כדי לעבד ולהוציא מהמערכת

היום בצלילה השניה בים (שיעור רביעי), אחת לפני האחרונה, צללנו, בת הזוג ואני, עם קבוצה של ילדים.

ראיתי אותם גם בצלילה הקודמת ואני יודעת שהיו בעוד צלילה אחת לפחות אחר כך, אבל הם מתקשים יותר והולכים לאט יותר ולכן צללו גם היום איתנו.

היינו חמישה תלמידים, שלושה ילדים, בני 12 לערך- הבלונדיני, הבוכה, והחדש. הצטרף גם אבא של הילד הבוכה (אולי אכתוב על זה פוסט נפרד) שהוא צולל ותיק ובא ללוות את בנו, אנחנו, בת הזוג ואני, והמדריך.

 

כבר בהתחלה המדריך לקחת אותנו לעומק, הרבה יותר עמוק מהפעם הקודמת. יחסית. 

הוא רצה לתרגל איתנו השלכת משקולות וציפה למעלה, אחר כך צלילה חזרה לקחת את המשקולות.

למרבה המזל אני הייתי ראשונה. השלכתי את המשקולות, צפתי למעלה במהירות מדהימה, ונלחמתי להצליח לצלול חזרה לעמוק לקחת את המשקולות. זה לא היה קל, אבל כמה תנועות נחושות בידיים ואחר כך בסנפירים קרבו אותי לקרקעית ויכולתי לאסוף את החגורה וללבוש אותה.

אחר כך עשתה את זה בת הזוג, בצורה חלקה ומוצלחת.

ואז הגיע תורם של הילדים. זה לקח נצח, כי הילד הבוכה פשוט לא הצליח לצלול חזרה לקרקעית. לילד הבוכה הכל קשה ומתסכל.

אנחנו ניצלנו את הזמן לצוף מעל הקרקעית ולחפש אבנים יפות וצדפים מענינים, ומידי פעם איזה דג קטן לייד הסלעים.

היה נחמד. היה שליו ומרגיע ומצחיק. לבת הזוג ולי יש כבר הווי תת מימי מספיק כדי לצחוק ביחד על דברים מתחת למים.

אחר כך הסתיים חלק התרגול, הילדים הלכו להחליף מיכלים, אנחנו נשארנו במים. לנו היו מיכלים גדולים שהיו אמורים להספיק גם לצלילה הבאה.

 

הצלילה הבאה היתה אמורה להיות למערה תת מימית קרובה, הכי מגניב שיש.

צללנו לשם לאיטנו בזמן שהילדים עולים ויורדים, נתקעים ונחבטים בנו, או סתם מצליפים עלינו בסנפירים. חסרי כל מודעות לסובב אותם, כמו ילדים בני 12. מעצבנים.

כשהגענו למערה, המדריך צלל ראשון פנימה ואחריו האבא ובנו הבוכה, הבלודיני והחדש, ובמאסף, אנחנו. קודם אני ואחרי בת הזוג.

 

הכניסה למערה היתה די נמוכה.

מצחיק להגיד את זה על מיקום במים, אבל לא היה הרבה מרחב תמרון בין הקרקעית לתקרת המערה והיו קצת זרמים , תוצאת הגלים שהתחילו לעלות על פני המים. עוד לא ממש הצלחתי לקבוע את דעתי על כל הנושא, לפתע ראיתי מולי את הילד הבלונדיני, בלי ווסת הנשימה בפה, קרוע עיניים ומבועת, מצביע בבהלה על ווסת הנשימה שלי ואחר כך חוטף אותו מהפה שלי ומכניס לשלו, לוקח נשימה ועוד נשימה.

 

המחשבות שלי רצו במהירות, קודם כל שיקח, הוא חייב לנשום, אני מקווה שיחזיר לי, איפה ווסת החירום שלי, אני אספיק להוציא אותו לפני שאכנס לפאניקה בעצמי? אני צריכה לעלות עם הילד למעלה מהר, איפה בת הזוג שלי, איך אני יכולה להשאיר אותה לבד פה? אני חייבת להוציא אותנו מהמערה ולעלות למעלה. איפה המדריך לעזאזל?

 

הילד לקח שתי נשימות והחזיר לי את הווסת, אחר כך הצליח למצוא את זה שלו ולהכניס לפה ואני משכתי אותנו מפי המערה החוצה ולמעלה.

ניפחתי את המאזן שלי וראיתי שהוא מנפח את שלו.

המדריך עלה ואחריו בת הזוג .

