כאב גב

השבוע כאב לי הגב כמו שלא כאב לי כבר כמה שנים.

התעוררתי בארבע לפנות בוקר מהכאב, בלי להבין מה מציק לי. רק כשהתיישבתי בשירותים על האסלה והייתי צריכה לתמוך את עצמי כי לא הצלחתי להחזיק את עצמי ישרה בלי לילל מכאבים, הבנתי שיש בעיה.

באמצע הלילה לא היתה לי הרבה ברירה, לא יכולתי לעשות הרבה, אז רק לקחתי אופטלגין וחיכיתי לבוקר.

בבוקר אכלתי מוקדם, הרבה לפני שהרגשתי רעבה, כדי לרפד את הבטן, ולקחתי סלקוקס ומוסקול, הכל כדי שאוכל ללכת לעבודה.

 

הכניסה לאוטו היתה סיוט והנהיגה היתה קשה מאד, כל הזזת רגל על הדוושות הכאיבה לי. הייתי צריכה להשעין עוד אחורה את גב הכסא כדי שאוכל לשבת בצורה נסבלת.

אבל אמרתי לעצמי שיהיה בסדר ושהכדורים יעבדו עוד מעט.

אני לא יכולה לא להגיע לעבודה.

זה היה יום עבודה בקלבו"ש, יום שאני עובדת עם מישהו שלא יכול לעבוד בלעדי, ואין מי שיחליף אותי, ויש עבודה. בלי עין רעה יש.

כן, אני יודעת שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, אבל זו אני וככה זה עובד אצלי.

יצאתי מהאוטו ניסיתי להתיישר ופסעתי בגבורה לעבודה, נושמת עמוק, אבל בזהירות.

כשהגעתי אמרתי למישהו הזה שאיתו אני עובדת, שהיום הוא צריך לעזור לי ושיתכופף להרים את זה ואת זה מהמדפים הנמוכים כי הגב שלי לא משהו. אחר כך התחלנו לעבוד , יחסית היה סביר…היה קשה לי בעיקר במעברים מישיבה לעמידה, בהתכופפויות ושאר תנועות, אבל ברגע מסויים התעטשתי, והאפצ'י טלטל לי את הגוף ככה שהייתי צריכה להשען על השולחן כדי לייצב את עצמי שלא אפול. דמעות כאב עלו לי בעיניים ואני הבנתי שאני לא אצליח להחזיק מעמד עד שהכדורים ישפיעו.

התקשרתי לאחראית ואמרתי לה שניסיתי, אבל אני לא מצליחה להשאר לעבוד ושאני חייבת ללכת הביתה.

היא ניסתה לראות מי יכול להחליף אותי, ולא הצליחה למצוא אף אחד.

לא נשאר אלא לבטל את העבודה של אותו יום. זה לקח שעה וחצי, אבל בסופן הלכתי הביתה.

 

הגעתי אסירת תודה למיטה שלי ולכרית החשמלית וקרסתי, רושמת לעצמי שהנסיעה היתה קלה הרבה יותר מהנסיעה לעבודה בבוקר.

לא היה לי הרבה מה לעשות, אז נחתי, קראתי ספר, וחיכיתי. משתדלת לא להרגיש אשמה שהלכתי מהעבודה, בעיקר כשהכאב הלך ושכך לאיטו.

אחר הצהריים הכאב חלף כמעט לגמרי. מה שאף פעם לא קרה לי, בדרך כלל כאבים ברמה כזו לוקחים כמה ימים עד שהם מתחילים להשתפר.

החלתי לחשוב על הסיבות לכאב הגב, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה העובדה שהייתי במחזור ושכאבי המחזור היו חריגים בעוצמתם הפעם.

 

למרות שעכשיו אני מרגישה ממש בסדר, אני ממשיכה לקחת כדורים נגד כאבים, בעיקר מהפחד שמא הכאב יחזור, וגם בגלל שאני רוצה ללכת לצלול בסוף השבוע ולא בא לי שזה ישבית אותי או שלא אהיה מאה אחוז תקינה.

 

אחרי הפעם הקודמת החלטתי שלא ארשה לגמל יותר לסחוב בשבילי את המיכל, הרגשתי ממש אדיוטית כשהוא התעקש לקחת אותו בשבילי. ועכשיו אני בבעיה. מצד אחד יהיה נכון להרשות לו לקחת את המיכל בשבילי, על מנת להגן על הגב שלי שהשבוע כנראה נמצא במצב בעייתי יותר, מצד שני, לתת לו לקחת את המיכל שוב יקבע את המצב ויהפוך אותו להתנהלות הרגילה ואחר כך יהיה לי קשה יותר להתווכח איתו על זה.

אוף. אני שונאת שונאת שונאת להיות תלויה באחרים, אפילו אם הם הגמל.

 

אני אצטרך להגיד לו שזו פעם אחרונה שאני מרשה לו לקחת לי את המיכל. ואחר כך אצטרך לריב איתו על זה. אני יודעת.

או שפשוט לא אספר לו על מה שקרה השבוע, מה שהוא לא ידע לא יבהיל אותו. לא הכל הוא חייב לדעת. כבר סחבתי דברים כבדים מזה.

כנראה שאמשיך להתווכח עם עצמי עד שאפגש איתו.

 

 

הליכה, תנים

אחרי שהתבטלתי יותר משנתיים בתירוצים כאלה ואחרים, הזמינה אותי יוגה להליכה של בוקר שהיתה כשלון חרוץ. או כשלון עצל, או כל כשלון אחר.

אבל כשלון שהדהד בעצב בכל נימי נפשי.

מה תעשי? שאלתי את עצמי, מעכשיו תשבי בבית ותחכי שמזג האויר יתקרר? (להזכירכם האירוע המכונן התרחש במחצית חודש יולי) לא הגיע הזמן לזוז קצת? (התשובות, אגב, היו: לא יודעת, כן- מה יש, לא נראה לי.)

בכל מקרה, לקח לי עוד שבוע עד שההחלטיות הבשילה בתוכי, וגם הידיעה שאני רוצה להתחיל קורס צלילה, ונראה היה לי שכדאי להגיע בכושר מינימלי. למעשה, זה היה הדחף העיקרי שלי, וכך, בחלוף שבוע, התחלתי ללכת. 

