מחשבות מעגליות

אני עומדת בחוץ ותולה כביסה. החושך ירד מוקדם, יורד גשם וקר.

בשביל מה אני צריכה את זה, אני שואלת את עצמי כשאני בוררת את הבגדים הרטובים והקרים מתוך סל הפלסטיק הגדול. לא היה עדיף לי לקנות מייבש כביסה? אני תוהה תוך כדי שאני תולה אותם אחד אחד, מתאימה אותם בפאזל פשוט למקומות הפנויים שעל מתקן הייבוש.

קר לי באף מהרוח, האצבעות שלי רטובות וקפואות ובאופן כללי אני יודעת שיהיה לי נעים יותר בתוך הבית המחומם.

כמובן שאני יכולה לתלות את הכביסה בתוך הבית, יש לזה גם יתרונות,כמו ריח טוב בבית ולחות נדרשת מאד כשהמזגן דולק, אבל אז הבית נראה כמו מעברה ואת זה אני פחות אוהבת. אני שומרת את התליה בבית רק למקרים בהם הכביסה הנקיה המסויימת נדרשת לי באופן דחוף.

כמה כבר יעלה לי מייבש כביסה? 1500-2500 ש"ח? לא כזה סיפור.

כן, זה לא סיפור אבל אלה 1500-2500 ש"ח שאצטרך אחר כך והאחר כך הזה מתקרב במהירות. בקרוב עומדת לפני הוצאה כספית גדולה מאד, אצטרך לקחת בשבילה הלוואה לראשונה בחיי, וזה מפחיד אותי. 

 

עד היום לא לקחתי אף פעם הלוואות, הסתדרתי עם מה שיש, גם כשהיה מעט מאד. יש לי יכולת לדחות סיפוקים ולוותר על קניות מיותרות. יש לי תוכנית חיסכון שבניתי לעצמי, שבה אני מפרישה כל חודש סכום כסף קבוע הצידה, בלי קשר לגובה המשכורת שלי ונותנת לו להצטבר, אני משתמשת בו במקרים בהם צריך לכסות מינוס, לקנות משהו גדול או להוציא הוצאה גדולה לא צפויה, אני קוראת לו חשבון קטסטרופות.

ועכשיו, כל סכום החסכון שיש לי ילך להוצאה הגדולה, יחד עם קרן ההשתלמות שלי שפדיתי ויחד עם עוד חסכון קטן וחמוד שאני לא זוכרת שנתתי הוראה להתחיל , אבל צובר לאט לאט כסף לאורך שנים, וההלואה שאצטרך לקחת כי כמה שלא אגרד את כל החסכונות שלי, הכסף לא יספיק. 

דווקא בשנים האחרונות הרשיתי לעצמי קצת יותר ליהנות מהכסף שלי, אני מניחה שלמישהו מהצד זה עדיין יראה הרבה פחות מבזבזני, אבל יחסית אלי, הקניות שלי גדלו משמעותית. אני קונה בגדים ונעליים יותר מבעבר. אני קונה יותר מצעים (אוי, אני כל כך אוהבת מצעים!) אני אפילו קונה אוכל יותר יקר בסופר ומוציאה יותר על בתי קפה ומסעדות. ועדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לקנות מייבש כביסה.

 

כשרק עברתי לבית הזה לפני, וואו, כמעט שבע שנים, הייתי צריכה להחליף כמה וכמה מוצרי חשמל ובינהם גם את מכונת הכביסה הישנה שירשתי מסבתא. בגלל שאין מקום בבית נאלצתי להעמיד אותה בחוץ והיא פשוט לא עמדה בזה ותוך חודשים ספורים החלידה וגוועה.

מאחר וכך, החלטתי שאין ברירה, מכונת כביסה חדשה אני חייבת, אבל מייבש הכביסה יחכה קצת. הוא נחשב בעיני כמותרות.

עבר קצת זמן ועוד קצת והקיץ הגיע. בקיץ הכביסה מתייבשת בתוך שעות בודדות וזה טיפשי להשקיע חשמל במייבש כביסה. ואז הגיע החורף שוב ואני ידעתי שאפשר להסתדר, הכביסה  מתייבשת לאט יותר, אמנם, אבל אפשר לתכנן ככה שתהיה יבשה מתי שאצטרך אותה.

ועוד קיץ ועוד חורף…

יש יתרונות בתליה ירוקה וחסכונית ויש חסרונות, בעיקר בימי שרב עם אובך, ימי חורף ומתי שהשכנים עושים על האש…

בכל קיץ אמרתי לעצמי שזה בסדר גמור בלי מכונה ובכל חורף חשבתי שאולי בכל זאת אקנה, אבל בכל מקרה אחכה קצת ואחשוב על זה.

 

והיום שוב מצאתי את עצמי חושבת על מייבש כביסה, על כמה היה עוזר לי ברגעים האלה שבהם אני עומדת בחושך ובקור, כשהגשם יורד, ותולה כביסה רטובה וקרה.

ושוב אומרת לעצמי שלא עכשיו, זה יצטרך לחכות, יש לי הלוואה גדולה מאד בדרך ואני אצטער על כל אלף שקלים מיותרים שאוציא עכשיו. הרי אורח החיים היודע לדחות סיפוקים שלי הוא זה שהביא אותי לכך שההלוואה המיועדת קטנה בהרבה משהיתה יכולה להיות.

