לישון לבד

אני אוהבת לישון לבד.

עוד יותר מזה, אני ממש ממש לא אוהבת שישנים איתי באותה המיטה.

כשהכרתי את מי שאיתו התחתנתי ואחר כך ממנו התגרשתי, ישנו באותה מיטה.

אלא מה, ככה זה כשחיים ביחד, לא?

לא העליתי על דעתי אופציה אחרת, ורק הפרדתי מייד את השמיכות, אמרתי שאני לא יכולה לסבול שגונבים לי את השמיכה, או את החור הזה שמזרים אויר קר כמו בקוטב הצפוני, שנוצר, כשהישנים יחד מתרחקים זה מזה במהלך הלילה, מתוך שינה.

 

מייד עם השקיעה לתוך השינה, הייתי מפנה אליו את הגב, מתכרבלת היטב בשמיכה שלי, עד מעל לראש (את נושמת דרך כפות הרגליים, הוא היה אומר לי) ונרדמת.

אני לא יכולה להגיד שהוא אהב את הריחוק שיצרתי במיטה, הוא תמיד היה מעיר, כאילו בצחוק, על הפנית הגב שלי אליו וההרדמות המכורבלת שלי בתוך עצמי. אבל הוא קיבל את זה, כי זה מה שהיה.

וגם אני קיבלתי את השינה יחד כי זה מה שהיה, לא שהיתה לנו אופציה אחרת, של לינה בחדרי שינה נפרדים, אבל גם אם היתה כנראה שלא היתה עולה על דעתי, ואם היתה עולה, בטח הייתי נרתעת ממנה, כי זוג שחי ביחד – ישן ביחד. ואם לא ישנים ביחד זה סימן שמשהו רע מאד קורה בזוגיות. ככה כולנו יודעים.

אבל סבלתי מהשינה המשותפת. אף פעם לא אהבתי את הנוכחות של אדם נוסף במיטה בזמן השינה, לא אהבתי להתעורר מהתזוזות שלו, מהמרפקיות והברכיות שלו, מהנחירות שלו, מהשעון המעורר שלו. לא אהבתי להריח את הפלוצים שלו (סלחו לי על הצרפתית) ולא את ריח הפה שלו בבוקר.

לא אהבתי שהיה שולח ידיים מתוך שינה (?) ומעיר אותי לתוך סקס שלא רציתי ונמנעתי ממנו בשעות הערות.

כל כך לא אהבתי שזה נשאר לי חקוק כמו טראומה, כמו אונס. מין כפוי.

 

עם השנים הרתיעה שלי מהשינה המשותפת הלכה וגדלה.

כשכבר לא אהבתי אותו, זה היה עונש אמיתי לישון איתו, וכל מגרעת שלו החמירה פי אלף בלילה במיטה.

הייתי עושה הכל, ממש הכל, כדי להגיע למיטה בשעה אחרת ממנו.

אם לפניו, אז למהר להרדם לפני שהגיע, ואם אחריו, אז לחכות עד ממש מאוחר, שיהיה סיכוי שהוא ישן.

 

תחושת ההקלה הכי ברורה שהיתה לי אחרי הגירושין, היתה במיטה, בחדר השינה שלי, במבצרי.

לא התפרשתי על פני כל המיטה ולא ישנתי באלכסון, אבל ידעתי שהמיטה חזרה להיות מקום שקט, רגוע, בטוח, שליו, שלי. רק שלי.

 

חברתי האמיצה יוגה, שמרשה לעצמה להיות חריגה, אם הנוחות שלה דורשת את זה, חיה עם בן זוגה הפעוט בבתים נפרדים כל זמן שיכלו להרשות את זה לעצמם כלכלית. ואחר כך, מאז שעברו לחיות ביחד, הם ישנים כל אחד בחדר השינה שלו, בנפרד. חדר השינה שלה בקומת הקרקע, ושלו בקומה השניה.

היא אומרת שהיא לא סובלת שנוגעים בה בשינה ושיש הרגלים שונים מאד של אנשים שאין סיבה לסבול אותם, אם אפשר לא.

גם היא כמוני, מרגישה שחדר השינה שלה הוא מבצרה ושפלישה, כל פלישה, אפילו של בן זוג אהוב, אינה רצויה.

יוגה ובן זוגה הפעוט חיים יחד כבר מעל עשרים שנה בזוגיות יציבה, תומכת ואוהבת שאין הרבה כמוהן. אני יודעת, אני רואה מקרוב.

יש להם שיחות ותקשורת, אינטימיות ויחד יותר ממה שיש לרוב הזוגות הנשואים, אבל הם לא ישנים באותה המיטה.

 

יוגה היתה הראשונה שאמרה לי מפורשות שאין שום סיבה לישון יחד באותה מיטה, אם זה לא משהו שאוהבים לעשות ושזה בסדר גמור. ולמעשה אפשרה לי להכיר בתחושות שלי שהן חריגות בתפישתן. ולהבין שגם אם אני לא כמו כולם, אני עדיין בסדר. ושזה לגיטימי לגמרי לרצות משהו אחר.

 

תגידו, בסדר, לא אהבת את הגרוש ולכן לא רצית לישון איתו.

אז לא. בהתחלה כן אהבתי אותו ועדיין לא רציתי שיתקרב אלי בלילה.

ויותר מזה, עם הגמל, שאיתו יצא לי להעביר כמה וכמה לילות, אני גם לא ישנה יחד.

בלילות הנדירים שבהם הוא ישן אצלי, הוא מחכה שארדם, מכורבלת בזרועותיו, ואז חומק לישון על הספה.

בהתחלה היה קשה לו לקבל את הסידור הזה, אבל יום אחד נפל לו האסימון שככה שנינו ישנים טוב יותר ומאז המעבר פשוט לו יותר.

הוא מודה שגם הוא ישן ככה טוב יותר ולא סובל מרגשות אשמה שהוא מעיר אותי כשהוא מתהפך במיטה.

אני אוהבת להתחבק ולהתכרבל ואוהבת להיות יחד, אבל בשינה אני רוצה להיות לבד.

בשקט, רוגע ושלווה, לבד ובנוחות, במיטה שלי.