הילד בכה מבהלה ומכאב, מסתבר שקיבל מכה חזקה בראש מגג המערה והווסת נשמט מפיו. מסכן. הוא היה מבוהל וכאוב כל כך, חשבתי לי שזה בדיוק הרגע שבו הוא צריך מישהו שיתמוך בו ויגיד לו כמה מילים טובות, חמות ומרגיעות. המדריך ניסה להרגיע אותו, ואני נלחמתי בגלים כדי שלא יטיחו אותי על הסלעים.

שאר הצוללים יצאו מהמים ואנחנו התחלנו לחזור לחוף.

 

בשלב הזה המיכל שלי כבר היה כמעט ריק ואני הייתי מותשת לחלוטין אחרי פרץ האדרנלין המטורף. אבל כשצללתי נרגעתי ונהניתי באופן יחסי מהרגיעה של מתחת למים. קולות הנשימה והבועות מאד מרגיעים ומשרי שלווה.

כשהתקרבו לחוף והוצאנו את הראש מהמים כבר הרגשתי מאד לא טוב, תחושת בחילה שהלכה והתגברה עד שהקאתי פעמיים.

הרגשתי כל כך חלשה שבת הזוג היתה צריכה לעזור לי להעמד ולצאת מהמים. העליה בחול עם המיכל על הגב היתה קשה.

אחרי שהורדנו את המיכלים, המאזנים וחגורות המשקולות, נעשה לי קצת קל יותר.

שתינו מים ונסענו למועדון לפרוק את הציוד ולהחתים את יומני הצלילה שלנו.

 

שלחתי הודעה לגמל, שהיה לא רחוק, במועדון שלו, כפי שסיכמנו מראש, ונפגשנו בבית קפה לאכול, לשתות ולחלוק סיפורי מלחמה.

הגמל חושב שהקאתי בגלל שהגעתי לתחתית המיכל ונשמתי את כל הגועל שנשאר שם.

יכול להיות, הוא מנוסה ממני ויודע טוב ממני, אבל אני בטוחה שגם לפרץ האדרנלין היה חלק לא קטן בזה.

 

סיפרתי לו על התקרית עם הילד הבלונדיני ותוך כדי שסיפרתי, הבנתי ואמרתי- העיניים הקרועות בבהלה האלה לא יוצאות לי מהראש. אם היה קורה לו משהו לא הייתי יכולה לסלוח לעצמי לעולם. אבל זה לא קרה ועשיתי את הדבר הנכון, והילד בסדר.

 

אני רק צריכה לעבד את החוויה הלא פשוטה ולהוציא אותה מהמערכת.

35 תגובות בנושא “כדי לעבד ולהוציא מהמערכת

  1. וואו! לא איבדת עשתונות והראש לא הפסיק לחשוב במהירות ובדייקנות. זה מעולה בעיני. קצת תמוה שהילד היה לבד מולך בלי אביו ובלי המדריך… נראה לי שעם קבוצה כזאת גדולה של מתחילים קצת קשה למדריך לתמרן בין כולם ולוודא שכולם בסדר. אבל תיפקדת מצוין ועל זה את יכולה להתגאות. ושמחה באמת שסוף סוף הים נרגע מספיק כדי לאפשר המשך הקורס.. אז מה החלטת לגבי כוכב שני? 

    אהבתי

    1. זה כנראה חלק מהאופי שלי, לא להכנס לפאניקה. במצבי לחץ אני בדרך כלל מורידה הילוך ומתקדמת לאט. פה חלון הזמנים היה די צפוף, כי לא היה לי הרבה אויר והרבה זמן, אבל אני שמחה ויכולתי לראות את הילד ולהבין באיזו מצוקה הוא נמצא.
      זה היה הילד הבלונדיני, הוא אומנם בכה אחר כך, אבל הוא לא הילד שכונה הבוכה (אני באמת חייבת לכתוב על הבוכה משהו..) והוא היה בלי אבא. כנראה כשקיבל מכה ונפל לו הווסת מהפה פעל אוטומטית וחיפש את היציאה בלי לחשוב. ניסיתי לתקשר איתו בסימנים מוסכמים אחרי שמצא את הווסת שלו, אבל הוא היה כל כך מבועת שלא הבין כלום.
      הכוכב השני כנראה יחכה, ובכל מקרה לא אעשה אותו במועדון הספציפי הזה. זה לא יפריע אם ארצה לצלול. גם כוכב אחד זה טוב להתחלה.