בחום הגדול של הקיץ, בלי כושר בשיט, אבל מלאה במוטיבציה. אומרת לעצמי שלהזיע זה מצוין, זה אומר שאני עושה פעילות משמעותית, וגם שחם בחוץ בטירוף. אבל אין ברירה, מתישהו חייבים להתחיל.

 

מאז עברו כמעט ארבעה חודשים ואני עדיין הולכת. 

זה היה קשה בהתחלה, כמו שתמיד קשה להתחיל מחדש, אבל הלך והשתפר בהדרגה.

שלוש-ארבע פעמים בשבוע, 50 דקות של הליכה מהירה. לרוב במישור , אבל לפעמים אני מחליפה קצת את המסלול ועולה להר, מרגישה איך מחודש לחודש אני יותר מצליחה לסיים את העליות הקשות בלי רצון מובהק למות, כלומר, נכנסת לכושר.

 

מידי פעם מצטרפת אלי כוח הצלה. אבל זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו. אז אני סומכת בעיקר על עצמי ומתעקשת ללכת.

ובזמן האחרון, על מנת להפוך את ההליכה לאתגרית יותר, למרות התקררות מזג האויר, נוסף איום התנים והכלבת.

 

יש התפרצות של כלבת בקרב תנים בהיקף שלא נראה כבר המון המון שנים.

עד כה היו יותר משלושים מקרים של תקיפות של תנים חולי כלבת בכל מיני מקומות, חלקם ממש לא רחוקים ממקום מגורי.

מה גם שאני הולכת באיזורים חקלאיים, ושומעת היטב את התנים מיללים לעת ערב, בשעות שבהן אני הולכת.

 

אם פעם יללות התנים היו קול אהוב, ובאופן מוזר מרגיע ומנחם, מהילדות, הרי עכשיו הן הפכו לסוג של איום, כי אי אפשר לדעת מאיפה יגיע התן חולה הכלבת הבא.

הצועדים מתחלקים לשלוש קבוצות:

אלה שהולכים עם מקל גדול, שיוכלו להניס את התן, אם יבוא.

אלה שהולכים עם תרסיס פלפל או גז מדמיע.

ואלה שהולכים בלי כלום.

 

הקבוצה השלישית הולכת ומצטמצמת.

אפילו אני אימצתי לי מקל עץ משובח.

אמנם אומרים שמכות מקל עלולות רק להרגיז את החיה מוכת השגעון, אבל נראה לי שגם תרסיס פלפל יכול להביא לאותה תגובה ובנוסף להשאיר אותי עומדת בידיים חשופות מול השיניים.

בנתיים עוד לא פגשתי תן, חולה או בריא. אני לא מוטרדת ממחלת הכלבת, קיבלתי חיסון נגד כלבת, וואו, עברו כמעט שלוש שנים מאז, אחרי שנשרטתי מחתול ויש לי את החיסון הבסיסי. אבל להנשך ממש לא בא לי.

 

המעבר לשעון חורף הקדים את שעות החשיכה, ואני, שמשתדלת לא לדלג על הליכות, אם רק אפשר לא, הולכת גם בשעות האפלות של חמש אחר הצהריים והפחד החדש מתנים מעלה את הדופק, מגביר את מהירות ההליכה, והופך את ההליכה הפשוטה והטובה לפעילות כמעט אקסטרימית.

 

 

Note to self

לא למדוד חליפת צלילה כשאני לבד.

 

בת הזוג לצלילה היתה בדקטלון וקנתה לעצמה וגם לי חליפות צלילה במחיר מגוחך. היא מדדה ולפי זה קנתה גם עבורי. היום זכרה להביא לי את השקית עם החליפה. החליפה, היא חליפה קצרה בעובי של 2 מ"מ, בגוון אפור עם רוכסן קדמי ורוד. עד כאן הכל טוב, בעיקר המחיר.

אחרי שחזרתי מביקור אצלי אבא שלי, יצאתי להליכה מאוחרת, החושך יורד עכשיו כל כך מוקדם שבחמש וחצי זה כבר לילה של ממש. היה קצת מפחיד ללכת לבד בחושך, ולכן הלכתי ממש מהר והזעתי לא מעט עד שהגעתי הביתה.

 

בבית נחתי קצת ונתתי לעצמי להתייבש, ואז החלטתי, בהחלטה תמוהה, שלא לומר חסרת אחריות, למדוד את החליפה לפני שאני נכנסת להתקלח. פשטתי את בגדי ההליכה ונשארתי בתחתונים וחזיית ספורט.

השחלתי את הרגליים לפתחים המתאימים, ומשכתי למעלה, במאמץ קל, אבל סביר לגמרי, חליפה צריכה להיות צמודה לגוף, ובסך הכל היא ישבה טוב על האגן והירכיים, ואז ניסיתי להכניס את הידיים לשרוולים ולהרים אותה אל הכתפיים.

זה כבר היה קשה יותר, נראה כאילו החליפה קצרה וצרה מידי, לוחצת לי על הכתפיים והזרועות. סגרתי את הרוכסן הורוד, ניסיתי לזוז איתה קצת, לאפשר לה להתארגן טוב יותר על הגוף…לא, לא יותר טוב. צריך להודות בכשלון או בצורך לרדת כמה קילוגרמים טובים לפני שאנסה להכנס אליה שוב.

 

ואז ניסיתי להוריד אותה.

אבל לא הצלחתי.

השלב הפשוט של הסרת החליפה, או קילוף שלה, מהכתף אחורה, לפני שחרור היד מהשרוול הלוחץ, פשוט לא הצליח. ניסיתי להוריד מכתף ימין ומכתף שמאל, ושוב מפה ושוב משם. כופפתי את הכתפיים קדימה ואחורה, הרמתי והורדתי, אבל החליפה כאילו נדבקה אלי ולא הצלחתי למשוך אותה ולשחרר את הכתפיים.

התחלתי להרגיש תחושת קלסטרופוביה עולה בי, פאניקה חסרת ביסוס והגיון, ובלתי נשלטת באותה מידה.

הדופק שלי עלה, הנשימות השתטחו והוחשו, וכנראה גם הזעתי קצת, מה שהקשה עוד יותר את הפרדת החליפה מהעור שלי.

