת לבית שלו ושל הדביקה ביום שישי, עם פשטידת ברוקולי, סלט כרוב ועוגת שמרים ושוקולד, חמה עדיין מהתנור.

יש עוד אורחת בבית, נקרא לה עגלגלית, היא אורחת כל כך קבועה שהיא לא ממש אורחת, והיא עומדת עם המהנדס והדביקה במטבח, כולם דורכים זה על רגליו של זה במטבח תוך כדי שהם מבשלים ביחד.

אני מצטרפת לבישול המשותף, על תקן מוזגת היין וטועמת המזון. מסיבה לא ברורה המהנדס פחות מעריך את המיומנות שלי כטועמת ומנסה לסלק לי את היד מתוך מגש נתחי הבשר שהוא צולה על פלנצ'ה.

עגלגלית מכינה סנגריה חמה ומחממת מגשים עם תפוחי אדמה מתובלים ברוזמרין ועגבניות שרי צלויות. הדביקה חותכת סלט שזה מיצוי היכולות שלה במטבח והמהנדס צולה בשר ומנסה להשתלט על סדר הבישול ולקדם את ההכנות לכדי ארוחה של ממש.

אחרי חצי שעה אנחנו מצליחים להגיע לשולחן עם האוכל החם והריחני, שותים יין חם ומתובל, אוכלים ומדברים ומדברים ומדברים.

כיוון שאנחנו מכירים מגיל שבע עשרה וחולקים לא מעט חוויות לאורך השנים,לא צריך יותר מכמה מילים כדי לעורר רגשות משותפים. נעים לנו ביחד. נינוח ורגוע ומלא שמחה. הערב מלא בזכרונות בני שלושים שנה, שהדביקה מתדלקת באלבום תמונות ישן מלא בדמויות זכורות וחצי נשכחות.

אחרי האוכל אננחו עוברים לסלון שבו דולק תנור נפט ישן גדול שמפיץ חום נהדר כל כך ששום מזגן לא משתווה לו. החברה נעימה והשיחה זורמת כל כך בקלות שחבל לי לקום ולנסוע הביתה. אין הרגשה טובה מלעזוב מקום בתחושה שאפשר היה להשאר עוד ועוד, לכן אני נפרדת ונוסעת הביתה מוצפת מחשבות וזכרונות נהדרים.

כשאני מגיעה הביתה אני חושבת שלא באמת משנה כמה כסף מרוויחים, כי עם חברים כאלה אני מרגישה עשירה מאד.

ואפילו יותר חשוב מזה, מאושרת.