פגישות עם אנשים

במפגש הראשון והשני עם אנשי מועדון הצלילה של הגמל הייתי מאד נבוכה ומאד שקטה.

אני חושבת שהמילה דמומה מתאימה יותר. כאילו מישהו לחץ לי על כפתור ההשתקה והיכולת שלי להשמיע קולות כמעט ונעלמה. גם כשכבר דיברתי ועניתי לשאלות, של הגמל, בעיקר, זה היה בקול שקט מהרגיל.

 

הגעתי למקום שהוא לגמרי חדש לי.

בלי להכיר את המקום והאנשים, ואפילו את הפעילות אני בקושי מכירה.

בפעם הראשונה הגעתי לפני הגמל והסתובבתי קצת מסביב לראות איך הדברים נראים, אבל התביישתי לפנות ולשאול מאיפה לוקחים ציוד ואיך מתנהלים פה, חיכיתי לגמל שיגיע ויסדר לי את הדברים. והוא אכן הגיע וסידר הכל, אפילו הלביש אותי בחליפה. לא היה לי צורך כמעט לתקשר עם הסביבה, עם כל מי שהוא לא הוא.

 

בפעם השניה הגענו יחד.

הוא שלח אותי לדלפק לקחת ציוד ואחר כך בא לבדוק שהדברים מתקדמים לשביעות רצונו. הפעם נתן לי להתלבש לבד, להרכיב את המאזן על המיכל בהשגחה, לראות שהכל מחובר כמו שצריך ורק עבר על הציוד ועלי.

אחר כך שלח אותי לשתות מים. זה חלק מההכנות לצלילה. נשימת האויר הדחוס מייבשת מאד וצריך לאזן את הנוזלים בגוף.

איפה יש מים? שאלתי, כי במועדון הקודם היה מכשיר מים מוצב במקום נגיש ולידו כוסות חד פעמיים.

שם, בפנים . הוא אמר, מחווה לכיוון ה-נקרא לזה- מזנון.

נכנסתי ולא ראיתי מכשיר מים ולא בקבוק או משהו גלוי, הסתובבתי קצת והצצתי לפה ולשם ובסוף חזרתי את הגמל.

לא מצאתי…

תיכף, אולי הם לא הוציאו, נבקש מהמוכר במזנון, הגמל אמר. וניגש לבקש מהאיש.

המוכר הוציא קראף זכוכית, ומילא אותו במים.

ראיתי אותה מסתובבת ומחפשת, וחיכיתי שתשאל, אבל היא לא שאלה. אמר לגמל.

מזגתי מים לכוסות החד פעמיות, לגמל ולי, חייכתי, אמרתי תודה והלכתי לתת לגמל את הכוס שלו. תוהה על עצמי ועל המבוכה הזו שאני כבר לא זוכרת את עצמי בתוכה.

 

אחר כך הלכנו לסירה, עלינו עליה והפלגנו לנקודת הצלילה.

אחרי היציאה מהמים, ואחרי שהפסקתי להרגיש ממש נורא, הקשבתי לשיחה שהתנהלה מאחורי והצטרפתי בשאלה. קצת מרשה לעצמי להיות אני.

מאוחר יותר במועדון, עם חלוקת העוגה, התפתחו שיחות קצרות, עם שאלות הכרות מצד הצוללים הותיקים, המוכר במזנון כבר הכין לי קפה, אחרי שביקשתי, ובעל המועדון הניד לי בראש וחייך.

 

בדרך כלל כשאני מגיעה למקום חדש, אני קצת מביטה סביב ומנסה לקלוט את האווירה ואת הדמויות המרכזיות לפני שאני פונה, מדברת, יוזמת.

אני מנסה להזכר במקומות חדשים, ולא היו לי הרבה כאלה בשנים האחרונות, אולי הלימודים לתואר השני, מועדון הצלילה הראשון, מקום העבודה הנוכחי והקלב"וש.

בתואר השני כולנו היינו חדשים, ולא הכרנו, לא את המקום ולא את הסטודנטים האחרים, כך שלא הייתי לבד בתחושה. די מהר הייתי בין אלו שיזמו, דיברו, התבלטו.

במקום העבודה הנוכחי ובקלב"וש – ובכן זו עבודה. אני מכירה את העבודה ויודעת מה לעשות, אפילו כשאני חסרת בטחון, אני מלאת בטחון. אז היו תחושות של התחלה חדשה, חוסר ידע, וחוסר בטחון, אבל לא כאלה שמשתיקות או משתקות אותי. בטח לא כאלו תחושות שנראות כלפי חוץ.

למועדון הצלילה הראשון באתי ללמוד ושאלתי הכל כמו תלמידה ביומה הראשון בבית ספר. זה לא היה מביך, משתיק או משתק. הרבה הסתכלתי ולמדתי ממעשיהם של האחרים המנוסים יותר, אבל שאלתי וביקשתי עזרה כל הזמן.

ובנוסף, לא הייתי לבד. הייתי עם בת הזוג ופנינו זו אל זו, שוחחנו והיינו יחד.

 

למועדון של הגמל הגעתי אחרת.

עיקר השוני נעוץ בתחושה של להכנס למקום שהוא שלו, בפעם הראשונה במערכת היחסים המוזרה שלנו, אני מגיעה למקום שהיה רק שלו, ופוגשת שם אנשים שהוא מכיר ואני לא, ויוצרת רושם אישי שקשור אליו. כי הוא קשור אלי.

עד עכשיו לא הבנתי כמה חשוב לי ליצור רושם טוב בעיני אנשים שקשורים לגמל. בשבילו.

אולי כדי לשמח אותו, או לא להביך אותו.

אולי בגלל שאני חושבת שזה ישפיע על איך שהוא רואה אותי, או שאני רוצה לעמוד בצפיות שלו, הלא מדוברות.

שיהיה גאה בי.

שלא יתבייש בי.

שירצה שאמשיך לבוא.

זה בטח הכל בראש שלי, או לפחות הרוב בראש שלי.

אבל עכשיו אני פתאום שמחה ומוקלת מזה שלא הפגיש אותי עם המשפחה שלו…

 

 

 

עריכה מאוחרת – פתאום שמתי לב שאתמול היה לי בלוגולדת 13. אז מזל טוב.

למרות שבר מצווה, אני לא אערוך חגיגה באולם אירועים, ברשותכם