 

יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר, אני לא אשאר בחליפה הזאת לנצח – אמר החלק השפוי שלי.

בעוד החלק ההיסטרי צורח – תוציאו אותי מפה!!! תוציאו אותי מפה!! אני בחיים לא אצליח לצאת מפה, אני אמות עם החליפה הזאת עלי!!

החלק השפוי – בואי ננסה לדחוף את הגומי מהכתף עם קולב הבגדים.

החלק ההיסטרי – זה לא זז, זה לא זז. אני יוצאת החוצה והולכת לשכנים, לא אכפת לי שאני לובשת רק חזית ספורט ותחתונים ושאני מסריחה מזיעה. 

החלק שפוי – הנה הצלחנו להזיז קצת את הגומי, עוד טיפה מאמץ…

החלק ההיסטרי – אבל הוא חזר למקום מייד, לא התקדמנו בשיט! תוציאו אותי כבר מהדבר הזה, עכשיו!!!!

החלק השפוי – תיכף נצליח, אף אחד לא נשאר בחליפת צלילה לנצח.

החלק ההיסטרי – אולי אני אהיה הראשונה? יצטרכו לאשפז אותי במחלקה פסיכאטרית ואני עדיין אלבש את החליפה המחורבנת הזאת!

החלק השפוי – בואי ננסה להעזר בידית של הדלת…

החלק ההיסטרי – זה לא יצליח זה לא יצליח, כלום לא יצליח….

החלק השפוי – הנה, רגע….עוד קצת…יופי, כתף אחת הצלחנו, עכשיו זה רק עניין של כמה שניות.

החלק ההיסטרי – אני הולכת לשרוף את החליפה הזאת.

 

כמובן שכל העסק לקח אולי ארבע דקות, אבל אלה היו ארבע דקות מלחיצות מאד.

וכמובן שמהיום אני לא מודדת או לובשת חליפת צלילה כשאני לבד, ובאופן עקרוני אני מעדיפה חליפות שנסגרות ברוכסן מאחור, מהן קל יותר להחלץ.

קניה גדולה.

בדיוק השבוע שילמתי באופן סופי את כל הסכום וקניתי את הבית שלי.

מה שהשאיר אותי עם 500 ש"ח בחשבון הבנק והלוואות לא ענקיות, אבל קיימות מאד.

 

זה מאד מרגש מצד אחד. סוף סוף יש לי בית שלי, לא בחסדי איש, לא ירושה ולא מתנה – בית שלי שקניתי בעצמי לגמרי. כמו שאני הכי אוהבת , אני-לבד.

אני לא יודעת אם זה בגלל שאני דור שלישי לשואה, או סתם בגלל שבילדותי לא הרגשתי שיש לי בית, אבל הצורך בבית שיהיה שלי היה הצורך הכי חזק לאורך כל השנים. לשם כיוונתי ואת זה רציתי. והנה הצלחתי להשיג את המטרה. עכשיו אני אמורה להרגיש שלווה ובטוחה יותר. יש לי קורת גג מעל הראש שתשאר שלי יותר מכל בית אחר שהיה לי אי פעם.

 

אבל  מצד שני, בנתיים אני לא מרגישה ככה, כי רשת הבטחון הכלכלית שלי נעלמה. כל הכסף שהיה לי הועבר לטובת התשלום על הבית, ועוד לקחתי הלוואה שידרשו לי כמה שנים להחזיר ועוד נאלצתי לקחת סכום קטן מחמותי, כי החישוב שעשיתי לא היה נכון ולא רציתי להכנס למינוס.

כן, הגמל הוא סוג של רשת בטחון, הבטיח לי שוב ושוב שאם רק ארצה, יתן לי כמה שאצטרך, מתוך מה שיש לו. אבל גם ככה אני מתה מהמחשבה שאני חייבת כסף לשני גורמים שונים. אני מעדיפה לא, אלא אם ממש לא תהיה ברירה (כלומר אצטרך לברוח מהנושים, נגיד).

 

עכשיו אני חייבת להכנס למשטר הוצאות קפדני.

לא נורא קשה, הרי חייתי כך את רוב חיי, רק בשנים האחרונות הרשיתי לעצמי קצת יותר חופש קניות.

אז אין קניות ספונטניות.

לא קונה בגדים, לא קונה שטויות באינטרנט, לא מתפתה לדברים שהם לא הכרחיים לקיום. קונה בסופר את מה שצריך בלי להתפתות לקניות מיותרות יקרות, לא חושבת על חו"ל.

לפחות עד שאחזיר את ההלוואה לחמותי (שהתחננה בכמה הזדמנויות שונות שאגיד לה שאני מבינה שאני לא צריכה למהר להחזיר את הכסף) ואצליח לצבור לפחות חמשת אלפים שקלים בחשבון הבנק, כסף שיאפשר לי לשחק ולהעביר מפה לשם, לכסות ולהמנע ממינוס.

שיהיה לי כסף למקרה של משהו שידרוש תיקון, או לטיפול באוטו, או אם אחת הכלבות תזדקק לטיפול רפואי או כל אחת מההוצאות הבלתי צפויות הרגילות שהחיים מפילים על כל אחד מאיתנו פעם בכמה זמן.

 

כמובן שלאור המצב, מייד אתמול התקלקל הטוסטר אובן.

כי אסור לשכוח את מרפי , כמובן.

אלא מה?

 

צלילה עם הגמל

זה היה  מ ע ו ל ה , לא, אין לתאר כמה שהיה כייף.

 

זה התחיל בזה שהגמל בירר והבין שבמועדון שלו לא מעריכים במיוחד, בלשון המעטה, את המועדון שלמדתי בו ושלא באמת מתיחסים לפרחי הצלילה שמגיעים משם ככאלה שיודעים לצלול. מנהל המועדון אמר שמי שמגיע משם חייב לצלול צלילה מודרכת עם מדריך מהמועדון בין פעם לשלוש פעמים. אבל בגלל שהגמל הוא צולל כל כך מנוסה ובדרך להיות מדריך ובגלל שמכירים אותו במועדון, הוא הסכים שהגמל יצלול איתי וידריך אותי.