 

יום אחד עוד אקנה מייבש כביסה, אתם תראו. אבל זה יקח עוד זמן.

פרחים לשבת

קודם כל טרום פרחים, הרקפת היפה כל כך שאספתי לפני כמה שנים כשמצאתי את הפקעת שלה מתגלגלת על השביל שחורה ורקובה למראה. מאז שהבאתי אותה הביתה היא גומלת לי כל שנה  בהצמחת עלים עשירה ויפה ואחר כך גם פרחים מקסימים.

הפקעת השניה שמצאתי, לפני שנתיים היא מזן בר שונה מראשונה, תחתית העלים שלה סגלגלה וזו השנה הראשונה שהיא ממש נראית שמחה ומלאת חיים. אני מחכה לפרחים השנה.

שחקניות חיזוק קנויות שקניתי יחד עם יוגה במבצע של שישה עציצים במאה שקלים, הן כאלה יפות והדו צבעיות פשוט מהממות.

ואלה המדהימות שקיבלתי ממישהו בעבודה הפנינה והן יפות במיוחד וקורנות.

בדיוק מה שצריך לשבת.

איכס

אחרי שהתגרשתי נכנסתי לאתרי הכרויות שונים ומשונים.

המשונים מתייחס יותר למשתמשים ופחות לאתרים עצמם, כמובן. הייתי תמימה כמו כפית, מאמינה באופן בסיסי בטוב לב האדם ובכך שאנשים אומרים למה הם מתכוונים וגם מתכוונים למה שהם אומרים. טוב הייתי צעירה אז. יחסית, הכל יחסי.

מהר מאד גיליתי שזה לא בדיוק עובד ככה, דישדשתי בביצה עמוקה ומסריחה עד שהרגשתי שאני טובעת. הגועל היה כל כך מוחשי שעד היום אני חוטפת בחילה (ממשית, פיזית) רק מלחשוב על כניסה לאחד האתרים האלו.

מה שכן, למדתי להתגבר על התמימות הבסיסית שלי ולזהות באופן מיידי את המחפשים זיון המתהדרים באצטלת חיפוש ידידות או אהבה, שהם הדוחים מכל, כי אני שונאת שקרים ודו פרצופיות. בחיי שאני מעדיפה את הדוחים ששלחו לי תמונה של הזין שלהם, לפחות אמרו בגלוי מה מעניין אותם. (לא, אני לא מעדיפה אותם, אבל הם דוחים ברבע מילימטר פחות מהשקרנים המתיפיפים).

 

לא קשה לזהות את המחפשי הזיון המתחזים – נקראים להם מז"מים.

1.אין להם עניין באשה שמולם, אז הם לא טורחים לקרוא או להתייחס  לפרטים שטרחה לכתוב על עצמה. לכן הם יפנו לכל מי שמופיעה תחת המין הנכון, עם תמונה, בלי תמונה, בין אם הם מתאימים לקריטריונים שהציבה או לא.

2.הם שולחים עשרות פניות, לכן הם לא משקיעים אנרגיה בלכתוב יותר ממילה או שתיים, או משפט של העתק הדבק שאותו שולחים לכל מי שפונים אליה. בדרך כלל הם מטריחים עצמם בלא יותר מלכתוב היי, או הייתי שמח להכיר או משהו כזה.

3.בדרך כלל הם לא טורחים לנדב על עצמם מידע, שוב, כנראה מטעמי חיסכון באנרגיה.

4.אם כבר טעיתי ונכנסתי איתם לשיחת צ'ט , הם מבקשים מייד לעבור לשיחת טלפון ואם זה לא קורה, הם מנווטים את השיחה לסקס בשורה השלישית לכל היותר.

 

המז"ם הארצישראלי המצוי מופיע בכל הגדלים ובכל הצבעים, בכל רמות ההשכלה, מכל המוצאים ובכל גיל. קל לזהות אותו, אבל פגיעתו רעה גם בחשיפה מינימלית, לשכמותי. התחושה של רפש שדבק לי בקרסוליים לא עוזבת אותי זמן רב אחרי כל תקשורת איתם.

לכן הפסקתי להכנס לאתרים האלה לחלוטין, כי כמו שלא חייבים לראות את כל הדיווחים בטלויזיה על פיגוע ולהשחית תוך כדי כך את הנפש, לא חייבים גם לרמוס את האמון באדם ממין זכר ואת תחושת הנקיון של הנפש על ידי כניסה אתרי הכרויות.

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מה לעשות כשהאיכס רודף אחרייך?

 

זה מה שמצאתי במייל שלי:

המז"מ הנוכחי פנה אלי אחרי שראה את הבלוג שלי. אני לא אומרת קרא, כי ברור שלא קרא. כותרת המייל, פגשתי אותך בבלוג שלך, מטופשת ורדודה. הוא פגש כמה מהמילים שלי, וגם כמה תמונות אם להסתמך על הפוסט הקודם והחליט שזה מספיק לו כדי להגיד שפגש אותי.

כמובן שהוא לא מתייחס למה שקרא, כנראה בגלל שלא קרא, ומייד הוא מזמין אותי "לקשקש".

למה זה עורר בי כזה גועל מיידי? כי מייד זיהיתי את המז"מ. עוד לפני שגמרתי לקרוא את הכותרת למען האמת.