      אהבתי

  2. וואוו! ממש חוויית קצה! טוב שכתבת ושיתפת – כמו שאמרת, כדי להוציא את זה מהמערכת. זו הדרך הנכונה. פעלת בדיוק כמו שצריך – אני חושב שזה שילוב של האופי שלך ושל המקצוע שלך, שמחייב גם כן לפעמים לקבל החלטות במצבי חירום תחת לחץ. כל הכבוד גם על זה וגם על ההתמדה בצלילה, ואחרי החגים שמח! 

    אהבתי

    1. זה באמת היה מפחיד, אבל ההבנה המלאה של מה קרה והתחלת עיבוד החוויה התחילה רק אחרי שיצאנו מתחום הסכנה.
      אני חושדת שזה באמת מוכיח שכנראה זה האופי שלי, וטוב שכך, טוב שלא נבהלתי מהווסת שנחטף לי מהפה וטוב שלא קרה כלום לילד. 

      ההתמדה בקורס לא מובנת מאליה, לא כתבתי בזמן האחרון אבל היו המון ביטולים ועיכובים וכמעט נשברתי והחלטתי לעבור מועדון או אפילו לנסוע לאילת להשלים את הקורס.
      איזה באסה שנגמרים החגים, זה ממש מעציב אותי.

      אהבתי

  3. אם בהתחלה עשית לי חשק לצלול הוא עבר לגמרי, מזל שהכל נגמר בשלום.
    אני לא הייתי שולחת ילד בן 12 לצלול לבד, בלי הורה מלווה. מזל שלו שהוא נתקל בך ולא במישהי כמוני שהייתה מאבדת מיד את העשתונות 

    אהבתי

    1. אל תאבדי את החשק, זה כייף גדול ואם באמת תרצי לעשות את זה, תפני אלי בפרטי ואני אגיד לך איפה לעשות ואיפה לא. כי אין כמו ללמוד מנסיון של אחרים…
      גם אני חושבת שזה מאד לא סביר לשלוח ילדים בגיל כזה בלי מבוגר מלווה צמוד לפעילות שהיא אמנם חוויתית ונהדרת אבל דורשת שיקול דעת שאני לא מאמינה שיש בגיל הזה.

      אני דווקא מתרשמת ממך שאת מתפקדת היטב במצבי לחץ.

      אהבתי

  4. ההקאה והחולשה זה כנראה כשהאדרנלין שוכך, ומחלחלת ההבנה שהיתה כאן סיטואציה של חיים ומוות שנחלצת ממנה באמצעות תושייה ושליטה. לו אני האמא של הילד הבלונדיני הייתי אסירת תודה לך לעולמים, השאלה היא אם האמא והאבא ידעו מהסיפור. ובכלל, אני שמחה מאוד שהמשכת עם הקורס. קצת תהיתי מה קורה עם זה. 

    אהבתי

    1. אני חושבת שבשלב הזה עוד לא לגמרי הפנמתי מה קרה. זה היה יותר תגובה אינסטינקטיבית של לעשות ורק אחר כך לחשוב. למזלי החשיבה היתה בכיוון הנכון, כי הרבה נסיון עוד אין לי.
      אני לא יודעת מה הילד יספר להורים שלו והאם הם ידעו מה קרה לו, או כמעט קרה לו. אני חושדת שהמדריך עצמו לא הבין מה בדיוק קרה שם. לו אני במקומו, הייתי מתחקרת אותי ואת הילד כדי להבין מה קרה שם ואיך להמנע מכזו תקלה בעתיד…
      אני עסוקה בקורס הזה כבר חודשיים, ורק עכשיו מתחילה לראות את הסוף…

      אהבתי

  5. וואי…
    ואני חשבת שאני קוּלית כשנשארתי השבוע במעלית תקועה כחצי שעה בלי קליטה ( אבל עם פעמון אזעקה וטכנאי במרחק של למעלה משעה עד שאוּתר אחר קרוב יותר)
    כל הכבוד פועה!!
    לא פשוט להוציא חוויות מהמערכת
    אבל אפשר להתגבר !!

    אהבתי

    1. גם זו וגם זו היו חוויות של מקום סגור שיכול לעורר קלסטרופוביה, לחוויה שלי נוסף מימד החנק החביב, אבל גם חווית התקעות במעלית יכולה להיות יותר מידי עבור אנשים מסויימים, אל תקלי ראש בהתמודדות שלך

      תודה יקירה, אני אתמודד ואוציא את העיניים המבועתות שלו מהמערכת, הכתיבה ועיבוד החוויה בעזרתכם עוזרת מאד 

      אהבתי

  6. לא מבין איפה היה המדריך בשניות האלה 
    אם יש לו קבוצה כזאת של חסרי דעת (נשים וילדים) הוא חייב להיות עם 20 עיניים פקוחות על כולם. לא רציני בכלל, הקקה הזה.