 

כשנפגשנו במועדון השכם בבוקר, אני הסתובבתי כה וכה וניסיתי להכיר ולהתחיל להתמצא והגמל שהגיע קצת אחרי נראה נרגש, אבל שמר פאסון ועזר לי להבין עם מי מדברים, ומאיפה לוקחים ציוד. אחר כך עזר לי להתלבש ולארגן את הציוד, בקושי נותן לי לעשות משהו.

הצצתי עליו ושאלתי – אתה מתרגש, גמל?

למה את חייבת לפתוח את הפה שלך? הוא ענה וניסה להסתיר את החיוך ללא הצלחה. (תרגום לעברית – כן).

אחר כך התעקש לקחת את המאזן והמיכל שלי עד לסירה, סוחב עליו גם את המאזן ומיכל שלו עצמו. אמרתי לו שזה מיותר לגמרי ושאני יכולה לקחת את הציוד שלי בשלושים המטרים שבין המועדון לחוף, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע.

עלינו לסירה עם שאר הצוללים, סידרנו את הציוד והפלגנו לנקודת ההתחלה.

 

חיכנו שהאחרים יתארגנו ויכנסו למים ואחר כך הוא עזר לי ללבוש את המאזן והסנפירים, להתגלגל אחורה למים (עדיין כייף אדיר) והתארגן בעצמו בזמן שאני צפתי במים וחיכיתי לו.

ניצלתי את זמן להציץ למטה לתוך המים. המים היו צלולים ונקיים, ובגלל העננות האפורה כהה גם היו בצבע כחול עמוק מהפנט.

הוא התגלגל מהסירה והתקרב אלי, תדרך אותי בקצרה לגבי מה ואיך אנחנו נעשה והתחלנו לשקוע.

כלומר הוא התחיל, כי אני נשארתי לצוף.

מסתבר שחליפת החמישה מילימטר הארוכה שסיפקו לי במועדון הציפה אותי ככה שהייתי צריכה עוד משקולות. בסירה היו עוד משקולות והגמל הוסיף אותן לחגורה שלי ויכולנו לשקוע סוף סוף. 

תני נשיקה, הגמל אמר, מוותר על הפאסון שעליו שמר עד אותו רגע.

התנשקנו קצרות ומלוחות, בצורה מגושמת ומתנדנדת.

אני חושבת שהמשיט של הסירה הציץ וחייך.

 

בכל מהלך הצלילה שהינו בסביבת הסירה, ושייטנו בטופוגרפיה התת מימית עוצרת הנשימה. אולי אין שם את הצבעים והעושר את אילת, אבל היופי הוא מדהים. ובגלל שהים היה גבוה ביומיים שקדמו לצלילה, הרבה מאד יצורי ים יצאו ממחבואם – לוקוסים ענקיים, מלפפונים ים שחורים עם אצבעות בפתח הקדמי, חתולי ים, טריגון כזה או אחר (אני עוד לא מכירה מספיק את השמות) ולהקות של דגים קטנים ששטו מעלינו.

לאורך כל הצלילה החזקנו ידיים, יותר מטעמי חוסר איזון שלי מאשר רומנטיקה, אבל זה אפשר לנו לתקשר בלחיצות נרגשות ולהצביע זה לעיני זה על דברים מיוחדים שראינו.

 

אחרי כארבעים דקות המיכל שלי התחיל למצות את הנושא והתקרב להתרוקנות, ואנחנו עלינו, עצרנו לחנייה ההכרחית ואחר כך המשכנו לסירה, שם הגמל הוריד לי את הסנפירים, המשקולות, המאזן עם המיכל ואפשר לי לעלות בקלילות בסולם.

שאר הצוללים התחילו להתאסף, עלו לסירה וסיפרו על מה שראו בעומקים שאליהם צללו. חלקם גם צילמו עם מצלמות משוכללות והראו לי את הצילומים. וכולם היו נרגשים במיוחד מהעושר שהים חשף היום.

את לא מבינה איזו צלילת מתנה קיבלת, הגמל אמר, לא כל יום רואים את מה שראינו היום ובכמות שראינו היום, זה היה לכבודך, כנראה.

 

חזרנו למועדון, פרקנו את הציוד, התקלחנו ואני דיברתי עם המנהל של המועדון שאמר לי שעוד צלילה שתיים כאלה ונתחיל לדבר על קורס כוכב שני. תצברי נסיון, הוא אמר, אל תדאגי, נחשיב לך את הצלילות האלה כך או אחרת.

אחר כך הלכנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה קרוב.

כשסיימנו ויצאנו למכוניות, עמדנו עוד כמה רגעים ודיברנו.

 

עכשיו את רק צריכה להגיד לי מתי את רוצה ונעשה את זה שוב, הגמל אמר.

זה לא יעיק עלייך ויפריע לך להנות? שאלתי

ממש לא הוא אמר, גם ככה כל מי שבא בלי בן זוג מבקש להיות בן זוג שלי כי אני סבלני ומלמד ולא לוחץ לעשות דברים שקשים לשני.

הממממ, אמרתי, אני רואה שאני צריכה לעשות איזה שלט שנדביק לחליפה שלך, שיהיה כתוב עליו – אני עם פועה (כמעט אמרתי- אני של פועה, אבל עצרתי ברגע האחרון).

לא תמיד את פה, הוא אמר, אבל החיוך שלו היה מרוצה מאד.

הזמנתי אותו והוא דחה את ההזמנה

עוד פוסט שישאר בטיוטא,

רק בשביל לזכור שהצעתי לגמל לבקר אותי כי מתפנה לי הבית בשישי בערב והוא ענה לי שיש לו ארוחה משפחתית.

לצלול ביחד- סבבה, הוא רוצה לשלם על הצלילה שלי כי הוא יודע שאין לי כסף. אבל להיות ביחד? זה לא.

לא מצליחה להבין מה הוא רוצה.

לא רוצה אינטימיות אבל כן רוצה לצול איתי?

יש לו מישהי אחרת שהוא שוכב איתה או שיש לו איתה מערכת יחסים ולכן לא מתאים לו קשר איתי?

זה מתסכל ומדכא ומבאס. לא שכבתי עם אף אחד כבר עשרה חודשים או יותר ואני רק רוצה שמישהו יגע בי באהבה ובתשוקה. לא איזה רצון נטול הגיון.