 

עכשיו, אני אעדן את המילים ואגיד בעדינות: למה, לעזאזל שאני ארצה לקשקש איתך? על סמך מה ועל איזה רקע? 

אם אתה רוצה לקשקש, יש אופציה של תגובות מתחת לכל פוסט ושם כל אחד מקשקש כמה שהוא רוצה. 

למה אתה פונה אלי במייל? 

 

מאחר ואני מנומסת עד רמה מסויימת וגם, נותנת לאנשים להינות מהספק ומניחה את חפותם עד שלא יוכח אחרת, שאלתי על מה המז"מ רוצה לקשקש. 

תשובתו מאירת העיניים לא משאירה מקום לספקות, כבר בשורה השניה הוא אומר – על חיים, יחסים, מין.

אני מרגישה מחוללת. איזה גועל.

 

עכשיו אני פונה אלייך ישירות מר איכס:

אין שום סיבה בעולם שאני ארצה לדבר על חיים, יחסים ומין עם בן אדם שאני לא מכירה, עם מישהו שאין לי איתו שום בסיס של היכרות, קשר או שיחה. גם עם חלק מחברי לאורך שנים רבות אני לא מדברת על מין ועם חלקם גם לא על יחסים. אז בטח ובטח שלא ארצה לדבר איתך. כמו שלא תפנה ברחוב לאשה אקראית ותציע לדבר על חיים יחסים ומין, אל תפנה אלי במייל שלי ותציע לי דברים כאלה. זה מטריד, זה מכוער וזה דוחה.

אני בטוחה שאני לא היחידה שפנית אליה, כי ככה עובדים המז"מים בני מינך, שולחים לחמם הדוחה על פני המים בשיטת מצליח. מנסים ואם מצליח, מצליח. אין לי ספק שפנית פה לעוד כמה וכמה כותבות , כי היה נדמה לך שמצאת מקום חדש לפרוש בו רשת.

אני מגיבה בחריפות כזו כי נכנסת למקום שלי, שהוא סוג של בית וליכלכת לי את הרצפה ברפש שאתה סוחב איתך. בחרתי להתרחק מסוג כזה של אנשים ואתה הבאת את הגועל שממנו אני מתרחקת למקום שהוא לגמרי שלי.

אין שום דבר תמים ונקי בפניה שלך ושום כוונה טובה. יש אטימות וטיפשות יהירה של מי שחושב שהכל מותר לו.

 

 

עדכון גינה ועוד קצת

למרות שחשבתי שיהיה רטוב מידי, ניצלתי את השעה וקצת שבהן השמש הציצה והגשם לא טפטף, והלכתי לבקר את הגינה. לא שחשבתי שאעבוד שם במיוחד, אבל כיוון שכבר הגעתי, עישבתי טיפה, והתפעלתי קצת.

הלכתי לגינה בכפכפי קרוקס וגרביים, לוק שנראה גרוע בדיוק כמו שהוא נשמע, בתקווה שלא יהיו שלוליות מים ושהגרביים לא ירטבו לי. כן, נראה לי שיהיה נכון לקנות מגפי גומי נמוכים וללכת איתם לגינה. בסופו של דבר לא היו שלוליות בגינה, אבל היה המון בוץ שהצטבר על סוליות הכפכפים כך שבסופו של דבר יצאתי מהגינה גבוהה בשני סנטימטר יותר ממה שנכנסתי אליה.

קצת עישבתי, נהנית מהיתרון היחיד של עישוב באדמה רטובה – שהשורשים נשלפים ממנה בקלילות, מצד שני יש כל כך הרבה עשבים קטנטנים חדשים שזה קצת מייאש. סיזיפוס היה מרגיש ממש בבית אם היה מוטל עליו לעשב את הגינה במקום לדחוף סלע.

אבל היה שכר לעמלי, בעיקר לעמל בביקור הקודם שבו הקמתי במאמץ לא קטן גדר קטנה שיהיה לאפונה על מה לטפס, והנה היום גיליתי שבחלק אחד של הגדר האפונה ממש החלה להאחז בחוטים. איזו גאווה, איזו אפונה גאונה!

 

הפלפל שלי התאושש! עד עכשיו הוא נאכל על ידי ציפורים או חרקים ברמה כזו שלא ממש היו לו עלים, ועכשיו סוף סוף רואים את העלים שלו, אני מקווה שהוא יגדל מספיק לפני סיום פרק הגשם הזה, כדי שהמזיקים המציקים יניחו לו בשקט , מאחוריו אפשר לראות את הפלפל השני שחשבתי שמת כבר והנה הוא מוציא עלה אחד של תקווה.

 

והקולרבי המהמם, שאפשר לראות איך הוא מתהווה , מתפיח את גופו מתחת לעלים ומעל לשורשים, הצבע הירוק הבהיר שלו הוא בטח הערך המילוני של המילה רענן.

חוץ מזה קיבלתי השבוע בדואר את אישור התואר. בדרך לא ברורה שלא עומדת בשום חישוב שעשיתי, מסתבר שהציון הממוצע של התואר כולו הוא 92. לא מצטיינת דיקן, אבל מרוצה מאד. ממש מרוצה. הייתי בטוחה שאני מגרדת את ה90 מלמטה.