    מזל שזה לא קורס צניחה חופשית.

    אהבתי

    1. המדריך היה מקדימה, כמו האב המלווה שהיה אמור להשגיח גם על הבלונדי, מלבד על בנו שלו. אף אחד מהם לא ראה מה קרה. וחוץ מהקטע המיזוגני במרכאות, אני מסכימה עם מה שכתבת.

      אהבתי

      1. ייתכן והעובד זר לא יבין את כוונתך ב"קטע מיזוגני" אז, כדאי שתסבירי לו שיש ילדים שהם מאד פיקחים לכן, לא הוגן להכליל ולהתייחס לכל הילדים כאל חסרי דעת… 😉

        (נדמה לי שאני מגיב כאן לראשונה)

        אהבתי

  7. אוי ואבוי,  זה נשמע מפחיד מאוד,  ואת אלופה מאוד (אבל את זה כבר אמרתי המון פעמים).  ולדעתי כדאי שהמדריך יידע את פרטי הסיפור הזה.

    וחוץ מזה,  לדעתי,  טוב לי שיש לי תחביבים אחרים 🙂

    אהבתי

    1. אני בהחלט אדבר איתו, עוד היום. נראה מה הוא יודע ומה הוא חושב על הכל, ובעיקר איך הוא מתכוון למנוע מקרים כאלו בעתיד.

      אהבתי

  8. מלחיץ ממש! קודם כל כל הכבוד לך. המזל של כולם הוא שאת היית מול הילד, שלא נלחצת ושגם הוא לא איבד עשתונות. במצב אחר זה עלול היה להגמר אחרת. תוהה לגבי המדריך, האם זו הנורמה לרדת עם חמישה תלמידים ששלושה מהם ילדים בני 12? איך אפשר לשים לב לכולם במצב כזה (שאלה רטורית, כי מסתבר שאי אפשר)?
    לא רוצה ל׳חמם׳, אבל המדריך הזה למרות מזגו הנוח, והמועדון הזה בכלל, נשמעים לי פועלים בשיטת ה׳סמוך׳, וטוב שלא תמשיכי שם לכוכב שני.

    אהבתי

    1. היה הרבה מזל מעורב… הרבה אנשים במצב של אימת מוות מטביעה לא היו מחזירים לי את הווסת ואני לא יודעת מה היה קורה אם לא היה מצליח להחזיר לי אותו ואני הייתי נבהלת ולא מוצאת את ווסת החירום שלי. התוספת של שהיה בתוך מערה ולא במים פתוחים שאפשר פשוט לעלות למעלה לא הוסיפה שלווה לרגע…
      אני לא יודעת אם זו הנורמה ואני בהחלט מסכימה שזה לא משהו שנראה לי תקין או סביר. ובדיוק מהסיבות האלו אני לא אמשיך לכוכב השני אצלו , אלא רק אסיים, מאד בזהירות את מה התחלתי…

      אהבתי

  9. מפחיד. כל הכבוד על התגובה המהירה. נשמע כיף חיים הצלילות והריחוף במים. קחי את זה למקום של "לסמוך על עצמי" במצבים הכי לא צפויים בחיים. יש לך את זה.

    אהבתי

    1. אני חושבת שאני סומכת בעיקר על עצמי. ברמות מוגזמות אפילו. אם כבר אני צריכה לשחרר קצת וטיפה לסמוך על אחרים
       
      ותודה

      אהבתי

  10. מגיע לך אפילו 3 כוכבים לאחר הקוליות שהפגנת ועזרת למישהו במצוקה שעלולה היתה להגמר באסון.
    הזמן אולי ישכיח ממך את הפרטים המדויקים של הארוע אבל לעניות דעתי delete לא עובד ולא יעבוד עליך

    אהבתי

    1. רוב הפרטים המדוייקים של האירוע נמחקו בהשפעת האדרנלין, דיברתי עם המדריך והוא זכר דברים אחרים לגמרי מאלה שאני זכרתי, חלקם בודאות לא נכונים. אבל הדיוק לא חשוב כמו התובנות שחשוב לזכור, מה עושים אם קורה דבר דומה שוב, לתרגל בדמיון שוב ושוב…