גם אמרתי לו , יותר מפעם אחת, שאני רוצה לשכב איתו.

אז אמרתי. 

 

דמנציה זה חרא

אבא שלי מתקשר אלי, כל יום כמה פעמים.

אין לו מה להגיד לי או על מה לדבר איתי, המוח שלו כבר מזמן לא מאפשר לו לנהל שיחות על עניני חולין או על כל עניין אחר.

מה שלום ממושקה שלי? הוא שואל.

טוב מאד אבא, ומה שלומך?

אני מצוין, ממש מצוין.

 

כי זה לא משנה איך הוא מרגיש, התשובה היא תמיד אותה תשובה.

אני כבר מומחית בזיהוי נימות הקול וגווניו כדי לדעת אם הוא באמת בסדר או שיש משהו ברקע.

 

אחרי ששאל אותי מה שלומי הוא נתקע. לא מצליח להמשיך את השיחה.

רק רציתי לשמוע את קולך, הוא אומר לי.

אני לוקחת את המושכות ושואלת אותו מה הוא עושה ומה הם מתכננים לעשות היום או בערב.

אם הלך לבדיקה שאשתו סיפרה לי עליה, מה אמר שהרופא. איך היה הסרט שהלכו אליו או מופע הג'ז?

לפעמים הוא יודע לענות, אבל לרוב הוא לא זוכר או לא יודע לענות, במקרים מסויימים הוא מעביר את הטלפון לאשתו, שהיא תסביר לי או תעדכן אותי.

 

השיחה מסתיימת אחרי כמה דקות, בתחושה של – מה? זהו?

המוח שלי תוהה כל פעם מחדש, זוכר את השנים שבהן אבא שלי היה איש שיחה מבריק, מרתק, שנון, מצחיק, תענוג אמיתי.

למרות שכבר שנים אין עם מי לדבר, אני עדיין מתאבלת על אובדן האיש שהיה כל פעם מחדש.

 

כל יום הוא מתקשר כמה פעמים.

השיחה איתו כבר הפכה למטלה קשה ומעיקה.

תזכורת יומיומית למה שאיבדתי, צורך להיות טובה אליו גם כשאין לי זמן או סבלנות והכאה על חטא כשאני לא.

 

לפעמים הצלצול שלו נופל באמצע יום עבודה עמוס, כשאין לי זמן לנשום, בטח לא לענות לטלפון. אז אני לא עונה.

מוסיפה רגשות אשמה לשלל הרגשות הקשים שמלווים את הצלצול שלו.

והוא מתקשר שוב ושוב שווב.

פעם בשיחה רגילה, פעם בשיחת וואטסאפ, ושוב בשיחה רגילה ובשיחת וידאו, עוד פעם ועוד פעם. משאיר הודעות שותקות בתא הקולי. והטלפון מצלצל ומצפצף.

אני לא עונה, אבל מרגישה את הכעס גואה בי, כשהצלצול המרגיז מפריע לי באמצע שיחה עם אנשים או שיחת טלפון בעבודה.

די כבר, למה הוא לא מבין שאם אני לא עונה הוא צריך להפסיק להתקשר? למה הוא ממשיך?

בסופו של דבר אני עונה ואומרת לו שאני לא יכולה לדבר עכשיו ושאתקשר אליו אחר כך.

אבל כבר נורא מאוחר, הוא אומר, עד מתי את עובדת?

אבא, אין לי זמן עכשיו, אני מסיימת לעבוד בשש בערב, אני אדבר איתך אחר כך. אני אתקשר.

 

כשאני חוזרת הביתה, גוועת מרעב, אני מחממת לי קערית מרק ירקות ומתחילה להרגע מהיום הארוך ארוך.

עוד לפני שאני מספיקה לאכול חצי מהקערית, הטלפון מצלצל. אבא שלי.

אני לא עונה, והוא מתקשר שוב ושוב.

בפעם הרביעית אני עונה.

 

נו היה כל כך קשה לענות? הוא שואל,

ואני מתפוצצת. אני מותשת מיום עבודה ארוך, עדיין רעבה, עדיין לא שלווה, עדיין מרגישה את המתח של כל היום.

אני עונה לו בכעס, בחוסר סבלנות, נוזפת בו כמו בילד קטן.

הוא מתקפל כמו אותו הילד הקטן. טוב, ביי הוא אומר, טוב ביי, טוב ביי. משחיל את שתי המילים שוב ושוב בין המשפטים הכועסים שלי. טוב ביי.

 

 

אחר כך רגשות האשמה אוכלים אותי, אז אני מתקשרת אליו וקובעת איתו כללים:

אם אני לא עונה, זה סימן שאני עסוקה ולא יכולה לענות. אני אחזור אלייך כשאתפנה, אל תתקשר יותר מפעם אחת, טוב?

בסדר יפה שלי.

אז אנחנו מסכמים שאתה מתקשר פעם אחת ויודע שאני אחזור אלייך כשאוכל, מאוחר יותר באותו יום, או למחרת, בסדר?

בסדר יפה אהובה שלי.

אני רוצה לדבר איתך, אבל לא תמיד אני יכולה וזה קשה לי כשאני כועסת עלייך, אני רוצה שנדבר בשמחה, בסדר?

בסדר ממושקה שלי.

 

למחרת הוא מתקשר פעם אחת.

ועוד פעם אחת.

משאיר הודעה שותקת בתא הקולי.

אני מתקשרת אליו חזרה כשאני מתפנה. 

אנחנו משוחחים קצרות, כרגיל. מה שלומי, מה שלומו, מתי אבוא לבקר?

 

כעבור שעתיים הוא מתקשר שוב וכשאני עונה הוא נבהל. זו טעות, הוא לא התכוון להתקשר.

ובעשר בלילה הוא מתקשר שוב.

 

 

 

השיעור הבא

לאחר השיעור הטראומתי התקשרתי למדריך ושוחחתי איתו על האירוע כולו. הסתבר לי שהוא ראה או זוכר דברים שונים למדי ממה שאני זוכרת וחויתי. חלק מהאחריות על חוסר ההתאמה היא שלי, אני לא זוכרת חלק נרחב מהתקרית מלבד טשטוש מעורפל – תוצאה של שטף האדרנלין המטורף. אבל ברור לי שכמה מהפרטים שהוא זוכר פשוט לא יכולים להיות נכונים. לא חשוב.