נדמה לי שזה ציון שאפשר להמשיך איתו הלאה. לא שאמשיך, אמרתי כבר שלא אמשיך, אבל הדלת פתוחה, וזו הרגשה מצויינת.

פתאום נראה לי שלא היה נורא קשה ואפילו העבודה לא זכורה לי כקשה במיוחד. זה כנראה אותו מנגנון שמשכיח מנשים את כאבי הלידה, אחרת אני לא יכולה להסביר את התחושה הזאת. טוב שכתוב לי שחור על גבי בלוג שהיה קשה. 

 

בכל מקרה , אני סומכת עליהם שתזכירו לי ותרביצו בי מעט תבונה אם אתפתה להשתטות ולחשוב על עוד לימודים אקדמיים.

כלבים בחורף

אני חברת פייסבוק של כמה עמותות לטיפול והצלת בעלי חיים שנמצאות באיזור הגאוגרפי שלי, כל עמותה מפרסמת מידי יום יומיים פוסטים, המלווים בתמונות של אחד משלושה סוגים:

1. פוסט בקשת עזרה – תרומות מזון, אוכל, שמיכות לחורף, אומנה לכלבים חולים וגורים וכמובן תרומות כסף. בדרך כלל על רקע טיפול רפואי יקר בכלבים חולים במיוחד.

2. פוסט הזמנה לאמץ אחד או יותר מהכלבים בכלביה-  עם 'בוק' של הכלב, או סרטון קצר שמפגין את מתיקותו ויופיו והופך אותו מכלב אלמוני מאחורי הסורגים לכלב ייחודי, בעל אופי ואישיות שיכול להיות ממש שלך.

3. פוסט אימוץ – של כלב או כלבים שאומצו, תמונות של המאמצים ביום האימוץ או, מה שיותר טוב אפילו, תמונות של הכלב כשהוא כבר בבית המאמץ, אחרי שהפך לבן בית אהוב. לפעמים יש תמונות של איך נראה כששהה בכלביה ואיך הוא נראה בבית. וההבדל תמד ניכר לעין, בתנוחה של הכלב, במבע שיש לו על הפנים.

 

לפוסטים מהסוג הראשון, אני משתדלת כמיטב יכולתי, תורמת מעט כסף ולפני שנתיים גם הצלחתי לאסוף ערימה גדולה של שמיכות יד שניה והבאתי אותן לאחת הכלביות. הימים היו ימי החורף הקפואים והרטובים, והלב נשבר לי כשחשבתי על הכלבים בכלובים. השנה התחלתי לאסוף שמיכות, וברגע שיצטברו עוד כמה, אסע שוב לכלביה. אומנה אני כנראה לא אוכל לעשות, פשוט כי אני לא נמצאת מספיק בבית להשגיח על כלב נוסף, על אחת כמה וכמה אם מדובר בגור. אבל אני מתפתה מאד מאד מתפתה.

 

לגבי פוסטים מהסוג השני, אני נקרעת. מידי פעם, בערך פעם בשבוע מפציע לי על המסך איזה כלב שאני יודעת שהייתי יכולה להציל ולתת לו בית, אם רק… אם רק לא היו לי כבר שתי כלבות בבית, או שהיה לי יותר זמן פנוי בבית, או קצת יותר מקום. פעם בכמה חודשים מופיע כלב שגורם לי להחליט שאצליח להסתדר גם עם שלושה כלבים וגם עם מעט הזמן שיש לי והמקום. פעם אחת אפילו נסעתי לכלביה בהחלטה לקחת כלבה אחת ששברה לי את הלב לחתיכות. הבאתי איתי את הדוגמנית על מנת לבדוק אם הכימיה בינהן תוכל לעבוד. וזה לא קרה. הכלבה הענקית היתה כל כך מוסחת מכל הגירויים מסביב שלא הצליחה להקשיב לי וניסתה לתקוף את הדוגמנית שוב ושוב. אני בטוחה שאם היה לי זמן לעבוד איתה הייתי מצליחה. היא היתה כלבה מדהימה. כלבת חלומות של ממש. אבל ידעתי שאין לי זמן ופנאי ושלא אוכל לשמור על שלום בית עד שהגדולה תתרגל ותרגע. בסופו של דבר היא מצאה בית בחו'ל במסגרת איזה שיתוף פעולה של הכלביה עם ארצות אחרות. אני חושבת עליה מידי פעם ומקווה שוב לה.

 

הפוסטים מהסוג השלישי מחממים את הלב ומזכירים לי שיש תקווה ולו לחלק מהכלבים. שיש כאלה שמוצאים בית אוהב וחיים באושר ואושר, מחובקים, מוגנים ואהובים עד יום מותם. שזה מה שצריך לקרות לכל הכלבים.

ואז אני מסתכלת על הכלבות שלי, התולעת הזקנה והדוגמנית המתבגרת שנחות להן בבטחון אין קץ על המיטה שלהן, בבית המחומם, עם בטן מלאה אוכל, ונפש שקיבלה את כל החיבוקים ואהבה שהיא רק רוצה, ויודעת לפחות פה הצלחתי לעשות טוב.