      אהבתי

  11. אמג, פשוט נעתקה נשמתי כשקראתי את זה. בקטע אחר. ולא היה לידי אף אחד לקחת שלוק מווסת הנשימה שלו. זה נשמע כמו סיוט מהסוג שחולמים בלילה ומתעוררים עם תחושה כבדה למשך כל היום שאחרי.
    כל הכבוד על קור הרוח, שלך ושל הילד. זה לא מובן מאליו שהוא הצליח לקחת את הווסת שלך, ואז גם להחזיר. לא מובן מאליו שהצלחת לעשות את הדבר הנכון – סוג של התעלות וגבורה.
    כמה שזה מפחיד. זה לא גורם לך לחשוב שוב על כל הנושא של הצלילה…? 
    ומזל שהיה הגמל בקרבת מקום, ולו רק כדי לשמוע מיד ולספר מיד, לחלוק את המועקה.
    מזל שהכל נגמר בשלום. (ברגעים אלו ממש אחי הצעיר צולל בסיני. מעניין איך הולך לו…)

    אהבתי

    1. עיקרי הסיוט באו לידי ביטוי לפני הצלילה הבאה, תיכף אכתוב על זה. אני לא חושבת שמישהו מהשומעים מהצד הבין את גודל הדרמה שהיתה, כנראה שאני כותבת יותר דרמטי מאשר כשאני מספרת.
      הגמל אמר לי שאני חייבת להפסיק לשמור פאסון, כי אחרתצ איך ידע, כשיצלול איתי אם אני באמת בסדר או רק עושה את עצמי….
       
      מקווה שאחיך נהנה מאד מסיני היפיפיה של מתחת למים.

      אהבתי

  12. לקחת אחריות ואני בטוח שזה מאוד קריטי במצב כזה.
    מדריך שמלווה קבוצת ילדים חייב אולי עוד עוזר שישגיח בצמוד.
    הנה עוד סיבה למה אני לא אצלול…
    ודבר אחר, למה אין הפרדה בין ילדים למבוגרים? למה צוללים במעורב?

    אהבתי

    1. לפי מיטב הבנתי אין הפרדה בשום מקום בין צוללים ילדים לצוללים בוגרים, ובנוסף, יש המון ילדים, ממש הרבה. לדעתי זו טעות, כי ההבנה, ההתנהגות והאחריות שאפשר לצפות מילד בן 12 שונה לחלוטין מזו שאתה מצפה ממבוגר.
       
      מאחר ולמדתי את הלקח שלי, אני אזהר מלצלול עם ילדים עד שלא ארגיש שאני בטוחה ומבינה מה אני בכלל עושה במים.

      אהבתי

  13. קראתי פה חלק מהתגובות
    ואיך רואים שאנשים פה מעולם לא עשו קורס צלילה ופועלים מתוך אמוציות
    בצלילה את חייבת להיות מרוכזת במה שאת עושה
    אחד הדברים שאני זוכרת היטב מקורס הצלילה זה הצורך להיות בפוקוס כל הזמן
    כי טעות קטנה יכולה לעלות בחיים של בן אדם
    וכן זה מאוד קשה לסמוך על בן/בת זוג בקורס במיוחד כשלא מכירים
    במיוחד כשיש מסביב גם אנשים (בוגרים) שיכולים לעשות כל מיני תנועות ודברים שלא צריך לעשות בצלילה (כמו למשל לשחות עם הידיים ולהעיף למישהו את הווסת מהפה, או לא לשים לב לסביבה ולהתקע עם המיכל למישהו בראש וכו’ וכו’).

    הדבר הכי חשוב בצלילה זה בעצם ללמוד לסמוך על עצמך ועל האינטואיצה שלך בתוך המים

    אהבתי

    1. זה היה אירוע מאד מלחיץ, טראומטי אפילו, יכול להיות שאם זה היה במים פתוחים רוב הדרמה היתה נמנעת, כי הילד היה עולה לפני המים ובזה היה נגמר הכל, אבל פה היינו במקום סגור, עם תקרה מעל הראש וזה היה מפחיד. למזלי ברירת המחדל שלי היא להוריד הילוך במצבי לחץ ולעבוד לאט ובשקט ועוד יותר למזלי, זה קרה גם במים והכי למזלי, הילד החזיר לי את הווסת לפני שנלחצתי בעצמי. (להזכירך, פעם ראשונה שלי בים).

      אהבתי

      1. אני לגמרי מבינה אותך בקטע הזה
        ועדיין אני חושבת שזה חוסר אחריות של המדריך צלילה להוציא קבוצה שיש בה אנשים שפעם ראשונה נכנסים לים לצלול למקום כזה

        היה מזל שהילד לא התעלף מהמכה וכו’
        ומזל שיש לך אינסטינקטים טובים

        ואני עדיין חושבת שהמדריך היה לא בסדר
        יש אתרי צלילה שרק צוללים שכבר סיימו קורס מגיעים לשם

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s