אמרתי לו שאני לא רוצה שהשיעור הבא, שיעור של צלילת עומק, יהיה עם הילדים, שאני מרגישה שזה מסכן אותי לצלול איתם. הוא הסכים. וקבענו לדבר יומיים קודם לשיעור המתוכנן הבא, לתאם ולאשרר אותו.

 

ואכן, יומיים קודם הוא התקשר לתאם.

הוא קבע איתנו לשעה מוקדמת בצורה קיצונית, שש וחצי בבוקר. שזה אומר שאני צריכה לקום להתארגן קצת אחרי ארבע וחצי בבוקר.

לוקח לי כחצי שעה להתארגן, ואז לצאת לאסוף את בת הזוג ולהגיע כמה דקות קודם. אני הרי שונאת לאחר.

אבל זו היתה הבעיה הקטנה שלי, מסתבר.

מרגע שנקבע המועד לשיעור נכנסתי ללחץ מטורף.

הגוף שלי התנהג בתגובה קלאסית של FIGHT OR FLIGHT עם בחילות, שלשול, קוצר נשימה, דפיקות לב, מחשבות של בהלה וחוסר יכולת מוחלטת לישון. כמה שלא ניסיתי לדבר עם עצמי ולהבטיח לעצמי שיהיה בסדר, לא ממש עזר לי.

 

את הלילה הבא לא ישנתי יותר מכמה דקות לפרקים פה ושם. קמתי עייפה ליום עבודה ארוך שהתמשך לסידורים שנמשכו עד לערב ואחריהם צנחתי מסוחררת מעייפות, בחילה ודופק מהיר למיטה.

ידעתי שככה לא אוכל לצלול מחר, לכן לקחתי שני כדורי רגיעון והתקשרתי לגמל.

תקשיב, אמרתי לו, אתה חייב להרגיע אותי כי אני בחרדות מטורפות. כל מה שחשבתי שהתגברתי ועבר ליידי, ממש לא קרה. אני צריכה שתספר לי מה אמור לקרות מחר בצלילת העומק, מה ארגיש ובעיקר שתבטיח לי שאצא בשלום מהמים.

הגמל לקח את התפקיד ברצינות ונאם לי קרוב לחצי שעה, שלקראת סופה, הקול שלו והכדורים התחילו לעשות את העבודה, והתחלתי להרגיש רגועה קצת יותר. בעזרת חצי כדור שינה הצלחתי לישון את רוב הלילה והתעוררתי רק בארבע בבוקר באופן סופי. ולא, לרגע לא עלה על דעתי לוותר בגלל החרדות ולהפסיק את הקורס.

 

בדרך למועדון דיברתי עם בת הזוג ואמרתי לה שהלקח העיקרי שאיתו אני יוצאת מהאירוע הזה, הוא שאני חייבת לזכור בכל תחילת צלילה, להניח את היד על וסת החירום, ללמוד ולזכור בגוף, ולא בראש, איפה הוא נמצא. שהיד שלי תדע ללכת אליו אוטומטית אם יקרה מקרה חירום דומה. אם כבר עוברים כזה אירוע, לפחות להפיק ממנו לקחים ולהרוויח משהו מלבד חרדות.

 

במועדון, ההתארגנות כבר לא השאירה לי הרבה זמן לפחדים. אין זמן לחרדות כשעסוקים.

אבל מצאתי רגע פנוי, נגשתי למדריך שעמד לבד ואמרתי לו בשקט – אני מבקשת שתשמור עלי היום. האירוע של הצלילה הקודמת היה לי טראומטי ואני קצת מפחדת. תשמור היום עלי ועל בת הזוג.

הוא חייך והבטיח שישמור עלי.

 

כשהגענו לחוף, הגברים שבחבורה(כולם מלבדי ומלבד בת הזוג) הכניסו את הסירה למים, העברנו את הציוד לתוכה וקיבלנו עזרה אדיבה בעליה לסירה מהצוללים האחרים (מילה על הצוללים האחרים שהיו ממוצא רוסי-אוקראיני והאמינו בכל ליבם שאין סיבה ששתי נשים ירימו דברים כבדים ויתאמצו יותר מידי, ועזרו לנו כל הזמן ומכל הלב, שאין לתאר. בתמורה הם קיבלו המון מילות תודה מתובלות במילות התפעלות ועוגת שמרים-שוקולד תוצרת בית שהבאנו איתנו) שטנו קצת לים הפתוח, עד שהגענו לעומק מספיק.

ופה הגיע הרגע הכי כייפי של כל היום, הגלגול לאחור מהסירה למים. תשמעו, זה כיייייף! אם זה לא היה קשה מידי הייתי עולה לסירה ועושה את זה שוב ושוב. כמו מתקן בלונה פארק. חבל שזה נגמר כל כך מהר. כשהוצאתי את הראש מהמים, אני די בטוחה שעד החוף שמעו את הצחוק המתגלגל שלי.

 

הצלילה עצמה היתה קצרה מאד, ירידה לאורך חבל העוגן עד לקרקעית, המדריך ירד מולי לאורך כל הדרך ולא עזב אותי לרגע, הסתכל עלי ועל התגובות שלי, הזכיר לי לפמפם אויר למניעת מעיכה של האוזן, וניפח את המאזן שלי בכל פעם שהיה נראה לו שאני שוקעת מהר מידי. עוזר המדריך ירד מול בת הזוג וליווה אותה באותה דרך. על הקרקעית, צללנו קצרות ביותר ועלינו חזרה לאט ובהדרגה לאורך החבל.

בקושי הספקתי להבין מה עשינו. לא הרגשתי שאני מבינה איך לשמור על איזון וציפה נייטרלית, שזה אומר שזה עוד משהו שהגמל יצטרך לחזור וללמד אותי.

חזרנו לחוף והמדריך העלה את הקבוצה הבאה לסירה. הם כבר חיכו על החוף.