 

תעשו טובה לאנושות ולכלבים שמקיפים אותה:

 

תעקרו את הכלבות והכלבים שלכם אפילו אם הם גזעיים, יש מספיק גורים מיותרים בעולם שאף אחד לא רוצה וגורל רובם לא יהיה בית חם ואוהב. רובם ימותו ממחלות ותאונות, יסבלו התעללות, או יגדלו בכלוב בכלביה בלי מספיק מגע אדם ואהבה. 

 

אל תקנו כלבים, קניית כלבים גזעיים מפרנסת תעשיה מרושעת של ייצור כלבים על ידי כלבות שמנוצלות עד שמאבדות צלם כלב ונזרקות לרחוב, במקרה הטוב. הכלבה ההיא שנסעתי לראות הייתה כלבה שניצלה מתעשיית ייצור הגורים ואחר כך הושלכה לרחוב והסתובבה חולה ורזה כמו שלד עד שהצליחו לתפוס אותה.

 

אל תקחו כלב בשביל הילדים. אין ילד בעולם שעמד בהבטחתו לטפל בכלב לאורך זמן. אם אתם לא יכולים להשקיע זמן כסף,סבלות ואהבה בכלב, לאורך ה15-16 שנים שהוא יחיה איתכם, אל תיקחו כלב.

 

כל גור חמוד יגדל להיות כלב, בסופו של דבר. החמידות הגורית תעלם ויקח זמן עד שהמתבגר יהפוך לבוגר נוח לחיים משותפים. כמו בגידול ילדים, לחינוך גורים נדרשת סבלנות אסרטיביות, סלחנות ואין סוף אהבה. השקעה בשלב זה של החיים תניב הנאה לשנים ארוכות.

כלב עולה כסף. לא בהכרח בקניה, אבל בוודאות בגידול, בטיפול השוטף. לעומת זאת לנוכחות של כלב בבית אין מחיר. אין עסקה טובה יותר.

לשמחה ולנחמה. אין כמו להתחבק עם כלב, לטפל בו ולקבל ממנו טיפול בחזרה.

 

 

הסיבה שבגללה כתבתי את הפוסט מצולמת בתמונה הבאה.

בכל פעם שאני עוברת ליד המיטה שלהן ורואה אותן ישנות עליה בתחושת בטחון, אני חושבת על אלפי הכלבים שרועדים עכשיו מקור בכלביות והלב נשבר לי בכל פעם קצת. אני מנסה לחשוב איך היו מסתדרות כלבות הבית האלה בכלוב בלי לשכב על מיטה מרופדת בבית מחומם ובא לי לבכות על כל הכלבים שהושלכו מהבית לרחוב חסר רחמים.

 

 

תקציר השבוע האחרון

בשבוע שעבר התחלתי את העבודה החדשה באופן רשמי. נקרא לה קל"בוש.

כמו כל התחלה חדשה, הכל קצת קליידוסקופי ומעורבל בימים הראשונים, בעיקר בגלל שאני לומדת דברים חדשים בשני תחומים ויש המון פרטים קטנים וחשובים שצריך לזכור ולדעת ולבצע. והם מתערבבים זה בזה , דורכים אחד לשני על הרגליים ועושים המון רעש רקע מבלבל.

אני יודעת שאחר כך הם ישקעו ויופנמו ויהפכו לחלק ממני, אבל עכשו צריך ללכוד כל אחד מהם ולשייך אותו אלי.

כמו בכל התחלה חדשה אני עייפה יותר, כי אני משקיעה המון אנרגיה בדברים שאחר כך יעבדו באוטומט.

אני מנחמת את עצמי שללמוד דברים חדשים זו אחלה התעמלות למוח וחשוב לאמץ אותו מידי פעם ולאתגר אותו. כן, אני יודעת שעשיתי את זה גם בלימודים, אבל פה זה אינטנסיבי יותר.

 

זה היה גם השבוע הראשון שבו לא נסעתי לעבודה הפנינה. אני עדיין מתגעגעת אליה קצת, בעיקר לאנשים שם, ועדיין מרגישה אחריות לגבי מה שקורה שם (הרופה מעדכנת אותי) אבל זו היתה הקלה אדירה לא לנסוע לשם. ממש הרגשתי את שבוע העבודה מתקצר. למרות שיש ימים שאני עובדת עד שבע בערב, אלה ימים שגם מתחילים מאוחר יותר בהתאם, ולפתע אין לי ימים של 12 שעות רצופות, מדהים.

גם מד בדלק באוטו שלי לא מאמין למה שקורה לו. שבוע שלם של נסיעות ועדיין לא נגמר אפילו חצי מיכל דלק. 

בגלל שהייתי כל החודש במעין לימבו כזה שמקום אחד לא שחרר אותי והשני קלט אותי כבר, עבדתי למעשה במשרה מלאה באופן רשמיף במקום 3/4 המשרה הרשמית הרגילה וקיבלתי תלוש משכורת שאני יכולה רק להצטער שאני לא מקבלת כמותו כל חודש. כמובן שעבדתי ביותר ממשרה מלאה, כי באופן לא רשמי אני עובדת משרה מלאה ואפילו יותר, בחודש הזה והיו לי כמה וכמה ימים ארוכים מאד, אבל הכסף… שווה ביותר.

