זה פשוט לא קורה

ותחושת התסכול כמעט נעלמה מתחת ליאוש. אולי זה כבר לא יקרה אף פעם.

 

צריך לברר יומיים לפני, הגמל אמר לי. 

ולכן כשהוא התקשר להגיד שנה טובה אחרי שיצא מצלילה, הזכרתי לו. זה היה בדיוק יומיים לפני.

בנוגע לזה…הוא אמר.

ומהשלוש נקודות הבנתי שההמשך לא ישמח אותי.

שוב אותן מילים – ים גבוה, לא מתאים, אפילו אני לא אצלול.

 

את יודעת הוא אומר, זה מצחיק, כי את, אפילו שפיץ של כוכב עוד אין לך, ובכל זאת, כל הצלילה היום חיפשתי אותך. אמרתי לעצמי- למה היא לא פה? הסתכלתי מסביב, אבל את לא היית שם. 

אני אגיד לך מה. את יודעת שאני בחופש, אז אחרי שאחזור מהספארי צלילה, אם לא יורידו לי שם את הראש, אני לוקח אותך לאילת ליום אחד. עלי, הכל. ונצלול שם יחד. תגידי כן. תקחי יום חופש אחד וניסע. אמרת כן?

 

כן.

 

על רצפת חדר השינה שלי מונח התיק שלי שיש בתוכו מגבת ובגד ים, קרם הגנה מהשמש, נעלי צלילה, מסיכה, תיק קטן עם כלי רחצה ועוד ועוד.

הוא מונח שם כבר שלושה שבועות. פעמיים כבר הוצאתי ממנו את בגד הים ולבשתי, פעמיים כבר הייתי בדרך לשיעור שהתבטל.

היום המדריך בחופש בחו"ל וממילא הים גבוה מידי, אז אפילו צלילת ניחומים אני לא יכולה לעשות.

בשבוע הבא זה יום כיפור.

אחר כך סוכות. אולי בסוכות זה יצליח סוף סוף לקרות.

 

כרגע, למרות ההזמנה לאילת, אני בכלל לא בטוחה שזה יקרה.

למרות שאני יודעת שזה שזה לא קרה עד עכשיו לא אומר שלא יקרה אחר כך.

אבל בכל זאת התחושה שאני לא מצליחה להתקדם, בגלל דברים שלא קשורים בי, כבר חודש וחצי, מאד מקשה עלי לשמור על אופטימיות.

 

(מתנצלת בפני קוראי המסורים על הפוסט המבאס בראש השנה, יש גם דברים טובים ומשמחים בראש השנה הזה, אבל באתי לפה רגע לפרק את התסכול).