רגע לפני השיעור האחרון

אני לחוצה ומבוהלת.

כנראה ששאריות הטראומה של השיעור האחרון מתחילות לצוץ. חוץ מהפחדים הרגילים שאיתם התחלתי את הקורס.

 

אני חושבת – 20 מטר – מתחת למים ונבהלת.

ואם יקרה משהו? אני כבר לא יכולה לעלות ישר למעלה כמו בצלילה הקודמת עם הילד נטול הווסת. עשרים מטרים נראה לי עמוק מאד.

 

בלילה כמעט ולא ישנתי, וזה לא טוב, כי אני עיפה מאד ומחכה לי עוד יום ארוך מאד בעבודה ואחריו לילה קצר. אני צריכה להיות במועדון בשש וחצי בבוקר, מה שאומר שאני צריכה לצאת מהבית לפני חמש בבוקר. מה שאומר שאני צריכה לקום בחושך, באמצע הלילה ממש.

אני יודעת שאני לחוצה, כי הגוף שלי מגיב בתגובות של לחץ, דופק מהיר, נשימות עמוקות חטופות ונטיה לשלשול. וכמובן חוסר השינה. ומחשבות מחשבות מחשבות. מתחילות מבהלה ועוברות למודול הקשוח שבו אני נוקטת כלפי עצמי – יהיה בסדר, תרגעי. אין לך מה לדאוג, די כבר.

 

זה לא משנה כמה אני מזכירה לעצמי שהייתי בסדר ומבטיחה לעצמי שאהיה בסדר.

אפילו הבטחתי לעצמי להגיד למדריך שאני מפחדת ושישגיח עלינו מקרוב בצלילה הזו.

 

גם לא בא לי לכתוב ולשתף.

אני רוצה להסתגר בתחושות שלי ולבוא לספר אחרי. אחרי שהכל יעבור בשלום.

ממש נלחמת ברצון שלי לא להוציא מילה ולא לכתוב מילה.

אני כותבת לטיוטא רק בשביל עצמי. לתעד ולעבד ולנסות להתקדם מעבר לבהלה.

 

אני חייבת לזכור שדברים שעוד לא השגתי תמיד נראים לי בלתי מושגים, עד שאני מצליחה לסיים אותם ואז הם נראים לי הכי מובנים מאליהם. כמו המקצוע שלי, כמו התארים שעשיתי, כמו עוד כמה דברים משמעותיים שהיו חלום רחוק עד שהתממשו.

מייד אחרי שאסיים את הצלילה ואצא מהמים, וכוכב הצלילה יהיה בידי יראה לי ברור ומובן מאליו שהצלחתי.

ותהיה לי התחושה המוכרת הזו של – אלא מה? הרי לא חשבת שלא תצליחי, נכון?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s