בנתיים הממונה בקלבוש כבר רוצה למצוא דרכים להעביד אותי עוד קצת והציעה לי תפקיד שכולל הדרכה בשעות נוספות בתשלום של מרצה. אני צריכה לברר מה זה אומר, אבל יכול להיות נחמד להגדיל את המשכורת פעם בחודשיים שלושה בסכום נאה. ואני גם מאד אוהבת להדריך. יש מצב שאני מורה מפוספסת ושעולם החינוך הפסיד אותי בגדול.

 

חוץ מזה היה היום יום שבת יפיפה ונהדר שבו קמתי שמחה, בלי סיבה מיוחדת ונשארתי שמחה מהמון סיבות טובות.

עבדתי בגינה ואפילו בניתי איזו גדר טיפוס לאפונה שגדלה מהר. מצאתי שאריות של גדר בנויה ממקלות דקים וחצי שבורים של עץ, שמשיהו השליך מלפני שנה והקמתי אותה מחדש. היא מעט רעועה ורופפת, אבל אני אחזק בהמשך. בנתיים עישבתי לפני הגשם הצפוי בשבוע הקרוב וצפיתי מקרוב בשתילים והנבטים הקטנים שגדלים ומתפתחים לאיטם.

אחר כך נסעתי עם יוגה למשתלה וקניתי עציצי רקפות, נענע ולואיזה ועוד קצת פרחי עונה כדי לתחזק את השמחה. אין כמו עציצים פורחים ומלבלבים כדי לשמח את הלב. והמרפסת שלי שטופה בצבעי ורוד של רקפות יפות.

בעצם יש, למשל טלפון מהגמל, כשהוא עצמו נשמע מאושר, בדיוק אחרי שסיימתי לשתול את הצמחים ולתלות את המתלה של העציץ שנפל בגשמים האחרונים.

וארוחת צהריים בחברה טובה. 

וכשרגוע וטוב בלב.

וסדרה במחשב.

ולצאת בערב החוצה פעם אחרונה להגיד לילה טוב לעציצים ולהתפעל פעם אחרונה ליום זה מהיופי שלהם.

 

 

היום קמתי שמחה, בלי שום סיבה מיוחדת, סתם ככה במצב רוח טוב.

בהתחלה נמרחתי במיטה, עד שנזכרתי שאני חייבת ללכת לעבוד בגינה כי צפוי גשם בשבוע הבא ואחריו הכניסה לגינה תהיה בלתי אפשרית לכמה זמן, ואם אני זוכרת נכון, עשבי הבר חוגגים על ההזדמנויות האלו וגדלים במהירות האור. לכן כדאי לעשב כבר היום.

תוך כדי שהתחלתי לארגן בראש את הקימה וההליכה לגינה נזכרתי שראיתי שיש מבצע של מכירת רקפות במשתלה הסמוכה, שישה עציצים רקפות פורחים במאה שקלים, מחיר מעולה, רק שאני לא צריכה שישה עציצי רקפות. החלטתי להזמין את יוגה, שותפתי הקבועה לפשע ולהתחלק איתה במחיר ובעציצים.

כיוון שהיא אוהבת לחזור לזירת הפשע, ממש כמוני, קבענו להפגש אחרי שאחזור מהגינה.

 

הנסיעה לשם ובחזרה היתה מלאה בשיחות האלה שנראה שלעולם לא יחסר להן התוכן. תמיד יש לנו על מה לדבר. ובגלל שהייתי שמחה כל כך, גם צחקנו הרבה

במשתלה בחרנו רקפות, וקצת פרחי עונה להחיות עציצים שהלכו לעולמם בחום הקיץ, ונענע ומליסה ועוד צמח שלא יכולנו לעמוד בפניו. תמיד יש אחד כזה שעושה לנו עיניים ואנחנו לא יכולות להתאפק. ובדרך כלל אנחנו נדלקות על אותו סוג, יוגה בדרך כלל קונה עציץ בוגר וגדול ואני אוהבת יותר צעירים, אני מתה על הפוטנציאל הגלום ועל ההבטחה שיש בהם. היא אוהבת את היפים, המסודרים והמאורגנים ואני אוהבת את אלה שעוד לא גמרו להתעצב.

הקניה של יוגה הסתכמה ב130 ש"ח ושלי ב95 ש"ח, באמת מזל שהבאתי איתי את יוגה כדי לחסוך בעלויות. 

הורדתי אותה בבית שלה וחזרתי הביתה לשתול מייד את הצמחים החדשים בעציצים.

 

אחרי ששתלתי, המשכתי בתליית העציץ שנפל מגזע העץ הכרות , הייתי צריכה לחלץ את הדיבל ולפרק את הבורג ואחר כך למצוא דיבל חדש ובורג מתאים , להבריג לגזע העץ ולקוות שיחזיקו את העציץ עם הצמח שהתחיל כקטן והפך לגדול ובעל נפח ומשקל.

ההצלחה ותחושת היכולת תיחזקו היטב את תחושת השמחה שלא עזבה אותי לרגע.

בדיוק אז הגיעה מי שבאה לארוחת צהריים והגמל התקשר להגיד שלום, הוא נשמע שמח מאד, לא פלא, בדיוק הוא סיים צלילה ולמרות הטמפרטורה ההולכת ויורדת במים, הוא תמיד יוצא בהיי אדיר מהמים.