 

אנחנו הבנו שאין צלילה נוספת באותו היום, מה שמרמר אותנו מאד, כי היינו בטוחות שזה השיעור האחרון. שאלנו את המדריך אם נוכל לבוא לצלול מחר ולסיים כבר את הקורס והוא אמר שלא יוכל כי הוא עמוס מאד. בת הזוג נעצה בו מבטים כל כך רושפים, שפלא שהוא נשאר ללא פגע. בכל מקרה הוא ביקש שנחזור למועדון ונעשה את המבחן התיאורטי שם.

זה היה טיפה יותר מעודד כי זה הבטיח לנו שנשארה רק צלילה אחרונה ואחריה – זהו.

 

אחר הצהריים הוא התקשר פתאום ואמר שהוא בכל זאת הצליח להכניס אותנו לתוכנית הצלילות למחר. המינוס היחיד הוא שהצלילות יהיו עם הילדים, אבל כל מה שהוא רוצה זה שלעבור איתנו על כמה תירגולים הכרחיים, ליישר קו, לדבריו, ולאחר מכן עוד שיעור תיאורטי קצר וסיימנו.

מעולה, אמרתי לו. מצויין. נגיע.

ואז שמתי לב שאין אצלי שום תגובת חרדה. הכניסה למים והיציאה מהם בשלום עשו את שלהם וניקו אותי מכל מה שהפחיד ואיים עלי.

 

למחרת הגענו בבוקר למועדון, העמסנו ציוד ונסענו לחוף, חיכינו עד שסיים עם הקבוצה שאיתה היה במים ונכנסנו עם הילדים שהגיעו קצת אחרינו. כרגיל בתרגולים עם הילדים, עשינו מה שהיינו צריכות ואז התפנה לנו זמן לעקוב אחרי דגיגים ולחפש צדפים ריקים על הקרקעית עד שהם סיימו באיטיות רבה את התרגול שלהם.

אחרי שסיימנו לתרגל, הילדים יצאו להחליף מיכלים והמדריך הציע לנו להצטרף אליהם לצלילה הנוספת, או להחליט שסיימנו, לצאת מהמים ולחזור למועדון, להצטלם שם לתעודה שהוא ישלח בתוך יומיים וללכת הביתה.

בת הזוג החליטה שמספיק לה ושאנחנו יוצאות מהמים.

וכך עשינו. יצאנו, העמסנו את הציוד על האוטו ונסענו למועדון.

הצטלמנו ויצאנו לדרך, לפני שהמדריך יחזור למועדון ויזכר פתאום שרצה להעביר לנו עוד חומר תיאורטי (אחרי שכבר עשינו את המבחן, כן?)

 

הלכנו לאכול ביומנגוס בנשר, כי אם כבר לחגוג באוכל, אז שיהיה טעים.

משם סימסתי לגמל ואמרתי לו שיתחיל לברר כמה יעלה לנו הכוכב השני במועדון שלו.

 

 

רגע לפני השיעור האחרון

אני לחוצה ומבוהלת.

כנראה ששאריות הטראומה של השיעור האחרון מתחילות לצוץ. חוץ מהפחדים הרגילים שאיתם התחלתי את הקורס.

 

אני חושבת – 20 מטר – מתחת למים ונבהלת.

ואם יקרה משהו? אני כבר לא יכולה לעלות ישר למעלה כמו בצלילה הקודמת עם הילד נטול הווסת. עשרים מטרים נראה לי עמוק מאד.

 

בלילה כמעט ולא ישנתי, וזה לא טוב, כי אני עיפה מאד ומחכה לי עוד יום ארוך מאד בעבודה ואחריו לילה קצר. אני צריכה להיות במועדון בשש וחצי בבוקר, מה שאומר שאני צריכה לצאת מהבית לפני חמש בבוקר. מה שאומר שאני צריכה לקום בחושך, באמצע הלילה ממש.

אני יודעת שאני לחוצה, כי הגוף שלי מגיב בתגובות של לחץ, דופק מהיר, נשימות עמוקות חטופות ונטיה לשלשול. וכמובן חוסר השינה. ומחשבות מחשבות מחשבות. מתחילות מבהלה ועוברות למודול הקשוח שבו אני נוקטת כלפי עצמי – יהיה בסדר, תרגעי. אין לך מה לדאוג, די כבר.

 

זה לא משנה כמה אני מזכירה לעצמי שהייתי בסדר ומבטיחה לעצמי שאהיה בסדר.

אפילו הבטחתי לעצמי להגיד למדריך שאני מפחדת ושישגיח עלינו מקרוב בצלילה הזו.

 

גם לא בא לי לכתוב ולשתף.

אני רוצה להסתגר בתחושות שלי ולבוא לספר אחרי. אחרי שהכל יעבור בשלום.

ממש נלחמת ברצון שלי לא להוציא מילה ולא לכתוב מילה.

אני כותבת לטיוטא רק בשביל עצמי. לתעד ולעבד ולנסות להתקדם מעבר לבהלה.

 

אני חייבת לזכור שדברים שעוד לא השגתי תמיד נראים לי בלתי מושגים, עד שאני מצליחה לסיים אותם ואז הם נראים לי הכי מובנים מאליהם. כמו המקצוע שלי, כמו התארים שעשיתי, כמו עוד כמה דברים משמעותיים שהיו חלום רחוק עד שהתממשו.

מייד אחרי שאסיים את הצלילה ואצא מהמים, וכוכב הצלילה יהיה בידי יראה לי ברור ומובן מאליו שהצלחתי.

ותהיה לי התחושה המוכרת הזו של – אלא מה? הרי לא חשבת שלא תצליחי, נכון?

כדי לעבד ולהוציא מהמערכת

היום בצלילה השניה בים (שיעור רביעי), אחת לפני האחרונה, צללנו, בת הזוג ואני, עם קבוצה של ילדים.

ראיתי אותם גם בצלילה הקודמת ואני יודעת שהיו בעוד צלילה אחת לפחות אחר כך, אבל הם מתקשים יותר והולכים לאט יותר ולכן צללו גם היום איתנו.

היינו חמישה תלמידים, שלושה ילדים, בני 12 לערך- הבלונדיני, הבוכה, והחדש. הצטרף גם אבא של הילד הבוכה (אולי אכתוב על זה פוסט נפרד) שהוא צולל ותיק ובא ללוות את בנו, אנחנו, בת הזוג ואני, והמדריך.