תמיד כייף לשמוע אותו שמח, 

מרק כתום

מרק כתום הוא שם דבר בין הגמל וביני. כבר סיפרתי על מקרה המרק הכתום שהפך אותו לזכור לדראון עולם ומוזכר לעד בתור האוכל הגרוע האוליטמטיבי. ומאז עבר קצת זמן והגמל כבר מוכן להודות בחצי פה שאני יודעת להכין אוכל טעים, ובכלל, מאז שאני נוסעת אליו ולא הוא אלי, יצא לנו לבשל ביחד כמה וכמה פעמים וזו חוויה נעימה לשנינו. זה נחמד לעבוד יחד במטבח.

אבל מרק כתום לא העזתי להציע לו שוב ולא רק זה, כמעט שלא הכנתי אפילו לעצמי מאז. 

ולא שאני לא אוהבת, אני דווקא אוהבת, אבל משום מה בכל התקפי הכנת המרק החורפיים שלי, המרק הזה כמעט אף פעם לא עלה. נח עליו איזה צל כבד ושם רע.

 

עד השבוע, שפתאום קרצה לי הדלעת הכתומה הנהדרת מהמקרר ופשוט לא הצלחתי להתאפק.

רק באמצע ההכנה גיליתי שחסרה לי בטטה, אז קצת שיניתי ויצא מרק מעולה:

 

חתיכה יפה של דלעת בערך 500-600 גר' חתוכה לריבועים

3 גזרים נאים מקולפים וחתוכם לעיגולים

תפוח אדמה גדול חתוך לריבועים

בצל גדול קצוץ.

 

את הבצל מטגנים בסיר עמוק עד שקיפות, מוסיפים לו את הגזר, את תפוחי האדמה והדלעת ומערבבים במשך כמה דקות, כדי שכל הירקות יקבלו טעם של טיגון קל.

מוסיפים 4-5 כוסות מיים ומביאים לרתיחה. אפשר להוסיף גם ציר מרק עוף בשלב זה.

מנמיכים את הלהבה ונותנים לקדם המרק להתבשל בנחת כ20-30 דקות, תלוי כמה זמן יש לכם.

לוקחים מוט בלנדר וטוחנים את תוכן הסיר עד דק. 

מפלפלים וממליחים, ומי שאוהב יכול להוסיף גם אבקת ג'ינג'ר.

מוזגים פחית שלמה של קרם קוקוס.

טועמים ומתקנים תיבול.

 

 

את התמונה הזו צילמתי ושלחתי לגמל בצירוף שאלה, לשמור לך?

 

אחר כך יכולתי להתענג על הטעם של המרק ועל החיוך הגדול.

סוף סוף השתחררתי מהצל  הכבד שלו בעניין הזה.

גם מזה עוד נצטרך להיגמל

לפני קצת יותר משנה החלטתי לפנות ספרים מהבית, החלטה אמיצה וכואבת זו היתה. כחלק מחידוש והתרעננות של הבית, שבו גם צבענו, הגמל ואני את החדרים ובו גם שברתי את הזרת. כאמור החלטה אמיצה וכואבת.

אספתי אז את הספרים, עברתי עליהם אחד אחד, מי לשבט ומי לחסד, מיינתי ללא רחמים, אבל בצער גדול.

הנחתי בארגזים, קראתי לאוהבי ספרים לבוא ולקחת, ובסופו של דבר כולם מצאו בית חדש, שזו נחמה מסויימת.המחשבה שיזרקו סתם ככה היתה למעלה מכוחותי.

בזכרי את הקושי שהיה כרוך בתהליך, החלטתי שמעכשיו אני לא מתפתה למבצעים ולא קונה ספרים, אלא נזהרת מאד מאד וקונה במשורה, רק ספרים שאני בטוחה שארצה שישארו. בוודאות וללא ספקות. 

המקום היקר שהתפנה על המדפים לא במהרה יתמלא. לא מתחשק לי לחזור על הוצאת הספרים מהבית.

 

אני יכולה לשאול ספרים מהספריה, כמובן, רק שהספריה המקומית, לא ביקרתי בה כבר מעל עשר שנים, מאז ששינו את שיטת הקידוד של הספרים (האותיות והספרות שעל גב הספר) והפכו את החיפוש למאתגר עד בלתי אפשרי, ועוד כשביקרתי בה, אי אז לפני שנים, המלאי לא התחדש מהר מספיק ולא לפי טעמי וכמובן שהספרים ה"שווים" היו אצל מישהו וממילא רשימת ההמתנה אליהם היתה ארוכה כאורך הגלות. הספרנית היתה מנסה לעניין אותי בספרות נחשבת שלא ענינה אותי, אבל גרמה לי להרגיש כמו טמבלית לא תרבותית ובאופן כללי הרסה לי את חווית הביקור במקדש שחוויתי בכל ביקור בספריה.

ואז התחילה תקופת ה'ארבע במאה' והספרים הפכו מיקרים מאד למושגים מאד. 
הבעיה של ארבע במאה היתה שכל קניה היתה של ארבעה ספרים, אם לא שמונה, והמדפים התמלאו במהירות מסחררת בספרים שלפעמים אפילו לא הספקתי לקרוא לפני שקניתי עוד. כן אני יודעת, בכל מה שקשור לספרים יש לי עיניים גדולות מאד. מידי.

 

ההחלטה האמיצה החזיקה קצת יותר משנה. כמעט שנה לא קניתי ולא הכנסתי ספרים חדשים הביתה.

העובדה שלמדתי ולא היה לי זמן לקרוא בהחלט עזרה להפוך את ההחלטה לקלה וישימה יותר.

אבל הלימודים נגמרו (נראים כמו חלום רחוק, פתאום) ולפתע התפנה לי זמן.

ולא רק זה, כמה מחברי הוירטואלים הטובים ביותר כותבים על ספרים ועושים לי לפעמים חשק שקשה לעמוד בו (כן עדה, אני בהחלט מדברת גם עלייך, ואני מקווה שאת מרגישה אשמה מאדחיבוק של הסוררת) ויש את הקבוצה בפייסבוק של ספרים יד שניה ושאר פיתויים שאין לי אופי ואני חושפת את עצמי אליהם.

 

לפני כמה שבועות חיפשתי איזה ספר,סתם ככה, רק בשביל להרגיש את חדוות המצוד והאיתור של הספר הרצוי במחיר הטוב ביותר. סוג של שעשוע לא מזיק שאני חוטאת בו מידי פעם. כמו שופינג של חלונות ראווה, כמו נרות חנוכה, לראותם בלבד,, שכזה,שכולל שיטוט באתרים וחיפוש ספרים יד שניה או ראשונה במחיר מצויין, ופתאום גיליתי אתר שנקרא סיפור חוזר , מתוך הדף הראשי שלהם:

 

מי אנחנו

סיפור חוזר הינו שירות חברתי המעודד שימוש בספרים יד שניה אשר מופעל כולו על ידי אנשים המתמודדים עם קשיים תעסוקתיים. באמצעות התעסוקה בסיפור חוזר המתמודדים מקבלים כלים מקצועיים והזדמנות להסתגלות מחדש לשוק העבודה.

איפה ניתן למצוא את הספרים שלנו?

ניתן למצוא את הספרים שלנו במאות נקודות מכירה הפזורות בבתי קפה, משרדים, חדרי כושר, מספרות, משתלות, גני ילדים ומקומות בילוי ופנאי. בנוסף לעמדות המכירה ניתן לרכוש את הספרים באמצעות אתר האינטרנט ובחנויות ברחבי הארץ.

 

 

הספרים נתרמים, תמורת הנחה קטנה בקניית ספר אחר, מסודרים בחנויות הרבות ברחבי הארץ  ובעוד מקומו שאינם חנויות ספרים, ונמכרים תמורת 20 ש"ח לספר ועוד משלוח במידה ואין חנות קרובה אליכם, והכל נעשה על ידי אנשים שבדרך זו משתלבים תעסוקתית.

אני מוצאת שקשה לי לעמוד בפני השילוב הזה של ספרים זולים וזמינים ושל השתתפות בעשיה ירוקה וחברתית. שלא לדבר על הזדמנות להשיג ספרים מהעבר הרחוק שלא חשבתי שאראה אי פעם שוב

ככה שקניתי כבר שלושה ספרים ויש עוד שניים בדרך…

 

אתו 'גל מוח' קראתי בגיל ההתבגרות ולא יכולתי לעמוד בפיתוי לקרוא אותו שוב. השפה ארכאית משהו, אבל הרעיון, מקסים כפי שהיה והנוסטלגיה מעלה חיוך על השפתיים, וכל זה בעשרים שקל, מה? לא שווה? 

ובכלל כל הרעיון של שיטוט באתר וחיפוש אחר ספרים, כשהאופציות כמעט בלתי נגמרות, עובד עלי מעולה, אני נהנית מהשיטוט הוירטואלי והחיפוש, ואז כשאני מחליטה כבר שאולי אקנה רק את הספר הזה או הזה, דקות בודדות אחרי שלחצתי באצבע מהוססת על כפתור ההזמנה, מצלצל הטלפון ובצד השני יש מישהו שרוצה לעשות הכל כדי לדאוג שהספר יגיע אלי. והאיש משתדל בכזו חביבות שלא נעים לי להגיד לו שיתן לי עוד כמה דקות לחשוב, ובמקום זה אני אומרת כן. ומייד הוא מציע שאשים לב למבצע שיש עכשיו, במשלוח בBoxit משלמים את אותו המחיר על ספר אחד או יותר, עד שמתמלאת המעטפה. להבדיל ממשלוח בדואר שבו משלמים על פי משקל. ושיש במעטפה שלי מקום לעוד ספר.

אני אומרת לו שיתן לי רבע שעה לחשוב על זה, ובזמן שאני חושבת שעל זה אני מוצאת את מחול העקרבים של שפרה הורן שמזמן רציתי לקרוא, כך שכשהוא מתקשר כבר יש לי ספר נוסף למעטפה.

כלומר יש עוד שני ספרים בדרך שיעלו את מספר הספרים שקניתי בפחות מחודש לחמישה. אם לא אזהר, יקח לי חודשים ספורים למלא מחדש את מדפי הספריה עד אפס מקום.

 

מה שיפה אצלי זה שיש לי עמוד שדרה ושאני דבקה בעקשות בהחלטותי.

לפחות, אני מנחמת את עצמי, עכשיו אני יודעת מה לעשות עם הספרים שארצה להוציא מהבית, והיי, אם יש יותר ממאה ספרים, העמותה באה לקחת אותם בעצמהעצבני