 

כבר בהתחלה המדריך לקחת אותנו לעומק, הרבה יותר עמוק מהפעם הקודמת. יחסית. 

הוא רצה לתרגל איתנו השלכת משקולות וציפה למעלה, אחר כך צלילה חזרה לקחת את המשקולות.

למרבה המזל אני הייתי ראשונה. השלכתי את המשקולות, צפתי למעלה במהירות מדהימה, ונלחמתי להצליח לצלול חזרה לעמוק לקחת את המשקולות. זה לא היה קל, אבל כמה תנועות נחושות בידיים ואחר כך בסנפירים קרבו אותי לקרקעית ויכולתי לאסוף את החגורה וללבוש אותה.

אחר כך עשתה את זה בת הזוג, בצורה חלקה ומוצלחת.

ואז הגיע תורם של הילדים. זה לקח נצח, כי הילד הבוכה פשוט לא הצליח לצלול חזרה לקרקעית. לילד הבוכה הכל קשה ומתסכל.

אנחנו ניצלנו את הזמן לצוף מעל הקרקעית ולחפש אבנים יפות וצדפים מענינים, ומידי פעם איזה דג קטן לייד הסלעים.

היה נחמד. היה שליו ומרגיע ומצחיק. לבת הזוג ולי יש כבר הווי תת מימי מספיק כדי לצחוק ביחד על דברים מתחת למים.

אחר כך הסתיים חלק התרגול, הילדים הלכו להחליף מיכלים, אנחנו נשארנו במים. לנו היו מיכלים גדולים שהיו אמורים להספיק גם לצלילה הבאה.

 

הצלילה הבאה היתה אמורה להיות למערה תת מימית קרובה, הכי מגניב שיש.

צללנו לשם לאיטנו בזמן שהילדים עולים ויורדים, נתקעים ונחבטים בנו, או סתם מצליפים עלינו בסנפירים. חסרי כל מודעות לסובב אותם, כמו ילדים בני 12. מעצבנים.

כשהגענו למערה, המדריך צלל ראשון פנימה ואחריו האבא ובנו הבוכה, הבלודיני והחדש, ובמאסף, אנחנו. קודם אני ואחרי בת הזוג.

 

הכניסה למערה היתה די נמוכה.

מצחיק להגיד את זה על מיקום במים, אבל לא היה הרבה מרחב תמרון בין הקרקעית לתקרת המערה והיו קצת זרמים , תוצאת הגלים שהתחילו לעלות על פני המים. עוד לא ממש הצלחתי לקבוע את דעתי על כל הנושא, לפתע ראיתי מולי את הילד הבלונדיני, בלי ווסת הנשימה בפה, קרוע עיניים ומבועת, מצביע בבהלה על ווסת הנשימה שלי ואחר כך חוטף אותו מהפה שלי ומכניס לשלו, לוקח נשימה ועוד נשימה.

 

המחשבות שלי רצו במהירות, קודם כל שיקח, הוא חייב לנשום, אני מקווה שיחזיר לי, איפה ווסת החירום שלי, אני אספיק להוציא אותו לפני שאכנס לפאניקה בעצמי? אני צריכה לעלות עם הילד למעלה מהר, איפה בת הזוג שלי, איך אני יכולה להשאיר אותה לבד פה? אני חייבת להוציא אותנו מהמערה ולעלות למעלה. איפה המדריך לעזאזל?

 

הילד לקח שתי נשימות והחזיר לי את הווסת, אחר כך הצליח למצוא את זה שלו ולהכניס לפה ואני משכתי אותנו מפי המערה החוצה ולמעלה.

ניפחתי את המאזן שלי וראיתי שהוא מנפח את שלו.

המדריך עלה ואחריו בת הזוג .

הילד בכה מבהלה ומכאב, מסתבר שקיבל מכה חזקה בראש מגג המערה והווסת נשמט מפיו. מסכן. הוא היה מבוהל וכאוב כל כך, חשבתי לי שזה בדיוק הרגע שבו הוא צריך מישהו שיתמוך בו ויגיד לו כמה מילים טובות, חמות ומרגיעות. המדריך ניסה להרגיע אותו, ואני נלחמתי בגלים כדי שלא יטיחו אותי על הסלעים.

שאר הצוללים יצאו מהמים ואנחנו התחלנו לחזור לחוף.

 

בשלב הזה המיכל שלי כבר היה כמעט ריק ואני הייתי מותשת לחלוטין אחרי פרץ האדרנלין המטורף. אבל כשצללתי נרגעתי ונהניתי באופן יחסי מהרגיעה של מתחת למים. קולות הנשימה והבועות מאד מרגיעים ומשרי שלווה.

כשהתקרבו לחוף והוצאנו את הראש מהמים כבר הרגשתי מאד לא טוב, תחושת בחילה שהלכה והתגברה עד שהקאתי פעמיים.

הרגשתי כל כך חלשה שבת הזוג היתה צריכה לעזור לי להעמד ולצאת מהמים. העליה בחול עם המיכל על הגב היתה קשה.

אחרי שהורדנו את המיכלים, המאזנים וחגורות המשקולות, נעשה לי קצת קל יותר.

שתינו מים ונסענו למועדון לפרוק את הציוד ולהחתים את יומני הצלילה שלנו.

 

שלחתי הודעה לגמל, שהיה לא רחוק, במועדון שלו, כפי שסיכמנו מראש, ונפגשנו בבית קפה לאכול, לשתות ולחלוק סיפורי מלחמה.

הגמל חושב שהקאתי בגלל שהגעתי לתחתית המיכל ונשמתי את כל הגועל שנשאר שם.

יכול להיות, הוא מנוסה ממני ויודע טוב ממני, אבל אני בטוחה שגם לפרץ האדרנלין היה חלק לא קטן בזה.

 

סיפרתי לו על התקרית עם הילד הבלונדיני ותוך כדי שסיפרתי, הבנתי ואמרתי- העיניים הקרועות בבהלה האלה לא יוצאות לי מהראש. אם היה קורה לו משהו לא הייתי יכולה לסלוח לעצמי לעולם. אבל זה לא קרה ועשיתי את הדבר הנכון, והילד בסדר.

 

אני רק צריכה לעבד את החוויה הלא פשוטה ולהוציא אותה מהמערכת.